בתרון, המושב החקלאי החדש שנחנך בימים אלה בבקעת הירדן, הוא הראשון שקם בישראל מזה עשרות שנים. כ-20 משפחות צעירות, דתיות וחילוניות יתגוררו יחדיו על קו הגבול המזרחי וכמאמר הקלישאה במטרה ״להפריח את השממה״. שלושה מהזוגות שיטעו בו את שורשיהם מספרים ל-״קו למושב״ על ההתרגשות והחלום להפוך את הבקעה לאזור חי ותוסס
*תמונה ראשית: רותם וגבריאל בראון. צילום פרטי
קשה להתעלם מתנופת ההתיישבות שאופפת את המדינה בשנים האחרונות. מבלי להיכנס לאלמנטים פוליטיים כאלה ואחרים, אי אפשר שלא להביט בהשתאות על השילוב הזה שבין החזון הציוני, הדמוגרפיה היהודית והרצון לקבוע עובדות בשטח.
במסגרת המדיניות המתוארת, יתקיים ממש בקרוב טקס חניכה חגיגי של מושב חדש בארצנו, ביוזמת ארגון "השומר החדש" ובשיתוף החטיבה להתיישבות. זה יקרה בערב ראש השנה תשפ"ז, מועד שנדמה כי אין מתאים ממנו על מנת לחנוך יישוב בארץ ישראל על רקע פתיחתה של שנה עברית חדשה.
מבחינת מי שעומדים מאחורי המיזם – זהו לא רק אירוע מכונן ברמה הקהילתית, אם כי גם נקודת ציון היסטורית. במוקד: הקמת יישוב חקלאי חדש בגבול המזרחי של מדינת ישראל, אזור שנחשב מזה שנים לאסטרטגי מבחינה ביטחונית והתיישבותית, וכזה שבו הנוכחות היהודית הקבועה דלילה בהרבה מגודלו על המפה.
זה יקרה בשטח המועצה האזורית בקעת הירדן, סמוך לארגמן ולחמדת. הכירו את בתרון, המושב הראשון שקם בישראל לאחר שנים ארוכות, קל וחומר באזור הבקעה.
כ-20 משפחות עתידות לעלות בו על הקרקע וכמאמר הקלישאה 'להפריח בו את השממה'. תהיה זו נקודת ציון של ממש בסיפור ההתיישבות הישראלי, שממשיך את חזונם של העולים והמתיישבים הראשונים שעשו זאת עוד בטרם קום המדינה ובמהלך שנות קיומה.
"קליק במבט ראשון"
הסיפור של רותם (26) וגבריאל (27) בראון מתחיל בשתי נקודות רחוקות זו מזו. רותם היא בת מושב חרות, שעבדה בחקלאות ברמת הגולן. גבריאל נולד וגדל בבית שמש למשפחה חב"דניקית אמריקאית, שירת כלוחם ומפקד בשריון בחטיבה 7, ובהמשך טס לשיקגו, שם בנה חיים ועסק בענף הבנייה והנדל"ן.
אלא שאז הגיע ה-7 באוקטובר הארור שטרף את כל הקלפים. גבריאל שלא חשב פעמיים, משחזר את הרגעים הטראומטיים ההם, בעודו עושה הכל כדי לשוב לישראל בהקדם האפשרי, במטרה להצטרף למאמץ המלחמתי. "קמתי ב-7 באוקטובר בארה"ב. הייתי ער שם באמצע הלילה, ממש באותו זמן שהחלו להגיע התיעודים המזעזעים מהעוטף. ב-4 לפנות בוקר כבר קניתי כרטיס טיסה, וחזרתי בשניה שיכולתי לישראל. עזבתי את החיים שם ברגע אחד. לא הייתה שום אופציה אחרת מבחינתי."
מאז צבר גבריאל קרוב ל-350 ימימילואים, ובכללם חמישה סבבים בעזה: "מתוך השביעי נוצר בי הרצון לחזור לארץ, להיות חלק ממנה ולתרום למלאכת הבנייה והשיקום," הוא מספר, במה שיהווה פתח לימים לחיפוש אחר הרפתקה חדשה בארץ ישראל.
את רותם פגש זמן לא רב אחרי שחזר ארצה. השניים הכירו באפליקציה, במה שמוגדר על ידם כ-"קליק ממבט ראשון". בשנתיים הראשונות של הזוגיות התגוררו יחד בחוות בודדים ברמת הגולן. גבריאל עבד בגידול בקר, בעוד שרותם גידלה עיזים והכינה גבינות. ביוני האחרון הם התחתנו, כשכבר לפני כן ידעו לאן הם רוצים ללכת. "הבנו שאנחנו רוצים לעשות משהו גדול. לגדל את ילדינו על ערכים של התיישבות, ציונות, חקלאות וקהילה."
החיבור לבתרון שבבקעה יאפשר לדבריהם לסגור מעגל, ובעיקר להיות חלק מחזון גדול הרבה יותר. "חיפשנו מקום להתיישב בו, משהו שיתאים לאופי החיים שלנו. זה התחיל בכלל דרך מודעה בפייסבוק שקפצה לנו לגבי הקמה של מושב חדש בבקעת הירדן. מאז הכל היסטוריה. פשוט החלטנו ללכת על זה. עברנו תהליך שלם של מיונים, מבחנים וסיורים בשטח. בקרוב זה יהפוך לרשמי. אנחנו באמת מאושרים."
בחודשים האחרונים, השניים מספרים, כי הם כבר מרגישים חלק מהמרקם הקהילתי: "אנחנו מחכים למעבר הזה בטירוף," אומרת רותם. "הציפייה שלי היא להתגבש כאן כקהילה חזקה שתומכת מאוד האחת בשנייה, ולהתחיל לעבוד את האדמה."
ואכן, התוכניות כבר על השולחן. גבריאל עתיד לעבוד בבקעה ולשמש כרבש"ץ המושב. "בהמשך, בעזרת השם, נקבל שטחים חקלאיים," הוא אומר. "המטרה היא לגדל ענבים, תמרים וכל מה שיתאים כאן – לעשות חקלאות." רותם מצידה מתכננת לפנות אל הצד הקולינרי והתיירותי, באמצעות פתיחה של עגלת קפה ומעדנייה. "אני רוצה להביא אוכל ותוצרת ישראלית משובחת לבקעה. אין כאן הרבה מקומות לשבת בהם. אני אוהבת אוכל ואוהבת אנשים, כך שהחיבור הזה נראה לי טבעי."
ובתוך כל התוכניות, ישנה מטרה מרכזית אחת: לבנות משפחה ולגדל ילדים בבקעה. "אנחנו מרגישים חלוצים ומחכים למעבר הזה בכיליון עיניים. ממש כמו סבא וסבתא שלנו לפני 80 שנה."
"כאן כדי להישאר"
זוג נוסף שיעשה את הדרך המרתקת אל הבקעה אלו מירי ודוד אלון, שיגיעו לבתרון עם שחקן חיזוק נוסף, שכן אליהם יצטרף גם אור-חי, בנם הזאטוט בן השלושה חודשים.
השניים (26) מגיעים משני קצוות הארץ. מירי גדלה בבית שמש ודוד במושב הזורעים שליד טבריה. לפני כשנה החליטו לעזוב את העיר ולעבור לעמק המעיינות, מתוך רצון, כלשונם, "לחזור לאדמה ולשורשים". דוד החל לעבוד בגד"ש של שדה אליהו כמנהל צוות ומירי עבדה במכינה הקדם-צבאית 'העמק', ובמקביל למדה קורס חקלאי בגידול ירקות אורגניים.
ובכל זאת, את המעבר ההוא הם ראו מלכתחילה כתחנה ולא כיעד סופי. "אף פעם לא חשבנו שנשתקע במקום כל כך חם," מספרת מירי בחיוך, "אבל ברגע ששמענו על הגרעין שקם כאן בבקעה, לא היה לנו ספק שזה חייב להיות הצעד הבא שלנו." למעשה, גם הגיאוגרפיה שיחקה לטובתם, לאור היותו של המושב החדש ממוקם כחצי שעה נסיעה בלבד מהבית הנוכחי שלהם.
מה שמשך אותם, הם אומרים, זהו בדיוק הצירוף הנדיר שקשה למצוא במקום אחר בארץ. "יש כאן שילוב מנצח מבחינתנו. קהילה שנבנית מאפס, מיקום סופר אסטרטגי בעל חשיבות לאומית, ואדמות שאיש עוד לא עיבד," אומרת מירי. "עצם האפשרות להיות חלק מקהילה מתוקה וחזקה שמקימה יחד מושב במיקום כל כך חשוב, ולעבד אדמות בתוליות ממש עד קו הגבול – זו חוויית שליחות מטורפת, שאנחנו גאים להיות חלק ממנה."
"הקמת מושב הייתה בגדר פנטזיה שאפילו לא העזנו לחלום אותה, ופתאום אנחנו בפנים," מוסיף דוד.
מנגד, בני הזוג אלון אינם מנסים לצייר את התמונה ורודה מכפי שהיא, כאשר הם מודעים היטב לאתגרים שממתינים להם מעבר לפינה. "קודם כול, מעבר דירה עם תינוק בן שלושה חודשים הוא מאתגר בפני עצמו," משתפת מירי, "בייחוד כשזה בשלב הכי חם של השנה, במקום הכי חם במדינה, ובתוספת הגעה לשממה שאין בה אפילו לא עץ אחד שתול. כך זה בהחלט מאתגר ואפילו מפחיד."
השניים משתפים כי בשלב הזה הם מתכננים להמשיך בעבודותיהם הנוכחיות, מה שיחייב אותם לבלות זמן רב על הכבישים, בתוך שגרה אינטנסיבית ממילא.
אלא שכל אלה, לדבריהם, מתגמדים אל מול הזכות שנפלה בחלקם. "אנחנו מאוד מתרגשים ומצפים לקראת המעבר. מה שבטוח, זו בהחלט תהיה הרפתקה."
מה אפשר לאחל לכם?
מירי: "שיהיה לנו כיף וטוב, והכי חשוב שנוכל לנטוע בבקעה שורשים, לפתח את המושב, את החקלאות הישראלית ואת הגבול המזרחי כולו. ולא פחות חשוב, שזו תהיה רק ההתחלה של ההתיישבות באזור, מה שייצור אדוות ועוד אנשים שיגיעו לבקעה."
דוד: "המסר שלנו חד וברור. בואו לבקעה. אנחנו כאן כדי להישאר."
שיעור בפרופורציות
יש מי שמגיעים לבתרון כדי לפתוח פרק חדש. בני הזוג שי ואריאל סלומה עתידים להגיע אליו אחרי שנתיים וחצי שבהן עברה עליהם המשפחה סערה מטלטלת שקשה למצוא לה מילים, ודווקא מתוכה בחרו לאזור כוחות ולעלות על הקרקע.
לפני שנתיים וחצי איבדו השניים את בנם הפעוט כשהיה בן שנה וחודשיים בלבד. אלא שהאתגרים הקשים מנשוא המשיכו לפקוד אותם. גילוי מחלת הסרטן אצל בתם הבכורה דורש מהם תעצומות נפש אדירות. מאז מתמודדת המשפחה עם המחלה, יום אחרי יום, טיפול אחרי טיפול.
דווקא בתוך התקופה הזאת, כשרוב האנשים היו בוחרים להישאר בדיוק במקום שבו הם נמצאים, הם החליטו ללכת קדימה. השניים הצטרפו לגרעין המשפחות שמקימות את המושב החדש בבקעה, עברו את תהליך המיון, ויצאו לראות במו עיניהם את חלקת האדמה שעליה יעמוד ביתם. בתם הבכורה הייתה שם יחד איתם.
"היא באה איתנו עם הקרחת ועם הזונדה," הם מספרים. "עכשיו, ברוך השם, היא כבר עם שיער קצר ובלי זונדה. לא מזמן היא סיימה את הטיפולים בווריד, וכיום היא מקבלת כימותרפיה בכדורים בלבד."
השניים, בני 28, נשואים כבר 8 שנים ומספרים כי במרוצת הזמן עברו לא מעט דירות. היא במקור מאלעד, הוא מטלמון, כאשר בדרך התגוררו קודם לכן בגבעת וושינגטון. אריאל משרת במילואים מזה תקופה ארוכה, ובין לבין עובד כמנהל מטבח. כחלק מהמעבר המתגבש הוא אף עתיד להפוך תחביב הכולל 100 עצי פרי למקצוע ולהפוך לחקלאי מן השורה. שי מצידה עובדת בניהול פרויקטים וחולמת להצליח להתקבל לתכנית ללימודי רפואה.
לשאלה כיצד הפך הרעיון להגיע לבתרון מחזון למציאות בשטח, מוסיפה שי לספר: "אריאל מלא זמן חוקר אופציות להתיישבות, ונתקל בפרסום על הקמת מושב בבקעת הירדן של 'השומר החדש'. הוא נרשם לזום היכרות. כשהזום התחיל, אני זוכרת שאמרתי לו 'מה הקשר – אתה יכול לכבות את הזום, כי אני לא מעוניינת'. אבל הוא לא הקשיב לי וככל שהזום המשיך ככה אני נשאבתי יותר ויותר. בסוף יצא שרציתי בזה יותר ממנו."
ואי אפשר בלי האלמנט הציוני. שי מוסיפה, כי: "החזון הציוני – יחד עם הערכים שגדלנו עליהם – הם אלו שמשכו אותנו לבתרון. חיפשנו מלא מושבים באזור שלנו אבל לא היו קהילות צעירות והמחירים היו רק לעשירים. עבורנו זו הייתה הזדמנות מדהימה להגשים את החלום, ולחבר בין מושב בין קהילה, התיישבות וחקלאות."
