תשוקה שאינה נגמרת: ארבעה עשורים של חדשנות, מחקר ואהבה לעץ האבוקדו

כשהמדע פוגש את האדמה: סיפורו של ד"ר לאו וינר, ממדריך צעיר בשה"מ ועד למומחה עולמי שממשיך להדריך ולחקור גם אחרי הפנסיה

*תמונה ראשית: ד"ר לאו וינר – עבודה כמדריך במשך 36 שנים

את לאו וינר הכרתי כבר לפני למעלה מ-40 שנה. ריכזתי אז את מטע האבוקדו בקיבוץ נחשונים, והוא, כמדריך צעיר בשה"מ, הגיע להדריך מלשכת ההדרכה ברעננה. מיד נוכחתי במרץ הרב שהיה בו ובתשוקה הגדולה ללמוד, לחקור ולא להסתפק בתשובות מוכנות מראש. כאילו לא חלפו ארבעה עשורים של עשייה, נשארה בלאו אותה תשוקה צעירה ואותו מרץ בלתי נלאה להמשיך לחקור ולהעמיק בעולם האבוקדו – זאת למרות שהוא כבר נמצא שנים בפנסיה, אך ממשיך לעבוד, להדריך ולחקור בשיא העוצמה והסקרנות.

מהעיר הגדולה אל נופי הארץ: התחנות הראשונות בחקלאות

סיפורו של לאו מתחיל הרחק מכאן, בנתיבי הגירה שהביאו אותו לישראל בפברואר 1971 מברזיל, לאחר שסיים שנות תיכון,  כחלק מגרעין בשנת הכשרה. את צעדיו הראשונים בחקלאות עשה בקיבוץ מצובה בצפון הארץ. ההתאקלמות לא הייתה פשוטה עבור נער שהגיע מעיר ענקית כמו סאו פאולו מבלי לראות חקלאות מימיו. הבוקר הראשון במצובה הפגיש אותו עם עבודה מאומצת במטעי הבננות, כשבאותו זמן כל אשכול היה במשקל עצום. "האשכולות היו ממש כבדים, הרגשתי כאילו הם לפחות 80 ק"ג", משחזר ליאו.

במציאות של אותם ימים, הקליטה הייתה קשוחה ותכליתית: חברי הקיבוץ לא בזבזו זמן   על  

דיבורים מיותרים, וההסעות לעבודה יצאו בדיוק בשש. למרות קשיים, גרעין הצעירים התקדם במסלול ההכשרה.

.לאחר תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה העברית, התגייס לשירות הצבאי  בנח"ל ובקיבוץ מעין ברוך, פגש לאו מקרוב את עבודתם של המדריכים החקלאיים. המפגש הזה הוליד בו ניצוץ והחלטה ברורה: זה מה שהוא רוצה לעשות בחיים. לקראת סיום השירות הצבאי התייעץ ליאו עם פרופ’ שמואל גזית המנוח בפקולטה לחקלאות ברחובות אשר בנה עבורו תוכנית לימודים להגשמת התוכנית להגיע בסופו של תהליך להדרכה חקלאית. בהמלצתו של מדריך שה"מ יצחק גיל ז"ל, פנה לאו למחלקה לאחסון במכון ויצמן, שם עשה את עבודת הגמר שלו בהנחיית ד"ר עקיבא אפלבוים ופרופ' רפי גורן מהפקולטה לחקלאות. הוא התמחה בביוכימיה חקלאית, כשהוא משלים תואר שני על פוליאמינים באבוקדו ובהמשך דוקטורט מעמיק על קטבוליזם של אוקסינים.

36 שנים של הדרכה, שטח ופריצת דרך מקצועית

עם סיום לימודיו, נקלט לאו בשירות הממשלתי כמדריך מטעים – עבודה מסורה שנמשכה 36 שנים רצופות (ובסך הכול 38 שנות פעילות בשירות הממשלתי). בשנים הראשונות של עבודתו, ענף האבוקדו בישראל התנהל בחסר מקצועי משמעותי: לא היו פרוטוקולים מסודרים או ספרות מקצועית מקומית שאפשר היה להישען עליה. כל מגדל המציא את הגלגל מחדש מניסיונו האישי.

לאו, שהגיע עם ראש פתוח ורקע מדעי-ביוכימי, בחר לאמץ גישה מחקרית. הוא שאל שאלות שלא תמיד היו עליהן תשובות, ויצא לשטח כדי לבצע ניסויים עצמאיים. היות שלא עמדו לרשותו תקציבים ממשלתיים נדיבים בתחילת הדרך, הוא שיתף פעולה עם חברות מסחריות ובעיקר עם מגדלים סקרנים ומסורים בקיבוצים כמו נחשונים, שפיים, מענית ויישובים נוספים.

לאורך עשרות שנות הדרכה, הוביל לאו שורה של חידושים שהפכו לאבני יסוד בענף:

• תזונה ודישון מתקדם: פיתוח פרוטוקולים ליישום דשנים ומעכבי צמיחה שהובילו להעמקת מערכת השורשים, לשיפור קליטת המזון ולעלייה מובהקת ביבולים. עבודות אלו אף הוצגו בכנס האבוקדו הבינלאומי שהתקיים בישראל ב – 1990 ובבמות מקצועיות נוספות.
• שיפור איכות הפרי: לאו בשיתוף עם ד"ר שמואל זליכה ממרכז וולקני פיתחו פרוטוקול לריסוסי הזנה ששיפרו באופן מהותי את איכות הפרי.
• גיזום מכני ומהפכת פרוטוקול 'V': מתוך הבנה שהאבוקדו דורש תאורה מרבית כדי להניב יבולים גבוהים, פיתח לאו את פרוטוקול 'V' המקורי לגיזום בקיץ ולא באביב. הגם שהפרוטוקול המלא דרש עבודה רבה, הוא אומץ בהתאמות מכניות יצירתיות על ידי מגדלים (כדוגמת בני מקיבוץ מעגן), שהחלו לגזום בשורות מתחלפות. שילוב זה הפך לסטנדרט מצליח ששומר על פתיחת השדרות וממקסם את האור לעצים.
• מהפכת הג'יברלינים והתמודדות עם פריחה מוגזמת: עצי אבוקדו צעירים סובלים לעיתים קרובות מפריחה עתירת עומס שפוגעת בהתפתחות העלווה. לאו הוא החלוץ בפיתוח פרוטוקול על ידי שימוש בריסוסי ג’יברלין בתקופת האינדוקציה לפריחה אשר משפר מאוד את המצב הווגטטיבי של שתילים ומאזן את הנטייה שלהם לפריחה מוגזמת ובמצבים אלה מאבדים באופן זמני את כל העלווה הנושרת במהלך הפריחה. בהמשך, בשיתוף עם ד"ר ורד יריחימוביץ ואחרים, הרחיב את המחקר לעצים בוגרים והוכיח שריסוס מותאם משנה את מורפולוגיית הפריחה לפרחים בלתי-טרמינליים פעילים יותר, מעלה את ריכוז הכלורופיל בעלים ומשפר את כושר הפוטוסינתזה והיבול הסופי (ראה כתבת מסגרת).

שפה, תרבות והתמודדות בשטח

הדרך המקצועית של לאו לוותה לא רק במעבדות ובמטעים, אלא גם במאבק יומיומי על דיוק מקצועי. כמי שלמד עברית תוך כדי הלימודים באוניברסיטה בירושלים תוך כדי התמודדות עם טקסטים אקדמיים בלועזית והקשבה למרצים מדויקים, פיתח אוזן רגישה מאוד לשפה תקנית ונקייה משגיאות.

את אותה קפדנות מדעי-מקצועית הביא גם למפגש עם המנטליות החקלאית הישראלית בשטח. לאו מציין בחיוך כי בעוד שבחו"ל יש מקומות שבהם מגדלים מקבלים את ההנחיות המקצועיות ללא עוררין ומיישמים אותן בדייקנות, "בישראל לכל אחד יש דעה משל עצמו, ולפעמים קשה להחדיר חידושים כי כולם מתווכחים". למרות האתגרים הללו, העבודה המשותפת עם מגדלים מקצועיים שמכירים את הקרקע לעומק היוותה עבורו מקור סיפוק ענק.

החיים שאחרי הפנסיה: גלובליות, חדשנות וסקרנות בלי הפסקה

בשנת 2020 יצא לאו רשמית לפנסיה ממשרד החקלאות, אך בלקסיקון האישי שלו המושג הזה מעולם לא סימן האטה. מיד עם פרישתו קיבל פנייה עסקית מפרו, ומאז ועד היום הוא ממשיך לשמש יועץ בכיר המבקר במדינה זו שלוש פעמים בשנה ומקיים קשר שבועי שוטף עם צוותים מקומיים. במקביל, הוא מייעץ לגורמים בסין, פועל מול חברות בינלאומיות, וממשיך ללוות מגדלים פרטיים בישראל לצד שיתופי פעולה שוטפים עם גרנות ושולחן המגדלים של מועצת הצמחים.

כיום, בעידן שאחרי הפנסיה, לאו מרגיש חופשי יותר מאי פעם: היציאה מהמסגרת הממשלתית מאפשרת לו לפעול בזירה הבין-לאומית ללא מגבלות בירוקרטיות. הוא בוחר בעצמו את נושאי המחקר הבוערים שעונים על צורכי השדה האמיתיים, נתמך בתקציבים ממחקרים של שולחן המגדלים, וממשיך להוביל טכנולוגיות פורצות דרך.

בין היתר, הוא מוביל כיום ניסויים מתקדמים בשילוב חומרים טבעיים, פנולים נוגדי חימצון (אנטי-אוקסידנטים) שהובאו ממקסיקו ופרו. חומרים אלו נבדקים ביכולתם למתן את השפעותיהן של עקות חום קיצוניות ושרבים באביב, ואף נבחנים בשיתוף עם חוקרים נוספים בארץ כאמצעי הגנה יעיל וזול מפני נזקי קרה במטעים הרגישים.

סיכום: התשוקה שמניעה את השדה

כשמביטים לאחור על דרכו של ד"ר לאו וינר – מהנער שהגיע חסר כל מעיר ענקית בברזיל אל מטעי הבננות במצובה, דרך העבודה המאומצת כחוקר וכמדריך מוביל בשירות הציבורי, ועד לפעילותו הענפה כיועץ מבוקש ברחבי העולם גם בעשור השביעי לחייו – רואים דוגמה מובהקת לאגרונום בנשמתו.

השילוב הייחודי בין ביוכימיה עמוקה, סקרנות אינסופית, נכונות לרדת לפרטים הקטנים ביותר בשטח ואהבה אמיתית לאדמה ולעץ האבוקדו, הופך את סיפורו למקור השראה. ארבעה עשורים אחרי שהחל את דרכו כמדריך צעיר בשה"מ, ד"ר לאו וינר ממשיך להוכיח שחקלאות אמיתית אינה מקצוע גרידא, אלא דרך חיים שבה התשוקה למחקר והאהבה לאדמה צועדות תמיד יד ביד אל העתיד."

לכתוב בהרצאות באותיות לועזיות – כך למד לאו עברית

כאשר הגיע לאו וינר לישראל ב-1971 מברזיל, דרך שנת הכשרה כנער שהגיע מעיר ענק וחסר רקע חקלאי, השפה העברית הייתה עבורו אתגר עצום ויום-יומי. הצעד האמיץ שעשה – החלטה להירשם ללימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים מבלי לדעת עברית שוטפת – הפך מיד למבחן הישרדות אקדמי.

באותם ימים, האולפן הקיצי הספיק לו לתקשורת בסיסית, אך בשיעורים עצמם ישבו סטודנטים ישראלים ממוקדים שבאו ישר מהצבא ודיברו במהירות רבה. המרצים דיברו עברית גבוהה ומדויקת, ללא סלנג רחוב, מה שהיה אמנם ברכה לשמיעה, אך הציב מכשול בלתי אפשרי בקצב כתיבת הסיכומים.

„לא ידעתי כמעט עברית," משחזר לאו, "היות ולא יכולתי לכתוב בעברית בהרצאות את דברי המרצים שדיברו במהירות. כתבתי את דבריהם בעברית אבל באותיות לועזיות."

מידי ערב, מיד עם שובו מהלימודים כשהוא סחוט ותשוש, היה ניגש לאחיו – שלמד פסיכולוגיה והתגורר בקיבוץ ברור חייל כבר חמש שנים. בסבלנות אינסופית, השניים היו יושבים לפענח יחד את המחברות: האח היה עוזר לו לתרגם ולהמיר את המילים שכתב באותיות לועזיות לעברית תקנית, ולאו היה בונה לעצמו כרטסת מילים מדוקדקת.

הודות להתמדה הזו, לשמיעה המוסיקלית שלו ולחשיפה לשפה הגבוהה של המרצים באוניברסיטה מבלי לספוג את שגיאות הרחוב, רכש לאו בתוך שלושה חודשים בלבד את הבסיס לעברית רהוטה ונטולת שגיאות – שפה המלווה אותו עד היום במאמרים, בהרצאות ובמחקרים הבין-לאומיים שלו.

הורמון הפלא במטע ובשורש – מחקרי הג'יברלינים של לאו וינר באבוקדו

ההורמון הצמחי ג'יברלין (GA-3) המוכר בעיקר מוויסות צמיחה ופריחה, הפך בשנים האחרונות למוקד מחקר מרכזי במו"פ אבוקדו אזורי בהובלתו של לאו וינר. מחקריו פורצי הדרך שופכים אור על יכולתו של ההורמון לחולל מהפכה הן מתחת לפני הקרקע – בהגברת פעילות השורשים, והן בבתי האריזה – בהארכת חיי המדף של הפרי.

1. מתחת לפני הקרקע: מלחמה במליחות ועידוד שורשים

עצי אבוקדו רגישים מאוד לתנאי מליחות בקרקע ובמי ההשקיה, המוביל לדיכוי חד במערכת השורשים ולפגיעה קשה בכושר הווגטטיבי של העץ. מחקריו של וינר גילו כי יישום ג'יברלין – ובמיוחד הגמעה ישירה לקרקע – ממריץ באופן דרמטי את פעילות מערכת השורשים.

• מנגנון הפעולה: ג'יברלין מצטבר בשכבת האנדודרמיס בשורש האחראית על בקרת מעבר המים והמלחים (באמצעות ויסות חומר האיטום סוברין).
• תוצאות בשטח: בתנאי מליחות מאתגרים (כמו ריכוז כלורידים ממוצע של 350 מ"ג לליטר), יישום שבועי של ג'יברלין בהגמעה הביא לעלייה דרמטית של כ-259% במסת השורשים לעומת ביקורת ללא טיפול, ובכך נטרל במידה רבה את הנזק הווגטטיבי שהמליחות יוצרת.

2. בבית האריזה: איכות פרי, עיכוב התרככות ומניעת רקבונות

לצד ההגנה על העץ החי, מחקריו של וינר בשיתוף חוקרים נוספים בחנו את השפעת ריסוסי ג'יברלין מקדימים במטע (בסתיו ובאביב) על איכות האבוקדו (זן 'האס') לאחר קטיף ואחסון ממושך בקירור.

• האטת התרככות: נמצא כי משך ההשהיה בין ריסוס ה-GA-3 לקטיף הוא קריטי. כאשר ממתינים 14 עד 21 יום בין הריסוס לקטיף, מושגת האטה מובהקת בהתרככות הפרי בחיי המדף (לדוגמה, לאחר 21 יום אחסון ו-8 ימי מדף, 82% מהפירות העוברים טיפול נותרו קשים לעומת 60% בלבד בביקורת).
• הפחתת נזקים פיזיולוגיים: יישום ה-GA-3 הוביל לצמצום דרמטי של שיעורי הרקבון בפירות שאוחסנו לאורך זמן (ירידה מ-24% בביקורת ל-9% בלבד), וכן הפחתה ניכרת בתופעת האפרת הציפה (השחמה פנימית המאפיינת פירות שנקטפו בדרגת בגרות גבוהה), אשר צנחה מ-54% ל-26% בלבד בהשוואה לעצי הביקורת.

שורת מחקרים זו ממקמת את ג'יברלין לא רק כווסט צמיחה קלאסי, אלא ככלי אגרונומי רב-עוצמה המעניק לעצי האבוקדו עמידות תחת עקות אקלימיות וקרקעיות ומבטיח פרי איכותי ועמיד לאורך זמן.