יוסי מושלין בן 85 אבל עדיין מתפקד מדי יום ביומו כחקלאי מן המניין, יוצא לשטח וגם נראה מצוין. לשווק פרי הדר הוא הפסיק מזמן אבל האהבה לפרדסים שלו עדיין בוערת, למרות שהמדינה ריפתה את ידיו והוא משך את ידו מגידול מסחרי של הדרים. ראיון עם הפרדסן האחרון ברחובות
*תמונה ראשית: "מאסתי מכל העניין ועברתי לגידולי שדה". מושלין בפרדס
יוסי מושלין (85) הוא מוותיקי רחובות – הוא פרדסן, חקלאי וקבלן חקלאות המעבד כ-5,000 דונם גידולי שדה (בעיקר חיטה למספוא), אבל בעיקר הוא יזם, איש עסקים, דמות מאוד מוכרת בעיר רחובות וידוע כיום כנושא את התואר "הפרדסן האחרון של רחובות".
כידוע, מלבד היותה מוכרת כ"עיר המדע", רחובות נודעה, בעיקר בשנות ה-50, ה-60 וה-70 כ"עיר התפוזים". העיר הייתה מוקפת כמעט כולה בפרדסים וריח הדרים משכר היה מציף אותה לקראת החורף. בשנות ה-80' פקד את ענף ההדרים והחקלאות משבר כלכלי קשה. מנגד, העיר רחובות פרחה וגדלה ויזמים רבים חיפשו קרקע לבניית בניינים למגורים. כתוצאה מהעלייה הדרסטית במחירי הקרקעות סביב לרחובות, בעלי פרדסים רבים העדיפו למכור את הפרדסים שלא היו רווחיים.
אנחנו עורכים סיור בפרדס שנותר לו, אל מול מחלבת תנובה הענקית, על העצים עומדים הלימונים שמתחילים לגדול. מעלינו קורעים מטוסים את האוזניים, תוך כדי נחיתה בתל נוף.
יוסי מושלין אמנם בן 85 אך דבר ממספר שנותיו הרבות לא פגם בכושר הניהול שלו. "זה בגלל שאני קונטרול פריק," קורץ לי מושלין. תוך כדי שיחה מושלין עונה לטלפונים של עובדים מהשטח, מחלק הוראות לגבי היום על השקיה וטרקטורים, וכן משוחח עם עורך דין. בנוסף, הוא משוחח עם פועל תאילנדי בפרדס, ואנחנו עוברים גם במטע הזיתים הקטן שבבעלותו.
ליד הפרדס יש למושלין בית גידול לסוסים, "אנחנו מגדלים סוסים ומאמנים אותם לתחרויות. כשהם מאולפים ומתקדמים באימון אנחנו מוכרים אותם. הבת שלי מאמנת את הסוסים ואחרי שהם זוכים בפרסים הביקוש להם עולה. יש לנו אימהות טובות. זירמה אנחנו קונים פה בארץ או מחו"ל. הבן שלי גם מתחרה, דווקא בצפון, במושב שרונה וזוכה בפרסים", הוא אומר.
חיים מושלין – מראשוני הפרדסנים
למרות גילו המבוגר מושלין נראה מצוין. את הפגישה אנחנו עורכים בגינת ביתו. מושלין מגיע שזוף, כובע בוקרים לראשו, עוד יום בשטח. "השמש לא עושה טוב לעור שלי", הוא אומר לי אך מעדיף לשוחח בחוץ בצל, מאשר במשרדו הממוזג. בקיצור, פרדסן וחקלאי אסלי מזן שלא מייצרים כאן יותר.
"אבי חיים מושלין הגיע לארץ מרוסיה (היום אוקראינה) ב-1920", מספר מושלין. "אחרי 1917, אחרי שהיה בפוגרומים במהלך המהפכה, הוא עזב את הבית. לאביו הייתה מנסרה אותה שרפו הפורעים וגם את הבית וגם מפעל לשמן חמניות שהיה שלו. הסבא היה עשיר גדול. יש לנו אי התאמה בין הכתובים בשנים ובין המציאות. "הוא אמר שנולד ב-1905 אך כנראה שנולד ב-1900, כי התאריך אינו תואם את התאריך בתעודת הלידה. הוא אמר שסיים את הגימנסיה כשהסתיימה המלחמה, אבל אם נולד ב-1905 אז ב-1917 לא יתכן שסיים גימנסיה בגיל 12. מנגד סיפר שכאשר היה ילד היה 3-4 שנים אצל מינקת כי הצאר היה חוטף ילדים יהודים לצבא. הוא היה בן יחיד עם עוד חמש אחיות, אז אביו פחד עליו ואחרי לידתו מסרו למינקת הגויה. כנראה שרק אז רשמו אותו, כשהוא חזר הביתה ואביו לימד אותו קרוא וכתוב ועברית.
"בארץ איבד קשר עם משפחתו, הוא שלח מכתבים אך לא זכה למענה. הסב כנראה נמלט ונרצח בכפר שכן. כשהוא בא לתל אביב, מישהו אמר לו: 'יש לך פה אחות'. לקח אותו לשכונת שפירא ושם באיזה צריף קטן מצא אישה שעושה כביסה, עם שתי בנות מתרוצצות סביבה ובעל שוכב, כי סבל מאסתמה מאוד קשה. התברר כי זו באמת אחותו הבכירה, שהתחתנה עוד כשהיה ילד.
"כנער בין 18 התחבר לקבוצת 'משמר' של 'החלוץ', היה עימם שנתיים, היו בקרים, בישוב בשם ז'נקוי, שם מצאנו תמונה שלו, כשהוא חורש עם שישה שוורים. אז הוא עבר הכשרה חקלאית. הוא והקבוצה עלו ארצה והיו בקיבוץ משמרות. בשלב מסוים לא היה להם כסף ושלחו את הבנים לעבוד. נסע עם שלושה חברים למוסקבה לעבודה, היה עובד בבניין, סוחב לבנים על הגב בבניין הדואר. היה איתו עוד בחור, דוד לייבוביץ', שמאוחר יותר המציא את ה'דוידקה' וחבר נוסף שאחר כך היה לחבר כנסת.
"כשהגיע ארצה ישר חיפש עבודה, במיוחד לאחר שגילה את אחותו, שבעלה לא פרנס אותה. אמרו שברחובות עושים פרדסים, אז הוא אמר אני אלך לעבוד בחקלאות. עלה על האוטובוס ובדרך פגש את מנחם גורפינקל, בן אדם שהיה לבוש יפה, בחליפה שלושה חלקים. גורפינקל היה יהודי אמריקאי, שבאותה תקופה השקיע ברחובות, שאז עוד היתה רק מושבה. בין היתר הקים את בית גורפינקל, אחד הבניינים ההיסטוריים של רחובות וגם השקיע בגידול פרדסים.
השניים החלו לדבר ומושלין אמר לגורפינקל שהוא מחפש עבודה. האיש אמר לו: 'תשמע, אני עושה פרדס ברחובות, תבוא מחר בבוקר ואסדר לך עבודה'".
חיים מושלין החליט לישון בנס ציונה, שם מצא חלוצים שהכיר, כי ברחובות לא הכיר איש. הוא שאל את גורפינקל: 'איך אגיע אליך מחר?' והאיש הסביר לו איך להגיע: 'לך ברגל עד סוף המסילה. קח ימינה ולך 1,500 מטרים עד לבאר'. מושלין הגיע בבוקר, היו שם יהושוע חנקין, משה סמילנסקי ויהודה גורודסקי, ממקימי המושבה. גורפינקל סידר לו עבודה, בתחילה כשומר על הבאר ואחר כך כעובד מן המניין. עם הזמן התחבב חיים מושלין עליו והוא מינה אותו כמנהל הפרדסים והרפת שבבעלותו. עם השנים רכש מושלין חלקות אדמה באזור ומגורפינקל, על מנת שיוכל לעבד ולגדל פרדסים משלו.
"באותה תקופה", מספר יוסי מושלין, "ברחובות היה פער מעמדות. בקבוצה העליונה היו האיכרים הראשונים, שלא קנו אדמות אלא קיבלו. אגודת 'מנוחה ונחלה' קנתה אדמות וארגנו קבוצה שתעלה לרחובות. כל מתיישב קיבל 2 דונם לבניית בית וחלקה עם כמה עשרות דונם לחקלאות. אלה היו הוותיקים ממקימי המושבה. אחריהם באו החלוצים, כמו אבא שלי, שבאו לעבוד בחקלאות. המעמד הבא היה מעמד הפועלים, כאלה ארחי-פרחי בלי בית שבאו לעבוד, אנשים שלא היה להם זיקה לחקלאות וחיפשו פרנסה. אחריהם היו התימנים, שנחשבו אז לנחותים יותר ולבסוף היו הערבים. צריך להגיד את האמת, היה פער מעמדות.
"אחר כך סמילנסקי אמר: 'בואו חלוצים, בואו נרכוש אדמות מהערבים'. למעשה הוא היה מתווך. הם רכשו אדמות מהערבים באקיר, ליד סתריה, ואפשרו לחלוצים לרכוש חלקות. אז אחרי שנים, החלקה הראשונה שאבא רכש הייתה חלקה של 8.5 דונם בין אקיר (היום קרית עקרון) לגבעת ברנר. לרוב היהודים עוד לא היו פרדסים. היו להם שקדים, ניסו לטעת גפנים, הפרדסים באו אחר כך כשמינקוב, גורפינקל, יעקובסון ואחרים נטעו פרדסים. אז התחילו אחרים להקים פרדסים והתחילו לחפור בארות כי לא היה מים".
בילוי עם אלכסנדר פן
חיים מושלין, עדיין רווק, נהג לבלות בערבים בתל אביב, שם התחבר לחבורתו של המשורר אלכסנדר פן, עם "חבר'ה מרוסיה שידעו לשתות", מספר יוסי. באחד הימים נכנס למסעדה ושם הכיר את רעייתו ואימו של יוסי לעתיד, שרה רוס, שעבדה שם כמלצרית. היא באה ממשפחה חרדית ולעומתה חיים היה חילוני, אך אחרי התנגדויות לבסוף אפשרו להם להתחתן. כל השנים כרווק גר חיים מושלין בפרדס ורק אחרי שהתחתן עבר לפרדס כץ. יום יום היה נוסע מביתו לפרדסים ברחובות עד שרכש בית ברחובות.
יוסי מושלין: "המדינה עוד לא הוקמה ובאותם ימים כל הפרי הלך לייצוא דרך נמל חיפה ונמל יפו. אני זוכר שנסעתי כילד עם אבא לנמל לראות אונייה ביפו. האונייה המתינה כמה מאות מטרים מהחוף, על החוף העמיסו תפוזים על דוברה שגררו אותה לאונייה, שם העמיסו בידיים את התיבות. את הרוב שיווקו לבריטניה. בארץ לא היה ביקוש לפרי הדר ואפילו עוד לא היו מפעלי מיץ".
ב-1939 מנחם גורפינקל עזב את הארץ וחזר לארצות הברית. את נכסיו הותיר בידי עו"ד זליגמן כאפוטרופוס אחראי על עבודתו של מושלין. גם את הרפת שבבעלותו וכן שני טנדרים ומשאית מכר גורפינקל לחיים מושלין. מושלין הרחיב בהמשך את הרפת ואף הקים מחלבה ("מחלבת בריאות") עם שני שותפים, אך לבסוף סגר אותה כיוון שלא היתה לו מערכת ביוב שמתאימה למחלבה.
לפני קום המדינה סייע מושלין האב בהחבאת פעילי מחתרת לח"י בפרדסים שלו, שהבריטים חששו להיכנס אליהם. בדמי ימיו סייע חיים מושלין באיתור הבאר של פרדס מינקוב, הפרדס הראשון שניטע ברחובות וכיום משמש שטחו כמוזיאון הפרדסנות. לימים יוסי מושלין הבן אף רכש חלקת פרדס ברחובות מבתו של גורפינקל, במשרדי המשפחה בניו יורק.
חקלאי ברחובות
יוסי מושלין נולד בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בילדותו עבד עם אביו בפרדס וברפת. בהמשך למד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה וב-1958 התגייס לצה"ל ושירת בצנחנים. כשהשתחרר מהצבא חזר לעבודה עם אביו. "עבדתי עם אבא ובמקביל עבדתי בכל מיני דברים נוספים. גידלתי ירקות, גידולי שדה אבל הבסיס זה תמיד היה הפרדס והרפת".
ראית את ענף ההדרים בנפילתו אבל גם את דור הזהב של ענף ההדרים.
"בוודאי, ראיתי את ענף ההדרים בתפארתו. JAFFA היה אז מותג בינלאומי, ישראל היתה במקום שני של יצוא תפוזים אחרי ספרד. היום לצערי המותג נמכר לספרדים ולדרום אפריקאים. בשיא של הענף שיווקנו 67 מיליון תיבות בשנה לחו"ל. תיבת הדרים מהארץ הביאה משהו כמו 7 דולר".
יוסי מושלין היה נשוי לורדה בר-לב, מורה לחינוך גופני והתגרש אחרי 30 שנה. לבני הזוג נולדו שני ילדים: הבת הגדולה שרי (56) והבן אייל (46). "התגרשנו והכרתי אישה אחרת. אשתי הראשונה הכירה לי אותה. שמה אורנה ז"ל, שהיתה גרושה עם ילדה בת 5 וממנה יש לנו ארבעה ילדים נוספים: הבת תום (43), הבת שי (33), נעמה (30) ואת יותם בן 26. כל אחד מהם הלך בדרך אחרת.
שי ובעלה, שניהם אופטומטריסטים ומתגוררים בקייפ-טאון, דרום אפריקה. אייל הוא אדריכל ורעייתו אדריכלית ובעלי משרד אדריכלים MaSa, בו הם מעסיקים 15 אדריכלים. תום היא פסיכולוגית, שי היא פרמדיקית ונעמה היא פסיכולוגית לילדים. יותם סיים השנה את המרכז האקדמי פרס שם הוא למד כלכלה.
"בורכתי בילדים טובים, שלושה מהם גרים פה לידי והרביעית כנראה גם תבוא לגור פה בסביבה ואני מקווה שהחמישי גם יבוא לגור פה ברחובות. יש לי שני נכדים ושני נינים שכרגע חיים בדרום אפריקה. פה ברחובות יש לי עוד ארבעה נכדים ושני נכדים בתל אביב, בסך הכל שמונה נכדים ושני נינים".
רעייתו של יוסי, אורנה, נפטרה לפני שבע שנים והיא הייתה אהבתו הגדולה. על זרועותיו של יוסי מקועקעת כתובת בזו הלשון: "ראיתי ציפור רבת יוסי, הציפור ראתה אותי, ציפור רבת יוסי כזאת לא אראה עד יום מותי". בזרועו השנייה מקועקע ציור של ציפור עם הכיתוב "אוהבת אותך מאוד אורנה" עם חתימתה האישית.
מושלין: "זו היתה אהבה ענקית. היום כששואלים אותי: 'רגע, אתה בן 85, אתה לבד שבע שנים ואינך מוצא לך אישה?' אני עונה שאין לי מקום להכיל אישה נוספת בחיי – אני גר באותו בית והיא (אורנה ז"ל) גרה איתי באותו בית. לפני שבועיים הייתה האזכרה שלה, במלאת שבע שנים. היא היתה מנהלת של בית ספר לילדים אוטיסטיים. לפני כ-17 שנה השכרנו לבני זוג את חוות הסוסים שליד הפרדס תמורת 1 ₪ לחודש, כדי שיפעילו בה חווה טיפולית וכך היה".
"פירקו את המועצה"
לפני כשנה, באוגוסט 2025, נפטר ברחובות אבי (אביאל) קרן (קרוננברג) ז"ל, אף הוא מאחרוני האיכרים של רחובות ומי שיזם את הקמת שכונת "רחובות החדשה" על רבות מאדמות הפרדסים שבבעלותו (ביחד עם משפחת לרר). כך נותר יוסי מושלין כפרדסן האחרון.
"אבי ואני היינו שותפים הרבה מאוד שנים והיינו חברים," מספר מושלין. "היינו חברים קרובים, הוא היה החבר הכי טוב שלי. השבוע תהיה לו אזכרה, במלאת שנה למותו. בניו ממשיכים אותו, יש להם כרם זיתים שאני מעבד אותו, אבל אין להם פרדסים – הפרדס שלהם הפך לשכונת מגורים והם עסוקים בניהול בשכונה. ברחובות עצמה הפרדס שלי הוא האחרון. יש פרדסים מחוץ לרחובות, יש פה ושם פרדסים של בני מיעוטים אבל ברחובות זה נכון, נשארתי אחרון. יש לי לימון, מינאולה, תפוזים, אשכוליות ופומלית, יש לי סל שלם של פרי הדר אבל אני לא משווק אותם. אני תורם את כל הפרי".
למה אתה לא מוכר פרי הדר?
"כשמציעים לי 400 שקל למיכל וכשאני מגיע לסופר הוא מוכר את זה בפי שבע מהמחיר שהוא מציע לי, ועוד טוען שלא כדאי לו לשלם לי 400 שקל למיכל, אז אני אומר 'לא כדאי לך לשלם לי? אז גם לי לא כדאי למכור לך'. אז יש לי בכניסה למשק שלי עגלה גדולה, וכל יום בעונה אנחנו ממלאים אותה ב-3-4 טון פרי ואנשים באים ולוקחים. זה כבר נהיה מוסד ברחובות ואנחנו עושים זאת מזה חמש-שש שנים. אנשים באים ולוקחים פרי בלי כסף כל החורף. כל הפרי הולך לתרומה. אנשים כבר יודעים, ברגע שאנחנו מפרסמים בפייסבוק אז אנשים מגיעים. מלבד זאת אני מגדל זיתים, אני עושה שמן זית בבית בד בלטרון ובמשך השנה אני מוכר אותו. חלק אני מוכר, חלק אני מחלק ותורם".
לפני שנה עשה יוסי מושלין עסקה עם חברת תדהר ונכנס עימה לשותפות לבניית מבני דיור על פני 240 דונם מהפרדס שנותר לו. "הם רוכשים ממני קרקע ואני שותף איתם בכל הפרויקט", מסביר יוסי.
יוסי, מישהו מהבנים שלך ימשיך להיות פרדסן?
"הבנים שלי ימשיכו אבל לא בפרדס, זה כבר יהיה בניינים. חלק נשאר פרדס ויישאר פרדס אבל לא פרדס מסחרי, כי בתוכנית מתאר תוכנן כך שלא יעקרו את הפרדס, לא יעקרו את העצים וזה יישאר בתוך פארק, בתוך הנדל"ן. זו יחידה של 240 דונם שתהיה שכונת מגורים חדשה, מגורים ותעסוקה שאינה תעשיה. מתוך אותם 240 דונם יהיו בין 60 ל-70 דונם פארק שלא יעקרו אותו – אנשים יוכלו להסתובב שם ולקטוף פרי".
יוסי, זה כמה שנים שענף פרי ההדר מתקשה מבחינה כלכלית, מכל מיני סיבות, הקורונה, המלחמה, חרם עולמי ועוד.
"המועצה התפרקה, המועצה לשיווק פרי הדר לא קיימת. החלק הארי של התפרקות המועצה היא חלק ממה שקרה לי עם המועצה. בזמנו כל השיווק היה בידי המועצה וזה היה הכוח שלנו באירופה. אני שיווקתי דרכה 24 טון לימון וקיבלתי לחשבון הבנק 640 שקל".
מושלין מדבר על אירוע בו מערכות הקירור של ספינת כרמל של צים, בשירות המועצה לשיווק פרי הדר, קרסו ומרבית הסחורה נרקבה ולא הייתה ראויה לשיווק. המועצה מכרה את מה שיכלה עוד למכור וחילקה בין המגדלים את "הרווח" כביכול.
"אבא שלי היה חבר בהנהלת המועצה, היה פה ביא"ר 'פרי-תז' שהיינו שותפים בו. מעבר לפרדסים שלי גידלתי גם לאחרים. היות והיה מס רכוש על אדמות לא מעובדות, אנשים שלא הצליחו לגדל יותר, אמרו לי 'קח תגדל, כדי שאני לא אצטרך לשלם כל חודש'. כך היו לי באותה תקופה, שנות ה-90, מאות דונמים לעבד. עיבדתי אותם עבורם ואת הפרי שהיה שלי שיווקתי אותו.
"כשקיבלתי את החשבון, חשכו עיניי. אבא אמר לי: 'לך, תוריד את הצינורות ותעקור את הפרדס'. אמרתי: 'אבא כואב הלב, לא עוקר'. היה לי שם קודם ענבים ומישמש, לא היה לי מספיק מים לאבוקדו. אבא אמר לי: 'לך תדבר עם השר הוא חבר שלך'. שר החקלאות היה רפול, ואני הייתי בצבא פקוד שלו. הוא הכיר אותי באופן אישי והיינו מאוד מיודדים.
"נכנסתי ללשכה שלו ואיך שנכנסתי הצגתי לו את הקבלה מהמועצה. רפול ישב כהרגלו משולב ידיים ושאל אותי: 'מה קרה? מה זה? זה על החשבון?' אמרתי לו: 'זה כל החשבון'. רפול התקשר וקרא לצבי קינן שהיה מנכ"ל המועצה שיבוא לפגישה. קינן הגיע ורפול שאל אותו אם הוא מכיר אותי. קינן ענה: 'ודאי שאני מכיר, הוא מעבד את הפרדס שלי'. אז רפול ענה לו, 'אז למה אתה דופק אותו, 24 טון, קיבל 640 ₪, איפה הכסף שלו?'
"קינן הסביר שמדובר במשלוח של כרמל קור שהפליגה לפרנקפורט, כל האונייה הייתה מלאה בלימונים והכל בחדרי קירור. בהפלגה קרסה מערכת החשמל של האונייה ורוב חדרי הקירור הפסיקו לפעול, הפרי התחיל להירקב באונייה. קינן אמר: 'הוצאנו את הפרי והשלכנו לים כדי לא לשלם עבור הפרי לפינוי למזבלה. מה שנשאר והיה טוב הצלחנו למכור וחילקנו בין כולם, כל מי ששלח'. עונה לו רפול: 'לקחת מחקלאי סחורה, אתה צריך לתת לו כסף, אתה לא יכול להגיד 'הלך'. איפה הביטוח?'.
"קינן השיב שכל האוניות של צים מבוטחות בקונפרנס של ההובלה הימית, כולם ביטחו בלוידס וצים לא, והמטען לא היה מבוטח דרך הקונפרנס. עכשיו תובעים את צים ואולי בעוד שנים יראו את הכסף. קינן אמר: 'למועצה אין כסף, אנחנו מנהלים תביעה נגד צים'.
"רפול התרגז ואמר: 'אם אתם לוקחים סחורה ואתם לא משלמים אז תסגרו את המועצה'. וכך, בהמשך, הוא ביטל את המונופול שהיה למועצה על השיווק, סגר את המועצה ופתח את היצוא לתחרות, המחירים ירדו ועקרו 700 אלף דונם פרדסים, כי המועצה לא תפקדה כמו שצריך. אבא שלי היה בוועדת ביקורת של המועצה, הוא בדק את הניירות וההוצאות שם היו אדירות בלי שום פרופורציה. ההוצאות העצומות הן שגרמו למיטוט המועצה לשיווק פרי הדר ואותו דבר במועצת הפרחים וגם באגרקסקו. אף פעם לא התחשבו בכמה נשאר לחקלאי. היתה לי אז גם משתלה של עצי פרי הדר ותרמתי אלפי שתילים לעיריית רחובות. אני עצמי נשארתי עם יותר מ-20 אלף שתילים. לא היה לי למי למכור אז חילקתי. זה מה שגרם לנפילת החקלאות והענף".
יש אומרים שהבעיה היתה שלא זיהו בזמן אמת שהשוק עובר לקלמנטינות. היום יש את ה'אור' לייצוא.
"יש את ה'אור', נו אז מה. מכרתי מהמשתלה שלי שתילי 'אור' והיתה לי גם חלקת 'אור' גדולה. ל'אור' הייתה בעיה, הוא מגיע בסוף העונה. אני רוצה שיהיה לי טבורי או סטסומה, כי הם מגיעים מוקדם ואז אין לי בעיה של ברד או סערות. ה'אור' צריך לעמוד כל החורף על העצים. כשנסגרה המועצה הפסקתי עם פרי ההדר. לא רק אני, אנשים רבים התייאשו מהענף. היו אנשים ששלחו פרי לרוסיה ולא קיבלו כסף, השוק הרוסי לא היה אמין. חלק גדול מהפרדס עקרתי, היתה אז גם בעיה של טריסטזה. היתה מכה בכל הארץ והמועצה עשתה סקר. אם היה לך מעל אחוז מסוים של עצים נגועים אתה עוקר ומקבל מענק. עקרתי את הפרדס הנגוע, הכנתי את השטח והיתה שנת שמיטה. אני לא נוטע בשמיטה. אז חיכינו שנה ובאתי לשתול – ואז רשות המים אמרה, 'שנה שעברה לא השתמשת במים אז לקחנו לך את המכסה'. אמרו שאין מספיק מים במדינה, זה שקר, יש מים במדינה. בקיצור, מאסתי מכל העניין ועברתי לגידולי שדה".
