דני מירן, מיסוד המעלה, חיכה במשך למעלה משנתיים לבנו עמרי, שישוב משבי חמאס ומהמנהרות ברצועת עזה. היום, עדיין עוטה זקן ארוך – זכר לימי ההמתנה מורטי העצבים, הוא מתכונן לקראת פרק חדש בחייו * הפעם, כיו"ר מפלגת "הגמלאים" המתמודדת לכנסת הקרובה. האם הוא אכן יצליח במשימה? "אני רץ עד הסוף – יהיו לנו 6-7 מנדטים"
שנתיים ימים שהעולם של דני מירן נעצר. שנתיים של ציפייה מורטת עצבים, חלומות טרופים, לילות ללא שינה ודמעות באמצע הלילה. "כאבא, אני מרגיש שעברתי 'הריון' של שנתיים בציפייה לבן שלי." כך בוחר לשתף דני, אביו של עמרי מירן, אשר שב מתופת השבי במנהרות חמאס ברצועת עזה אשתקד, בשיחה מלאה ברגש עבור "קו למושב".
"למרות הקשיים שהלכו והתעצמו, בחרתי להישאר אופטימי לאורך כל הדרך. היה משפט אחד שחזרתי עליו שוב ושוב כמו מנטרה: 'הבן שלי יצא חי – בריא ושלם', וכך הוא גם יחזור."
ואכן, התפילות נענו והחלום הגדול של דני לשוב לראות שוב את בנו עמרי, ולחבק אותו חיבוק אבהי חם, התגשם.
לפני הכל, מה שלום עמרי?
"עמרי בבית, וזה הדבר החשוב מכל. כיום הוא מתגורר בקיבוץ כרמים, מתקדם במסע השיקום שלו וממקד את כל כוחותיו בחיזוק המנטלי והפיזי ובמה שהכי חשוב – המשפחה. יחד עם זאת, צריך לומר ביושר שהדרך חזרה לשגרה אינה חסינה מאתגרים."
תסביר.
"אחרי שנתיים שעמרי חיכה וייחל לרגע הזה, הוא הגיע ביום הראשון לבית החולים – והילדה שלו, שכל ערב התגעגעה לאבא שלה, שיצאה החוצה והתפללה רק שיחזור, פתאום מתעלמת ממנו כאילו לא היה. עמרי סיפר שהיה משכיב אותה לישון מדי לילה בדמיון בשבי, ופתאום לפגוש תגובה שכזו, זה לא דבר פשוט. אבל הוא קיבל את זה בהבנה מלאה. גורמי המקצוע הסבירו שזו תגובה טבעית ומוכרת של תחושת נטישה אצל ילדים בגיל הזה. תהליך שדורש סבלנות."
איך הקשר שלכם מאז שהוא חזר?
"וואו. אני יכול להגיד שהחזרה משבי לא רק שהביאה איתה ריפוי, אלא גם הידקה את הקשר בינינו עוד יותר. היחסים שלנו כאב ובן הפכו להרבה יותר חזקים. לא נותר לי אלא להכיר תודה על כך שאני זוכה שוב לחבק את הבן שלי. זה לא היה לי מובן מאליו."
השנתיים הללו בכיכר החטופים שינו את חייו של דני מקצה לקצה. הפגישו אותו עם אכפתיות וערבות הדדית מרגשות. עם ראשי מטה החטופים הוא פחות התחבר ("סחבו את המטה לכל מיני הרפתקאות שהיו מיותרות בעיניי, אבל זה כבר היסטוריה"), אך מה שהחזיק אותו לדבריו היו המתנדבים והאנשים הטובים שפגש באמצע הדרך, שחלקם הפכו עבורו לחברי אמת עד היום.
"כבר ביום השלישי שלי בכיכר, ניגש אליי אדם זר", משחזר מירן. "הוא הבין שאני מגיע מיסוד המעלה ושאל אותי איפה אני מעביר את הלילות. כשאמרתי לו שאני נוסע למשפחה ברעננה, הוא עשה לי מחווה עם האצבע ואמר: 'לא, מהיום יש לך דירה'. באותו ערב הוא כבר הספיק לקחת אותי לבית מקסים בקומה ה-10 במרכז תל אביב ודאג לי לכל מה שצריך. בהמשך עברתי למלון, אבל החום הזה לא עוזב אותך. דמויות כמו ששי קשת ויונה אליאן שאפילו הכריזו בטלוויזיה שהם 'מאמצים' אותי, יחד עם כל כך הרבה אנשים מדהימים שהכרתי. אשרינו שיש לנו עם כזה."
כנסת ישראל, הנה אני בא
בחודשים האחרונים התוודענו לבשורה מפתיעה עם הודעתו של מירן, לפיה הוא מתכוון לרוץ לכנסת הקרובה ולהתמודד בבחירות כיו"ר מפלגת "הגמלאים". בשיחה עימו הוא מספר על המדיניות אותה הוא מוביל יחד עם חבריו: "אנחנו מפלגה חברתית א-פוליטית וחוצת מגזרים שמתכוונת להיות הבית הרשמי של הגמלאים, הגמלאיות והשכבות החלשות בישראל. הרבה שואלים אותי מה הוביל אותי ללכת לפוליטיקה. אני אומר להם שהכל התחיל בכיכר החטופים בתל-אביב. שם, מאחורי הבמה, באוהל המשפחות, הייתה לי הזדמנות להכיר המון אנשים מיוחדים, כולל חברי כנסת ודמויות פוליטיות. שם גם הציעו לי לפחות שתי מפלגות להצטרף אליהן. אבל לא רציתי להיות פיון בתוך מפלגה קיימת עם האג'נדות שלה. אחרי הרבה מאוד מחשבות שהתבשלו אצלי במשך תקופה, החלטתי שאני הולך על הצעד הזה בכל הכוח. אני יותר מגאה על כך."
הייתה בעבר גם מפלגת גמלאים שנכנסה לכנסת. במה הבשורה שלך שונה הפעם?
"צריך להבין איפה אנחנו חיים. המציאות במדינת ישראל מודל 2026 היא מציאות עגומה, מציאות בה ציבור ענק של גמלאים המונה כבר למעלה מ-1.2 מיליון איש, עומד בפני שוקת שבורה.
"יש כיום אלפי, אם לא עשרות אלפי גמלאים, שיוצאים בכל בוקר ובכל לילה לאסוף פחיות ובקבוקים, רק כדי שיהיה להם משהו לאכול. זה מחזיר אותי לא מעט שנים אחורה. אבי ז"ל היה סוכרתי ובשלב מסוים קטעו לו את כף הרגל. אושפז בבית סעודי. בשלב מסוים נקראתי ע"י עובדת סוציאלית ונדרשתי לממן חלק מעלויות האשפוז. בתור זוג צעיר, מצאנו עצמנו יום בהיר אחד נדרשים להוצאה בלתי צפויה. זה קרה בתקופה שבקושי הצלחתי להחזיר את חובות המשכנתא ולשלם עבור גני הילדים, ארנונה, מים, חשמל. נאלצנו לחסוך מהילדים חוגים ופעילויות, רק כדי לממן את 'התיק' שנפל עליי משום מקום. לא אשכח איך אחד הבנים שלי, כשהיה אולי בן 5, הפציר בי אחרי שהבין שיש מצוקה. 'אבא אל תקנו לי יותר קרמבו'. זה משפט שנצרב בי מאז בצורה לא רגילה.
"בשורה התחתונה, יש כל כך הרבה משפחות כיום במדינה שצריכות לחשב ולכלכל כל צעד שלהן, מצב שפשוט אסור להישאר אדישים אליו. כשהציגו בפניי את המספרים ואת מה שקורה עם הגמלאים, חשכו עיניי. אני אפילו לא יכול לקרוא לזה זלזול, אלא התעלמות מוחלטת של כל ממשלות ישראל לדורותיהן מציבור כל כך חשוב. הגיע הזמן לעשות לזה סוף אחת ולתמיד."
לדברי מירן, הוא עתיד לשמש קול עבור אוכלוסיות מוחלשות נוספות, כאלו שאינן רק גמלאים. שורדי שואה אשר רבים מהם עריריים זקוקים לסעד וחברותא, "יש לצערנו לא מעט שכבות חלשות שהמדינה מסרבות לראות. אנשים שקופים שנאנקים תחת מציאות יום-יומית קשה. קחו למשל אימהות חד הוריות. מי שלא שילמה משכנתה או שכר דירה, עלולה למצוא את עצמה נזרקת מהבית. אם יש לה רכב, היא ישנה שם או עושה זאת בפארק. במקרים אחרים, מי שחייבת כסף מידרדרת לזנות. שלא לדבר על קהילת האמנים ואומנים, קהילה מופלאה שמתקופת הקורונה סובלת מהיעדר פרנסה יציבה. אם זה תיאטראות שלמים שקרסו, או אחרים שהולכים ונעלמים. כעם דורש ואוהב תרבות, אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. לכן, עלינו לשאול את עצמנו לאן מועדות פנינו כחברה. לא יתכן שנעמוד מהצד ונראה כיצד השכבות הללו הולכות וגדלות. יש לנו אחריות מוסרית לפתור את המצב הזה."
ובכל זאת, אף סקר נכון להיום לא מנבא לך אפילו קרוב למעבר של אחוז החסימה.
"אני אולי אפתיע אתכם. לפי התחשיבים שלנו, אנחנו נמצאים עם 6-7 מנדטים. ברגע שנכריז רשמית על המפלגה, אני מאמין שההד הזה יתפוס תאוצה מהר מאוד. קהילת הגמלאים צמאה למי שיחרוט על דגלו את האינטרסים שלה."
אין סיכוי לאיחודים? אייזנקוט? "ביחד"? גנץ?
"יש פתגם שאומר 'כל דבר בעיתו'. אנחנו לא פוסלים אף אחד. על דבר אחד אני יכול להתחייב – נרוץ עד הסוף. אנחנו גם לא מוכנים להחרים אף אחד. העזרה לאביונים ולחלשים היא המטרה שלשמה אני וחבריי רצים. כל מי שיוכל ליישר קו עם מציאות שתעשה חסד עם הקהילה שלנו, מבחינתי הוא שותף."
ותודה למושבה
הוא עלה ארצה מעיראק באפריל 1951, בן זקונים למשפחה בת 6 ילדים. "הייתי כמעט בן 6. הביאו אותנו באישון לילה אל 'חלסה', שמה הקודם של קריית שמונה. הגענו לאוהל הודי, ללא שירותים ומים זורמים. את המים לשתייה ולרחצה נדרשנו לסחוב בדליים ממעין, כשרק לאחר כמה שנים עברנו לסוג של 'בדון' ואחר כך לצריף אלומיניום," הוא מספר.
ב-1958 סיים מחזור ראשון של לימודים בבית הספר 'מגנים' בעיר, אולם את תקופת התיכון נאלץ להעביר בתנאי פנימייה בפתח-תקווה. "לא היה אז תיכון בעיר, והלימודים בבי"ס בקיבוצים עלו כ-2000 לירות, סכום בלתי נתפס שלאף אחד מאיתנו לא היה. תנועת 'עליית הנוער' הצילה אותנו, במובן מסוים כשאפשרה לי ללמוד בתיכון לגננות בפתח-תקווה."
שם מעיד מירן התעורר בו החיידק החקלאי. לאחר שחרור מהצבא ונשואים "גייסנו כספים, לקחנו הלוואות ורכשנו משק ביסוד המעלה. חיפשנו באותם ימים מקום תוסס לגדל את ילדינו ומצאנו אותה במושבה יסוד המעלה. הגענו לשם ב-1973, זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מצאנו שם קהילה חמה ומלוכדת, חינוך מצוין וחיי חברה שאורגנו באהבה. כך מצאתי את עצמי מגדל במשך שלושה עשורים שזיפים, אגסים, משמשים, אבוקדו ואשכוליות. ממש מכל הבא ליד. עד שבשלב מסוים נאלצתי להשלים עם העובדה שמחקלאות לבדה קשה מאוד להתפרנס, ועברתי לתחום ייעוץ ותכנון של גני נוי ופארקים."
ציפור לחשה לנו שהקהילה נרתמה לעזרתך בצורה יוצאת דופן מאז ה-7/10.
"עם יד על הלב, בתקופה שבני היה חטוף – כל התושבים ביסוד המעלה, ללא יוצא מן הכלל, כולם עטפו אותי באהבה מדהימה. היה כל כך מרגש לראות אותם מגיעים מדי שבוע לכיכר, תומכים בי לאורך כל הדרך, ותמיד נמצאים שם בשבילי. המושבה עצמה הייתה עמוסה בשלטים ובתמונות של עמרי, הבן שלי. אני אסיר תודה להם על כל התקופה הזו. לא אשכח להם את המחוות הללו לעולם. זו עוד אחת מהסיבות שאני אוהב את יסוד המעלה אהבה גדולה. את התושבים, את האווירה ואת כל מה שהמקום הכל כך מיוחד הזה מייצג."
בוא נחזור להווה. אתה תהיה במשכן הכנסת הבא?
"התשובה היא כן. אני בהחלט רואה את עצמי שם, כאדם שיגיע לשרת את הציבור המדהים הזה של הגמלאים, בני ובנות הגיל השלישי. אלו אותם אנשים שבנו את הארץ שלנו, השתתפו בכל מערכות ישראל, וכיום שהם נמצאים בשנות חייהם האחרונות, מגיע להם לסיים אותן בכבוד. זו המשימה שניצבת בפניי ואני נחוש למלא אותה."
ומה לגבי הזקן? הוא אמנם הפך לסימן ההיכר שלך, אבל הצהרת שתוריד אותו ביום שעמרי ישוב. מדוע זה לא קרה?
"זה נכון שאמרתי את זה. האמת, זו שאלה שמעסיקה לא מעט אנשים שפוגשים אותי. אני מסביר להם שכאשר יצאתי בהצהרות, הזקן היה קטן. עם הזמן הזקן גדל והפך להיות שייך לכל עם ישראל. עבורי הזקן מצליח לפתוח שערים ודלתות כמעט בכל משרד. לכן, כל עוד זה המצב, וכל עוד אני יכול לתעל אותו לדברים ממלכתיים, אני שומר עליו בחרדת קודש."
