״קולות מהעוטף״ – תערוכה קבוצתית המאגדת 75 אמנים מהמושבים ומהקיבוצים בעוטף, תפתח במרכז עמיעד ביפו. שלוש שנים למלחמת ה-7.10 נחשפים אמני ואמניות הקהילה ויצירותיהם, לאחר הטלטלה הקשה שחוותה. בין שלל היצירות, במגוון טכניקות, יוצגו עבודותיהם של יוצרים שנרצחו בשבת השחורה. לדברי האוצרת איריס אלחנני: ״יצירה שממשיכה לפרוח גם לאחר השבר והאובדן״
*תמונה ראשית: קטע מאנדרטה שהקים יוסף רביע לזכר שני בניו ועוד נרצחים. אלבום פרטי
השנה נחגוג את חגי תשרי, בתקווה גדולה לסיום המלחמה. בין חגיגות ראש השנה, בואך יום כיפור, תפתח אחת מהתערוכות הגדולות והמקיפות ביותר, שהוקדשו ליוצרי ואמני הנגב המערבי מאז פרוץ המלחמה. התערוכה, המתקיימת ביוזמת קרן גרשוני, מועצה אזורית שער הנגב והמרכז הקהילתי שער הנגב, ובחסויות עיריית תל אביב-יפו ו'המישלמה ליפו' מאגדת כ-75 אמנים ואמניות מאזור העוטף.
בין המשתתפים ניתן למצוא יוצרים המתגוררים בלמעלה מ-20 קיבוצים ומושבים מן המועצות האזוריות שער הנגב, אשכול, שדות נגב ומהעיר שדרות,. התערוכה מציגה את פניה של קהילה, שבחרה להמשיך ליצור גם לאחר הטלטלה הקשה שחוותה. לצד יצירתם של אמנים החיים, מוצגות בתערוכה עבודותיהם של נרצחים: אביב אצילי, חיים פרי, רועי עידן, אליקו רייכנשטיין ויובל רביע, שנרצחו בשבת השחורה. כך נפגשים בתערוכה קולם של היוצרים הממשיכים ליצור עם קולם של אלה שכבר אינם.
תערוכת "קולות מהעוטף" תיפתח במרכז עמיעד ביפו, כמעט שלוש שנים לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. אירוע הפתיחה ייערך ביום שני, 14 בספטמבר 2026, בשעה 19:00, במעמד ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי, ראש מוא"ז שער הנגב אורי אפשטיין, ראשת מוא"ז אשכול מיכל עוזיהו ויו"ר קרן גרשוני עודד פלוט. הערב יכלול מופעי פתיחה: של נגני קונסרבטוריון שער הנגב – גיא בוים, אגם חיימוביץ ואלעד דואק, ומופע מחול של הרקדנית שי הרמתי. לאורך ימי התערוכה יתקיימו אירועי תרבות, סדנאות, סיורים ומפגשים.
ב-24 בספטמבר ייערך המפגש "כשזיכרון הופך למילים" – שיחה על כתיבה, עדות ותקווה בהנחיית עודד פלוט, בהשתתפות אביבה סיגל (שורדת השבי ומחברת הספר "העיקר לקום לבוקר חדש") והעיתונאי והסופר אמיר תיבון (מחבר הספר "קו התלם"), לצד קטעי מוזיקה של גולדי פוירשטיין הסב. ב-28 בספטמבר יתקיים האירוע "'קולנוע ושבר' – ביטוי אובדן ביצירה קולנועית" בהנחיית רונית איפרגן, שיכלול הקרנת סרטים ושיח בהשתתפות ערן יחזקאל (מיוצרי הסרט "7-10Off Set ") ויונתן דומוש (יוצר סרט האנימציה "שלג אדום").
בנוסף, יתקיימו סיורים מודרכים, מופעי פרפורמנס, סדנאות יצירה בהובלת בית מלאכה שער הנגב ומפגשי אמנים. לדברי אוצרת התערוכה, איריס אלחנני: "המטרה היא לחשוף את העושר האמנותי שפועל בנגב המערבי, להציג אמנות עכשווית מצוינת, שממשיכה לפרוח גם לאחר השבר והאובדן. זו תערוכה על כוחה של היצירה, וניצחון הרוח.
לזכר יובל ונועם רביע ונוי זעפרני ז"ל
יוסף (ז'וז'ו) רביע (70), ממושב ישע ואשתו חנה איבדו שני בנים יקרים וארוסה – את יובל רביע ז"ל (30) ונועם רביע ז"ל (33) ואת נוי זעפרני (27), ארוסתו של יובל. רביע, איש וותיק ופעיל במושב, שהגיע עם משפחתו שעלתה לארץ מקהיר בעודנו תינוק, אומר: "לגדל שלושה ילדים, ולאבד ביום אחד שני בנים גדולים ומוכשרים, שכל העולם פתוח ומחכה להם. זה אסון גדול שקשה לתפוש."
בעבר היה חקלאי שגידל מטעים וירקות מכל הסוגים. משנת 1994 -1974 הוא עבד בחריצות בחקלאות ובמקביל, עם הידיים הטובות שלו שידע לתקן כל כלי ובעיה, החליט לפתוח מסגריה לתיקון כלים חקלאיים.
"למשפחה היה קשה להתאושש מהמכה הבלתי סבירה שנחתה עלינו," מוסיף ז'וז'ו. "הזוג הצעיר שרק התארס נסעו לחגוג את האירוע עם האחים וחברים במסיבת 'פסיידאק', שהתקיימה בין נירים לניר עוז, ושם גם לצערנו נרצחו, לאחר שברחו. הבנתי שאני לא יכול לשבת ולבכות, כי הבנים רואים אותי מלמעלה. לכן החלטתי לקום ולעבוד בלהנציח את זכרם. התנדבתי לנצל את כישרוני בעבודת המסגרות, והכנתי עשרות מסגרות לתמונות הנרצחים בהתנדבות באתר ההנצחה בנובה. אני מרגיש שכל העשייה הזו, שהיא לא פשוטה, לראות כל כך הרבה תמונות נרצחים צעירים מוכשרים ויפים. צעירים טובים, ערכיים ואיכותיים שמעבר למשפחה, גם המדינה איבדה. אבל אז הבנתי שזאת השליחות שלי עכשיו בחיים, המשאירה אותי עסוק ושפוי."
מעבר לעשייה משמעותית וחשובה זו, רביע הקים גם אנדרטה בצומת הכניסה למושבי הגוש. במרכז האנדרטה עץ קטוע ענפים.
ז'וזו' רביע מסביר את היצירה: "יובל, שהיה אמן בנשמתו, צייר המון עצים בסגנון מאד מיוחד סוראליסטי פסיכודלי. לכן בחרתי במוטיב העץ, בעל משמעויות רבות. לתערוכה 'קולות מהעוטף' בחרתי להציג כמה מציוריו המרשימים, ובחלקם העצים מככבים בצורות ובדימויים מאד יצירתיים."
וכך נכתב בתערוכה לצד יצירותיו: "יובל רביע ז"ל היה אדם רגיש ובעל תשוקה עמוקה לאמנות. הציור היה עבורו דרך לבטא מחשבות, רגשות ודמיון, ומקום שבו מצא חופש אמיתי ליצור .יובל נרצח ב־7 באוקטובר 2023, והוא בן 33 בלבד. היצירות המוצגות בתערוכה מעניקות מקום לקולו האמנותי, וממשיכות את הדרך שבה בחר להתבונן בעולם. הן מוצגות לזכרו ומתוך אמונה, כי היצירה היא עדות חיה לאדם שהותיר אחריו עולם פנימי עשיר, וכי בכוחה של האמנות להמשיך לספר את סיפורו גם לאחר לכתו".
רביע מציין ש, "נועם, הבן הצעיר שנרצח, היה אדם מיוחד עם נפש רגישה, המקשיבה ועוזרת בהמון אהבה וסבלנות. נועם עסק במוזיקה והיה רקדן מדהים. הבית שלנו היה תוסס עם מוזיקה ואמנות, וילדים שהם חברים טובים ביניהם. וכולם אוהבים להיות בחברתם. נועם היה חבר בקבוצת 'אנימה' שציינו בתחילת החודש, מפגש קבוצתי לזכרו, מכל קצוות הארץ. לזכרו הוקמו מיזמים של כנסי אנימה, גיימינג, מדע בדיוני, קומיקס ופנטזיה, בשם 'נומזי קון'. בנוסף אחד החברים כתב לזכרו שיר המתנגן: 'מסיבה של איש אחד' – שבוצע לזכרו על ידי ג'ו פאסיב (דן גולן)."
לזכר שחר גל קדמן ז"ל
יורם ורונית קדמן הם חקלאים ותיקים במושב ישע, מגדלי רימונים מזנים שונים מעל ארבעים שנה. מעבר לגידול הם גם מפיקים מהרימונים מיץ רימונים טבעי, תוך שהם מקפידים על שימור סגולותיו הבריאותיים. לכן הם משתמשים בסחיטה ידנית וסינון כפול, כדי למנוע את המרירות האופייניים. ובנוסף נמנעים מהוספת חומרים משמרים, מים או שימוש בפיסטור. וכל זה בכדי לא לפגוע בערכים התזונתיים, לכן המיצים נמכרים קפואים.
רונית קדמן מספרת: "כבר ביום הראשון של המלחמה, בננו הצעיר שחר גל קדמן ז"ל (34), בננו המוכשר בעל לב וידיי הזהב, שהיה אגרונום וטכנולוג מזון במקצועו. לצערנו שחר נרצח כבר ב-7 באוקטובר. בתחילה הוא הוגדר כנעדר ורק אחרי שבוע המשפחה קיבלה את הבשורה המרה. למרות שבתקופה האחרונה הוא התגורר עם אשתו איילת במושב רנן.
"מאז הילדות שחר היה מחובר ואהב את העבודה במטע הרימונים שלנו. שחר השתתף במסיבת 'פסיידאק' לאחר שהוזמן ע"י חבריו מהמושב יובל ונועם רביע ז"ל. כשהתחילו האזעקות הוא התקשר אלי וסיפר שהוא מנסה למצוא מחסה מפני ירי הטילים הכבד. הנחיתי אותו להגיע לכביש הראשי. הוא דיווח שבאותם רגעים אחרונים הוא נמצא במטע אבוקדו ומתקשה למצוא את הדרך. לצערנו שחר הספיק לומר לי רק שהוא אוהב את כולם, ולאחר מכן נותק הקשר עימו."
רונית מוסיפה בצער רב: "שחר היה עולם ומלואו, אמן בנשמתו, מוכשר ופעיל, עסק לאחרונה במיחזור – עיצוב עציצים מצמיגים. הוא היה כישרוני עם מודעות סביבתית ויצירתי בתחומים רבים מאוד. התחביב האהוב עליו היה גינון. הוא הקים גינת ירק וגינת סוקולנטיים (צמחים אוגרי מים) ועבד בה שעות ארוכות."
שחר היה מתכנן, מעצב, מטפל ומכין ייחורים, ובעיקר נהנה מכל רגע בין ערוגות הגינה: "לכן הכי מתאים היה להנציח אותו במטע הרימונים של המשק שלנו. במעמד שגובהו 2 מטר, המורכב מגלגל, ממנו תלויים כספירלה בתי נרות נשמה גדולים, בהם שתולים צמחים סוקולנטיים. ממש כמו ששחר היה בחייו: חשב, עבד, שתל ובעיקר אהב ונהנה במעשי ידיו."
קדמן: "אני אמנית רב-תחומית היוצרת מתוך אהבה לחומר, לצבע ולתהליך הגילוי. שנים רבות עבדתי כמורה לעיצוב מוצר בבתי ספר שונים בעוטף, עד שיצאתי לגמלאות. עבודותיי נולדות מתוך חקירה מתמדת של חומרים מגוונים: קרטון, ברזל, קרמיקה, פסיפס וחומרי טבע, ומתוך האמונה כי גם הפשוט והיומיומי יכול להפוך ליצירה בעלת משמעות. בשנים האחרונות אני מתמקדת ביצירה מקרטון ממוחזר. אוספת קרטונים וחומרים שנועדו להיזרק ומעניקה להם חיים חדשים כפסלים, אובייקטים ועבודות אמנות."
עבור רונית קדמן, הקיימות אינה רק רעיון סביבתי, אלא גם דרך להתבונן בעולם ולגלות יופי, וכן גם אפשרויות חדשות במה שכבר קיים. תהליך היצירה שלה אינטואיטיבי: "הצבע, הצורה והחומר מובילים אותי והרעיונות מתפתחים תוך כדי העבודה. לעיתים דווקא הטעויות הבלתי צפויות, הן שמובילות לפתרונות היצירתיים והמעניינים ביותר. בתערוכת האמנים מהעוטף יוצגו שני פסלים סביבתיים שיצרתי מקרטון: 'זוג-יחד', עבודה בצבעי אדום וצהוב המבטאת חיבור אהבה וכוח חיים. ומה יותר מתאים להנציח את הבן הצעיר שלנו שחר גל קדמן ז"ל, ברוח הזאת המרחפת מעל. ו'מחווה לחואן מירו' – יצירה השואבת השראה מן השפה הצבעונית, החופשית והמשחקית של האמן."
יונה לוי גרוסמן – מחוברת לנוף המקום
יונה לוי-גרוסמן, ממושב עין הבשור, הינה אמנית רב תחומית שיוצרת בציור, וידאו ארט, שירה וכתיבת ספרי ילדים ומסות וכן עוסקת באוצרות. הנגב על נופיו, מורשתו ההיסטורית והתרבותית, משמש מקור נכבד וההשראה ליצירתה. נדמה שמכלול תהליך היצירה שלה הוא ניסיון להבין ולהיטמע בתוך הנוף המדברי.
לוי-גרוסמן (78), ילידת בריה"מ לשעבר, עלתה לארץ בשנת 1958 כילדה בת עשר. שנים נכבדות השקיעה בלימודים, גם בזמן שהקימה משפחה וילדה שלושה ילדים. ב-89' סיימה בהצטיינות לימודים בבי"ס לאמנות "מימד" ועברה עם המשפחה לסיני למושב אוגדה (חבל ימית לפני הפינוי). "בעקבות הפינוי ב-82' נמנינו עם 74 המשפחות המפונות שהקימו את מושב עין הבשור, בו אני חיה ויוצרת במשך השנים. במידה רבה היצירה שלי היא סוג של מחקר. העבודה שלי בסדרות, בצבעי שמן על בד, בצד רישומים על נייר, מעידים על הקשר ההדוק שלי אל המקום בו אני יוצרת, ועל הרצון לפענח את הצפון בנוף."
בו בעת, יונה מדגישה שהצליחה לפתח סגנון ייחודי הנע בין פיגורטיבי למופשט, ועם זאת, הסגנון מצליח להעביר באמצעות הטיפול הטקסטואלי, את תחושת הנשגב בארץ שעל קצה המדבר (דרום עוטף עזה). "בין ציורי השמן ניתן למצוא נושאים שמלווים אותי לאורך שנים ובכל תקופה מטופלים מזווית מחשבה אחרת. נופי הנגב, שתחילתם בסקיצות מהירות של נופים המהפנטים את עיני לאורך הדרכים בנגב. אח"כ, בסדנה אני מתרגמת אותם לציורי שמן.
"ויש והנופים אינם שייכים למקום קונקרטי כלשהו. הם באים מתוך דמיון או רישום של גלי רדיו, שהופכים לנוף בעיני המתבונן, כדי להעלות את השאלה: מקום, מה הוא? סדרה של מראות דיונות נפרטים לגרגירי חול, בדיאלוג שבין היחיד למסה. או גרגירי חול ההופכים לחרוזים במלכת האריגה של המציאות. סדרה העוסקת בזיכרון המקום משתמשת בציטוטים מתרבויות שהיו בחבל ארץ בו אני חיה, כתמי צבע נוזל כדם וחלקי חרסים הנשברים והנשארים. להזכיר כי לאורך ההיסטוריה היו כאן ידיים עובדות. אל אלו נוספת סדרה, בעזרתה אני מנסה להסביר לעצמי את הדרכים בהן האדם קולט ומנתח את המציאות. בסדרה זו אני שואבת רעיונות ואף מרבה לדון בנושאים הקשורים למחשבה הפילוסופית של המדע. בכולם, כאילו במעשה רקמה של צבעי שמן על בד עולים הנופים, הכאב, המחשבות והזיכרון ההיסטורי. נאספים אל מקומי העכשווי בחבל ארץ זה."
על ציור הכלניות שיצרה, המופיע על ההזמנה לתערוכה, אומרת לוי-גרוסמן: "זהו ציור ישן יחסית משנת 2020, מהימים שהתקיימו באזור פסטיבלי 'דרום אדום' במשך כמה שנים, בתקופת פריחת הכלניות. הציור נקרא ' 338 – דרום אדום' והוא חלק מסדרה שלמה, ששמה: ' ינואר גשום במיוחד בנגב המערבי'. ושיקף את יפי הפריחה שלהן."
לדבריה, במשך שנים חששה לצייר כלניות, שמא לא תצליח לגעת ביופי הזה, עד שהתבקשה לצייר כלניות ע"י הבת שלה שגרה בארה"ב באותו הזמן. לכן, סדרה זו צוירה לילדיה שאינם גרים בנגב ולהזכירם מהיכן באו.
האוצרת איריס אלחנני חיפשה יצירה בין האמנים והמציגים בתערוכה. שתתאים לאופי התערוכה כהזמנה. אלחנני מנמקת את בחירתה בציור: "ראשית, פרחי הכלניות יותר מכל מסמלות את העוטף כבר כמה שנים נכבדות. 'פסטיבל דרום' אדום החל לראשונה בשנת 2006, ממש לפני עשרים שנים. הגורל האבסורדי בעובדות הוא שבני הזוג ורד ואופיר ליבשטיין היו בין יוזמי הפסטיבל. והחלק העצוב הוא שאופיר ליבשטיין ז"ל, שכיהן גם כראש מועצה ובנו ניצן ז"ל, נרצחו ב-7.10. אך ורד קיבלה החלטה משמעותית למרות הנסיבות, לשוב לקיבוץ כפר עזה ולבנותו מחדש ואף לקבל תפקיד חדש כראשת אגף חברה בתנועה הקיבוצית.
"בשנים האחרונות של המלחמה הפסטיבל לא פעל. למרות זאת המותג שלו כבר הוטבע באירועי תיירות חורפיים ארציים, בחבל ארץ דרומי זה. הרצון והגעגועים לחזור לפעילות שגרתית בכל התחומים. מסמל סוג של אופטימיות וצמיחה למרות המלחמה שעברו, ממש בבית שלהם. חלק נכבד מהמתיישבים עזבו את בתיהם, התגוררו חודשים במלונות, צימרים וקיבוצים מארחים ורק בחודשים האחרונים חזרו, עם כל המשתמע בחזרה, כולל חזרה ליצירה ולאמנות. זו תערוכה על כוחה של היצירה, וניצחון הרוח והרצון לחלוק את מגוון החוויות האומנותיות שיצרו לאחר המלחמה, עם כלל התושבים."
דפנה דישי – תנועה בין זיכרון, רגש ותודעה
דפנה ויסוקר דישי (48), ממושב שדה ניצן היא אמנית רבת פעלים ומטפלת באמנות. דפנה נולדה בשדה ניצן להורים מדור המייסדים ירדנה ולס ויסוקר. היא אם לשלושה המשלבת משפחה וקרירה, בוגרת תואר ראשון באומנות חזותית (B.F.A) ובוגרת תואר שני בטיפול באומנות(M.A) .
דפנה מציגה את ציוריה בארץ ובחו"ל, בניסיון להביע את עולמה הפנימי והרגשי דרך היצירות ובמקביל מטפלת באמצעות אומנות ועובדת בטיפול דרך חוסן אשכול, בעיקר בתחום הטראומה לילדים ומבוגרים ומנחה סדנאות ריפוי באומנות במרכז תנועה "אדמה" בשדרות.
בתערוכה "קולות מהעוטף", דפנה דישי תציג מספר יצירות וביניהם הציור "מים שקטים" שנוצר לאחר החזרה מהפינוי של ה-7.10: "העבודות המוצגות בתערוכה נולדו מתוך ניסיון לעבד חוויות פנימיות מתמשכות, שבהן המציאות החיצונית והחיים הרגשיים נשזרים זה בזה ומשפיעים זה על זה באופן יומיומי. המים בציוריי משמשים עבורי שפה וחומר גם יחד – מרחב של תנועה בין זיכרון, רגש ותודעה. הם מאפשרים את טשטוש הגבולות שבין שליטה לאי ודאות, בין הצפה לשקט ובין נוכחות להיעלמות. דרך הציור אני מבקשת לתת צורה למצבים שאינם ניתנים לביטוי ישיר במילים – דריכות עדינה, רגישות גבוהה ורגעים של התכנסות פנימית בתוך מציאות משתנה."
דישי מסבירה שהיצירה עבורה היא מרחב של התבוננות ועיבוד, מקום בו הפנימי והחיצוני מתקיימים בו־זמנית ומשפיעים זה על זה. היצירה מדברת על השתקפות הנפש, מעין מראה פנימית המשקפת את גלי הכאב לאחר ה-7.10. לדבריה, המים בשבילה אינם רק דימוי ביצירותיה: "המים אינם רק דימוי, אלא דרך לנוע בין פירוק להרכבה מחדש, בתוך מציאות חיה, מורכבת ומשתנה וכך גם בעבודה שנבחרה להיות מוצגת בתערוכה."
קרן פרנקל – אוהבת טיפוגרפיה
קרן פרנקל – יוצרת, ממושב יבול, היא מעצבת גרפית ומאיירת: "למדתי בבצלאל תקשורת חזותית ואני עובדת כמעצבת פרילנסרית עצמאית. נולדתי במשק חקלאי ביבול, להוריי דליה ויאיר פרנקל, שהם מהגרעין המייסד ואני מתכוננת להתחיל לבנות ביבול, בעתיד הקרוב. העבודה שלי שתוצג היא חיבור לעולמות הגרפיקה ולאהבה שלי לטיפוגרפיה. ליצירה אין שם ולכן ייכתב 'ללא כותרת 2026' מאחר ואני עדיין בתהליך היצירה."
פרנקל מסבירה שהאות העברית מרתקת אותה לא רק ככלי להעברת משמעות, אלא גם כצורה חזותית. עוד לפני שהיא יוצרת מילים, היא נושאת משקל, קצב, חלל ומבנה. "עבורי היא חומר גלם – יחידה אדריכלית הבנויה מקווים, זוויות, חללים ויחסי איזון, כחלק ממשפחה צורנית רחבה והמשמעות לגבי הבנת היצירה שתוצג בתערוכה."
היא סבורה שהכתב יכול לומר גם את מה שבלתי אפשרי לומר במילים, כגוף חומרי שנושא בתוכו קול: "בתערוכה אני מציגה עבודות שנעשו עם אותיות בלט, מעופרת יצוקה. כל אות היא יחידה נפרדת, יצוקה. אותיות בלט באו מבתי הדפוס המסורתיים, שיטה ישנה שהייתה נפוצה לפני ההדפסה הדיגיטלית."
בעבודה היא מתייחסת לטקסט כחומר. כמו שבמסורות מסוימות שהתייחסו לטקסטים כקמעות וסימנים. לדוגמא: מיקרוגרפיה, קליגרפיות, סיגילים ומונוגרמות. "בתהליך העבודה אני מפרקת את האותיות מתפקידן המקורי ומשחררת אותן מן החובה לייצג שפה מוכרת. בניגוד לסדרי הדפוס, אני מפזרת, מחברת ומרכיבה אותן מחדש לכדי מבנים מופשטים. בעבודה האותיות הן נטולות תפקיד, כיחידות שנושאות ידע ומשמעות. ג'יבריש חזותי, חסר שייכות תרבותית או לשונית שלא ניתן לקריאה ולא ניתן לתמלול. שיוצר מבנים וסמלים וויזואליים חדשים. בשבילי זה כמו שאני קמה מחלום והכל מחוק, נשאר רק הרגש, הומאופתיה של כל החוויה. ככה אני מתייחסת לטקסט – כטקסטורה, אות -כסימנים, כזיכרון חומרי. המבנים הללו אינם מבקשים להיקרא או להתפענח. בדומה לכתם רורשך, הם נותרים פתוחים לפרשנות, לזיכרון, לדמיון ולחוויה האישית של כל צופה. עבורי, היצירה היא הזמנה להתבונן באות לא רק כסימן לשוני, אלא כחומר חי – כזה שממשיך לספר סיפורים גם כאשר המילים עצמן נעלמות."
