קורא משה בז, דור שלישי במטולה, מזכיר מושב רמות נפתלי ומנהל האגודה החקלאית במושב ארבל לציבור הרחב. לדבריו, מאז ה-7 באוקטובר מתקשה מטולה והסביבה להתאושש, תושבים רבים לא חזרו, בתים רבים הוזנחו ונהרסו, כרגע רשומים שלושה ילדים לכיתה ג' בשנה הבאה
*תמונה ראשית: משה בז, מזכיר מושב רמות נפתלי ומנהל האגודה במושב ארבל
משה בז, דור שלישי במטולה, הינו המזכיר של מושב רמות נפתלי וכן, מנהל את האגודה החקלאית של מושב ארבל. הפגישה עם משה והראיון עימו הוא בשל הבחירה של בני משפחתו לחיות בעיירה היושבת על קו גבול הלבנון ועבודתו כמזכיר הישוב ברמות נפתלי. שני ישובים אלו על גבול הלבנון עברו ועוברים שנים מאד לא פשוטות.
כתושב מטולה ובתפקידו משה בז הינו דמות מובילה והוא מספר על משפחתו: "סבי וסבתי הגיעו למטולה מרוסיה, אני דור שלישי במטולה. סבא שלי, ברוך בז היה ראש מועצת מטולה. הוא היה זה שחיבר את החשמל והמים למטולה. היה אדם מאד פעיל, היה בהגנה, אדם שבאופיו ראה לנגד עיניו תמיד את הצורך בהתנדבות ועזרה לזולת. היה אדם שהשקיע רבות בגישור ופישור בין אנשים.
"היה לסבי וסבתי משק חקלאי ולצד העבודה במשק היה מאד פעיל בציבור. סבי היה בין הראשונים שעבדו במוביל הארצי. לאחר מכן עבד בדואר ישראל, והיה אחראי על בניית התשתיות של התקנת הטלפונים הציבוריים. הוא היה איש של יושרה, עבודה והתנדבות למען הקהילה. היה בן 92 במותו."
משה מספר על סבו ובתוך כך מספר את סיפור משפחתו והמסורת עליה גדל – חקלאות, התנדבות, עשייה ציבורית וחיים על גבול הצפון, עם כל המשתמע מכך. נופים יפהפיים ואווירה מיוחדת לצד תקופות רבות של מתח, הפגזות ומלחמות. משה התגייס לצבא ועם השחרור חזר למטולה וכמסורת משפחתו עבד כרכז הנוער במטולה וכמובן התנדב לכיתת הכוננות.
משה מתאר את ימי ילדותו: "מטולה הייתה מאד קטנה בילדותי. למדנו בקריית שמונה. היו תקופות מאד מתוחות ואירועים ביטחוניים. צברנו הרבה חוויות של נפילת קטיושות סביבנו. כילדים היינו יושבים וסופרים את הקטיושות שעפות לקריית שמונה.
"מטולה של ילדותי הייתה ישוב קטן בו חיו כמאתיים משפחות. רוב האנשים היו חקלאים. המצב כיום השתנה. כיום יש במטולה כ-470 בתי אב ומעט חקלאים. עד ה-7.10 הייתה תיירות מאד פעילה במטולה והאזור ומאז פרוץ המלחמה התיירות נעצרה. משמעות הדבר שהרבה מאד בתי עסק נמצאים בבעיה. עבורי מטולה היא מקום של נופים מרהיבים, מזג אוויר נהדר בקיץ, בשעה כזו שבשעות הערב ממש קריר. הכל ירוק מסביב ועד ה-7.10 שקט ונעים."
הרס מחפיר במטולה
משה ושניים מאחיו בחרו לבנות את חייהם במטולה. לשאלה מדוע בחר לבנות את חייו במטולה, משה עונה: "מאד אהבתי את מטולה. השתחררתי מהצבא ומייד נכנסתי לעשייה הציבורית, נישאתי לעדנה. עדנה גדלה והגיעה מקריית שמונה. היה זה טבעי שנבנה את חיינו ונקים את משפחתנו בצפון. עדנה ניהלה את בית הספר "עמק החולה" בכפר בלום, עדנה זכתה בפרס הצטיינות מטעם משרד החינוך כמנהלת פורצת דרך. בשלוש שנים האחרונות עדנה בז מנהלת את בית הספר כדורי."
משה ממשיך ומספר על מטולה: "מטולה נמצאת ממש בציפורן של אצבע הגליל, מוקפת כמאתיים שבעים מעלות בגבול הלבנון, מה שאומר שמטולה כולה נמצאת כמטווח מהחיזבאללה. מאז ומעולם הייתה לנו ידיעה, שבמידה וחיזבאללה יתקפו אנחנו וקיבוץ מנרה נהיה מטווחים. לו המציאות הייתה שונה ב-7.10 וגם החיזבאללה היו תוקפים – מצבנו היה מזעזע."
השיחה נסובה על מה שקורה וקרה מאז אותו יום מר: "בדיעבד," אומר משה, "הפינוי של מטולה לתקופה כל כך ארוכה הוא שאפשר את ההפגזות הקשות על המושבה. המושבה נשארה ריקה, רק כיתת הכוננות וקומץ אנשי מועצה וחקלאים נשארו בישוב. ההערכה שלי היא שאם היינו חוזרים לאחר מספר שבועות, הצבא היה מגן עלינו ולא היה מאפשר להפגזות להימשך."
במשך התקופה בה אנשי מטולה עזבו את הישוב נוצר הרס מחפיר בישוב. היה הרס כתוצאה מההפגזות והיה הרס כתוצאה מהפינוי. היו בתים שאנשים נתנו לכוחות של הצבא להיות בהם. בתים בהם לא גרים לאחר תקופה, הבתים, הגינות – הכל נהרס כתוצאה מהזנחה. אנשים מבוגרים רבים, אנשים שטיפחו את בתיהם, שטיפחו את גינותיהם, עזבו ברגע אחד את בתיהם. חולדות התמקמו בבתים, ההזנחה בתקופה כל כך ארוכה יצרה הרס.
אנשים רבים שחזרו לבתיהם, על כל המשתמע מכך, כולל ביורוקרטיה, כל זה יצר משברים קשים. כל אחד והסיפור האישי שלו מ-7.10.
עדנה ומשה הם הורים לארבעה ילדים. הבת הבכורה אלה (33), נשואה ואמא לשתי בנות, גרה במרום גולן. ברוך, הבן השני, שקרוי על שם הסב, נשוי עם בת קיבוץ נחשולים, שם הוא גר. ברוך עובד בעמותת נירים, העוסקת בקידום נוער בסיכון. הבת השלישית רז (26), הייתה קצינה ועובדת בתעשייה ביטחונית. הבן הרביעי הוא עידן, בן 22.
ה-7 באוקטובר
משה מדבר על עידן ואומר: "עידן, בננו הרביעי, כיום בן 22. עבורי, עידן הוא גיבור ישראל. ב-7.10 עידן היה חייל שריונר במוצב סופה. עידן והצוות שהיה עימו בטנק בודד, הצילו את קיבוץ סופה ואת קיבוץ ניר יצחק. לאחר מכן, הם נכנסו לעזה ולחמו שם. עידן היה בקרבות הכי קשים, לחם עם חטיבה 7 ובגדוד 77. בהמשך, הוא וחבריו השתתפו ולחמו במבצע ארנון. בימים אלו, עידן הוא חייל משוחרר ועובד בעבודה נדרשת בקבוץ משמר העמק."
משה משתף מה היה וקרה לו ב-7.10: "קמנו מוקדם באותה השבת. היינו אמורים לנסוע לבקר את עידן. עדנה אמרה שעידן סימס ארבע פעמים וכתב: 'אל תבואו!'. עדנה ניסתה לדבר עם עידן, אך לא הצליחה ליצור איתו קשר. פתחנו רדיו וטלוויזיה וכשראיתי את אחד הטנדרים בשדרות הבנתי ששם כבשו אותנו. עברו מספר רגעים, רז בתנו התקשרה, רז הייתה קצינה בבירנית והיא אמרה לנו בצורה חד משמעית, 'קומו ועזבו מהר את מטולה'.
"עדנה, בת הזוג שלי ואלה בתנו, החליטו לנסוע למרום גולן ואני בשל התפקיד שלי ברמות נפתלי נסעתי לרמות נפתלי. לא היה פשוט לנו, מאד דאגנו לעידן בננו, ידענו שעידן נמצא במלחמה על החיים, ולא תיארנו עד כמה קשה הייתה המלחמה שלו.
"הייתי חייב לתפקד לצד הדאגה הגדולה לבננו. אוכלוסיית מטולה התפנתה לטבריה. אני נשארתי רוב הזמן במטולה וברמות נפתלי. הייתי בעשייה כל הזמן, גדוד של חיילים הגיע למטולה, הייתי צמוד אליהם כדי לעזור להם בירי התנועה. נשארנו קומץ של אנשים במטולה. היה צורך לטפל באנשים, הן אלו שנשארו והן אלו שהתפנו.
"גם היום, כשאנו לכאורה בשגרה, אין זו שיגרה. הרבה עסקים נסגרו במהלך התקופה הזו. באותם חודשים קשים, היינו מופגזים ברמה כזו, שלא הייתה אפשרות להגיע ממקום למקום מבלי להיות בסכנה אמיתית. רמות נפתלי, המושב בו אני עובד, פונה אף הוא. רמות נפתלי הוא מושב עם אוכלוסיה וקהילה חזקה. האנשים במושב מאד קשורים אחד לשני. הערבות ההדדית במושב זה מעוררת התפעלות. הבעיה הייתה שפינו את אוכלוסיית המושב לשבעה מלונות סביב טבריה, נוצר פיצול עצום בקהילה שהוביל לקשיים רבים. הן ברמות נפתלי והן במטולה.
"התקופה הארוכה בה אנשים לא היו בבתיהם, הנזק שקרה לבתים לגינות לרכוש היה עצום. היו משפחות שפתחו את בתיהם לצבא לחיילים, שיתקלחו וישנו בבתיהם. התווספו חשבונות חשמל ומים עצומים. בתים פרטיים הפכו למבנים ציבוריים עם עלויות עצומות. הפיצוי שהם קיבלו היה סימלי.
"אחד הדברים הראשונים שפעלתי ועשיתי היה בניית ממ"דים בבתים בהם לא היו ממ"דים. הרבה מאד בתים ברמות נפתלי נבנו בשנות ה-70'. התפיסה באותם ימים הייתה שיש לבנות מקלטים ציבוריים. היה צורך לארגן את כל המקלטים בזמן שיא, היה צורך לארגן תקשורת אינטרנטית במקלטים. ראינו מה קורה בדרום, הבנו שחייבים לרתך ולארגן את המקלטים והממ"דים כך שניתן יהיה לסגור ולנעול את הדלתות. במשך הרבה שנים לפני ה-7.10 נפגשנו עם מפקדי הפיקוד, התרענו, ואחרי ה-7.10 הייתה תחושה שמרחו אותנו. היו תושבים ששמעו בלילות את החפירות שעשו החיזבאללה."
"הצבא לא באמת שמר עלינו"
משה בז, האיש שחי כל חייו במטולה, מוסיף: "חייבים לחזק את כיתות הכוננות. מה שקרה היה כתוצאה מהזנחה וחוסר התייחסות לאיום שמולנו. חייבים להחזיר בחזרה את תוכנית ההגנה של הישובים. כל אדם ששירת בצבא ושגר ביישובי גבול הצפון, חייב להחזיק נשק וציוד קרב בבית – חייבים ליצור חגורת בטחון בישובים."
משה מספר על אותה תקופה שבה אנשים עזבו את בתיהם ופונו מהישובים: "שמרנו על קשר ממש ברמה היומיומית עם האנשים. אנשי רמות נפתלי, כקהילה חזקה ומגובשת, שמחו מאד על הקשר ששמרנו עימם וביניהם. גם כקהילה שהתפצלה, מאד הקפדנו לדעת מה ואיפה כל אחד מהם נמצא. מספר מבני ציבור נפגעו – שיפצנו את מבני הציבור, גם מספר בתים נפגעו והיה צורך לטפל בכך.
"החקלאים וכיתת הכוננות ברמות נפתלי הם אלו שנשארו במושב. הביקורים והחזרה למושב היו לא קלים. אנשים עזבו את בתיהם מרגע לרגע. גם הבתים שנשארו ריקים מאדם הוזנחו. נוצר עובש במקררים, חולדות התמקמו ועשו נזקים עצומים. הבתים שהיו מבצר אישי ומשפחתי של בטחון ומרחב חיים, ההזנחה, העכברים שאכלו והרסו את מוצרי החשמל. הגינות שטופחו ופרחו במשך שנים – הפכו לחורבה. אין לכך פיצוי, לא ברמה הנפשית ולא ברמה הפיסית."
השיחה נסבה על מה שהיה בשנים האחרונות לפני המלחמה. משה בז: "עד שנות ה-80' הצבא היה שומר ומגן על גבול הצפון. היו סיורים של הצבא על כביש המערכת. משלב מסוים הצבא הפסיק לעשות את הסיורים באותה תדירות. התוצאה הייתה שהחקלאי הם אלו שהיו בחזית. כיום ברור שהחקלאים הם אלו שיודעים וחשים מה קורה בשטח. החקלאים הם יחידת העילית הטובה ביותר. אנו אלו שיודעים ושומרים על השטחים. הוכח שהחקלאים היושבים על האדמה הם אלו ששומרים על הגבולות."
משה ממשיך לדבר על התובנות שלו מה-7 באוקטובר: "מה שקרה ב-7.10 הנכיח והוכיח שהתפיסה עליה קמה המדינה היא הנכונה. לו לכל בוגר צבא היה בחזקתו נשק, מה שקרה היה שונה לחלוטין. היינו בתרבות ה'סמוך' והצבא לא באמת שמר עלינו. אני מתבונן על מה שקורה בימים אלו בגבול ירדן, הגבול פרוץ. מישהו נותן על כך את כל תשומת הלב? עם כל הכבוד לטכנולוגיה, ברור שהגורם האנושי והמוטיבציה שלו הם המכריעים."
מטולה ורמות נפתלי יושבים ממש על הגבול. משה שגדל במטולה וחי שם את כל חייו, מפנה אצבע קשה כלפיי הממשלה: "קיים ניתוק ממשי בין רבים בכנסת ובעיקר בממשלה עם מה שקורה בגבול הצפון. עוד לפני המלחמה ליוויתי אנשים מהממשלה שלא הבינו כמה קרובה הסכנה. הראיתי להם שהחקלאים שיוצאים לשדות, נמצאים במרחק עשרות מטרים בודדים מלוחמי החיזבאללה.
"מטולה של היום שונה ממטולה עד המלחמה – הייתה עזיבה גדולה ואני מאד עסוק בשיקום מערכת החינוך בישוב. דוגמא לכך היא כיתה ג' בשנה הבאה, כרגע רשומים שלושה ילדים… הרבה אנשים החליטו לחיות במקומות אחרים בשל הבעיה הביטחונית. אני כבן הישוב ותושב הצפון עסוק מאד בבניה מחדש של תשתיות רבות, אחת מהן היא מערכת החינוך. אני פונה לציבור הרחב, בואו לחיות במטולה, בואו נחזק את יישובי הצפון ובכך נבנה מערכת חינוך חזקה."
ה-7.10 חידד הרבה דברים. משה בז, ציוני נלהב, מדגיש את הצורך בהתיישבות, בחקלאות, בחינוך ומסכם: "חשוב כל כך לקנות כחול לבן. בכל. לרגע חזרתי הרבה שנים אחורה, פעם הייתה זו סיסמא ברורה ומובנת ולא מחייבת. היום חייבים לקנות כחול לבן."
