"הרומאנים הנפוליטאנים"
לפני שנה בערך הגענו, בעלי ואני, אל העיר נאפולי שבמחוז קמפאניה שבאיטליה. המטרה הייתה לבלות חופשה רומנטית באחד ממלונות היוקרה באמאלפי שבמחוז קאמפניה, שנחשב לאחד מהאזורים היפים בעולם, ואכן התמונות שבאתר ההזמנות איששו זאת ורק עשו לנו חשק להגיע לשם כמה שיותר מהר. וכך, תמימים ומלאי תקווה יצאנו אל חופשה במלון שבאמאלפי, השוכן בעיירה קסומה בה הבתים חצובים בסלעים, המפלים נופלים ברוך והחדרים מעוצבים בחן ופונים לים התיכון. או לפחות כך חשבנו..
באישון לילה עלינו לטיסה שערכה שעות קצרות, נחתנו ברומא, לקחנו את הרכב ששכרנו מראש הכנסנו את כתובת המלון לוויז והתחלנו בנסיעה של שעתיים אל דרך שהייתה אמורה להוביל אותנו אל אמאלפי הכפרית ואל מלון היוקרה הנכסף. ואז ככל שהדרך נמשכה והתארכה – גילינו נוף אחר לחלוטין מזה שציפנו לו. נוף אורבאני עמוס וגדוש בניינים אפורים וביניהם, כך הסתבר לחרדתנו הרבה, שכן המלון. מדקה לדקה, בעוד הוויז מכוון אותנו אליו בנחישות, הבנו כי נכנסו לשכונות העיר נאפולי, שבה המוני אנשים מנהלים את חייהם ממרפסות, צופרים, מקללים ובעיקר מנסים לשרוד את היום. נאופלי התגלתה לנו במלוא מערומיה, כמו גם הטעות שמסתבר שעשיתי, כשלחצתי על הלינק הלא נכון בעת הזמנת המלון באתר המקוון, ובמקום להזמין את המלון באמלפי – הזמנתי מלון מאותה רשת במרכזה של העיר נאפולי.
צלילו של האסימון שנפל כשהבנו את הטעות הנוראית שעשינו (טוב נו, אני עשיתי) היה כה צורם כך שאפשר היה לשמוע אותו, על אף שאון העיר המכה מכל פינה. וכך הגענו למלון בלב ליבה של נאפולי. בתוככי העוני, בילינו את הערב הראשון מיואשים. הכול נראה לנו אפור-שחור, מט לנפול ועוין. בין חוויותנו באותו ערב ניתן למנות יציאה מאוחרת שנגמרה בדמעות, בחיפוש אוכל באזור ה"סלאמס" המקומי, גמיעת בקבוקון וודקה מהמיני בר.
הרומאנים הנפוליטאנים
ואז, לאחר לילה של שינה קלה, התעוררנו. הבוקר עלה על השכונה ומהחלון הענק של החדר, שווילונותיו הוגפו בלילה הראשון, נשקף נוף אורבאני תוסס וציורי. קרני השמש הפיחו בנו אופטימיות והתרגשות והבנו, כי שינה טובה זה בעצם כל מה שהזדקקנו לו. כעת כל מה שצריך לעשות הוא לשנס מותניים ולהכיר את נאפולי האמיתית. את הרחובות הצרים, האנשים במרפסות, הכנסיות הקיטשיות, צפירות הרכבים והדיאלקט הנאפוליטני – כולם נראו לנו קסומים אטרקטיביים ואמיתיים.
כשחזרתי לארץ מרוצה מהחופשה, נפלה לידי בדרך קסם סדרת ספרים בשם "הרומאנים הנפוליטנים". ארבעת הספרים המופלאים ממצים את המיץ העכור של נאפולי, החיים והעוני שאופפים את סמטאותיה. הסדרה נכתבה על ידי סופרת איטלקייה שמשתמשת בשם עט אלנה פֶרַנטֶה (Elena Ferrante) ותורגמה לעברית על ידי אלון אלטרס, שזכה בפרס רמת גן לספרות על תרגומו. העלילה פורסת את קורותיהן של לילה ולנה, שתי ילדות שגדלו בשכונה ענייה בנאפולי בשנות ה-50', המנהלות שנים על גבי שנים חברות אינטנסיבית ומערכת יחסים מורכבת.
הספרים בסדרה הם: "החברה הגאונה" – עוסק בחברות בין ילדות נערות שמנסות להתגבר על מכשולי העוני ולרכוש השכלה, "הסיפור של מי שנשארו ואלה שברחו" – עוסק בבחינת חברות בין נשים בהופעת גבר בינה; "הסיפור של שם המשפחה החדש" – עוסק בקריירה ו-"הסיפור של הילדה האבודה" עוסק באופן מדויק ועצוב בנשים קשישות שאיבדו את חינן.
בסופו של דבר, ארבעת הכרכים עוסקים בהתמודדות עם נשיות בחברה פטריארכלית איטלקית עבריינית ומאצ'ואיסטית. הספרים מתארים את ימי התמיכה ההדדית של חברה אחת בשנייה, בעוד שהם לא מתביישים להציג מציאות נושכת של חברות, כמו שהיא באמת: רעה, טובה, מנוכרת, איומה, מעליבה ומרגשת. שהעלילה מציירת את הגבול הדק שבין חברות אמת (חברות הדורשת התמסרות טוטאלית של אחת לרעותה) לבין שנאה שמטפחת אליך (או שאת מטפחת) אל החברה הטובה. סדרת הספרים המצליחה הובילה לא מעט קוראים לתור דווקא את האזור בנאפולי בו התארחנו אני ובעלי. העיר וכנראה השכונה בה ממוקם המלון הזכירו לי מאד את תיאורי נוף ילדותן של שתי גיבורות הספר. תיאורי הנוף האורבאני, הדמויות הנפוליטניות, העוני שנראה עד היום בין סמטאות גדושות לכלוך, תיאורי המבנים והספריות, החנויות והמעדניות, כולם מאוגדים ל-4 ספרים שמהווים לדעתי מאחד המסמכים הפמיניסטיים החשובים של המאה.
("החברה הגאונה", הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"החברה הגאונה"
יש מנהג של כותבים שקשה להפטר ממנו. כותבים וסופרים יכולים לקום מהמיטה באמצע הלילה להדליק את המחשב (או לאחוז בעט שמלווה פנקס קטן), רק כדי לכתוב רעיון או מחשבה. הם עושים זאת כדי לא לשכוח או לפספס רעיון או מחשבה עמוקה או פילוסופית, שמבחינתם: אסור לשכוח!
עלילה הסדרה "החברה הגאונה" (סדרה שהפיקה וממשיכה להפיק HBO החל משנת 2016) – מתחילה מאלנה גרקו, אישה בת 60 שמקבלת שיחת טלפון באמצע הלילה, בה נאמר לה על ידי בנה של חברתה הטובה ביותר כי היא נעלמה! השנה היא שנת 2000 ואלנה יושבת מול המחשב באמצע הלילה ומתחילה לכתוב. פניה החבוטות של הדמות בת ה-60, מוארות כעת מול המחשב בזמן שהיא כותבת את ארבעת הרומאנים הנפוליטנים.
אחד הרגעים המרגשים בחיי היה הרגע בו הבנתי שחברת ההפקות HBO הפיקה סדרה המבוססת על סדרת הרומאנים הנפוליטאנים, שמתחילה ב"חברה הגאונה". כשהתחלתי לצפות בפרק הראשון של העונה הראשונה – כל ציפיותיי נענו. הדמויות לוהקו באופן מדויק לספר, רחובות נאפולי בה ביקרתי לא מזמן, והפתיח של הסדרה נערך ועוצב באופן הנכון ביותר עבור הצופה.
הפתיח מלווה בתמונות של המשפחות הנאפולטניות בעוד שכול דמות מוקמה ובויימה בדיוק, כך שדרך מבט או חיוך, בגד נקי או מלוכלך, ניתן להבין את מעמדן ואופיין של הדמויות. מלבד זאת, הדיאלוגים בסדרה מסקרנים, הנופים מהממים ואפילו הריבים הפיזיים בין ה"מאמות" האיטלקיות – נראים באמת כואבים.
("החברה הגאונה" – HBO)
ספרים מומלצים נוספים תוכלו למצוא בלחיצה כאן
