יעל רון בן משה פתחה את הכנס בשם התנועה הקיבוצית: "ידענו בעבר לתרום להקמת המדינה, ונדע לעשות זאת שוב. עלינו לחשוב עשרות שנים קדימה. הקיבוץ אף פעם לא דאג להאכיל רק את חבריו, כי אם לצמיחת ולרווחת החברה כולה". אלונה בר און, מו״לית גלובס: "הקיבוצים מולידים עשרות סטארים בשנה". אסף אלדר, סמנכ״ל בנק דיסקונט: "העולם הקיבוצי דרמטי לכלכלה הישראלית״
*תמונה ראשית: יעל רון בן משה. "מדינת ישראל בלי הארגונים האזוריים של הקיבוצים היא מדינה ללא ביטחון מזון" | צילום: שלומי יוסף
כנס צמיחת הקיבוצים של גלובס בשותפות התנועה הקיבוצית ובנק דיסקונט, מתקיים זו השנה השלישית. הכנס עוסק בצמיחת הקיבוצים בתחומי האנרגיה, החברה, התשתיות, התעשייה והחקלאות.
"אנחנו רואים בתנועה הקיבוצית צמיחה והתחדשות ערכית עצומה", פתחה את הכנס אלונה בר און, מו״לית גלובס, "לצד התיישבות בגבולות, הקמת קיבוצים חדשים לראשונה מזה 40 שנים והקמת בית משותף עם הקיבוץ הדתי, הקיבוצים מולידים עשרות סטארטאפים חדשים ומובילים בתעשייה ובתרבות".
בר און הציגה את נושאי הכנס והדגישה את חשיבות השנתון של התנועה הקיבוצית, המוצג לראשונה בכנס, ובו נתונים רבים על הכלכלה והחברה הקיבוצית. השנתון הוא הוכחה לשקיפות ולדמוקרטיה בה מתנהלת התנועה.
אסף אלדר, סמנכ"ל וראש החטיבה הבנקאית בבנק דיסקונט אמר שכפי שהקיבוצים היו דומיננטיים בהקמת מדינת ישראל, המשקל הסגולי שלהם עדיין שריר וקיים. "שלוש השנים האחרונות לימדו אותנו שהעולם הקיבוצי הוא דרמטי בישראל, הוא משפיע מאוד על הכלכלה והחברה הישראלית, ואין לקבל החלטות בהתעלמות ממנו בכל תחום מתחומי החיים".
"אנחנו עומדים פה מספר ימים אחרי הבחירות, וכולנו באי וודאות גדולה, מהכותרות הגלובליות – בארה"ב, באסיה ובאירופה ועד למה שמרחף מעלינו במדינת ישראל כשצה"ל עדיין בלחימה", אמר אלדר, "אנחנו מרגישים כל תנועה בארץ ובעולם בשוק, בוודאי גם בקיבוצים עם מורכבות בתחום החברתי, הנדל"ני והכלכלי. אך בקיבוץ, אל מול אי הוודאות הזו, יש שלושה עוגנים של וודאות: העוצמה האנושית האדירה של הקיבוצים; האמונה ביכולת למצוא פתרונות יצירתיים למשק הבית, לעסק הקטן, לאגש"ח ולכל גורם; והוודאות שאנחנו כאן, שלא הולכים לשום מקום ושגם בשנה נהיה פה".
מקימים תשתית לאומית
יעל רון בן משה, ראשת אגף כלכלה בתנועה הקיבוצית הנכנסת, פתחה את הכנס בשם התנועה הקיבוצית. "דמיינו שער של עיתון גלובס, בעוד 10 שנים מהיום, מכריז כי שליש מכוח המחשוב הלאומי עובר דרך קיבוצי הנגב והגליל, עם 34 קיבוצים שמתאגדים ומקימים תשתית לאומית לשירות מדינת ישראל. לתשתית הזו מגיעים אנשים מכל המערכות שמגיעים לפתח את יישומי העתיד.
זה אולי נראה לנו רחוק, העיתון הזה עדיין לא נכתב, אבל אנחנו יכולים לעשות את זה. הכוח הוא כאן, ובעשייה היומיומית שלנו. אנחנו נמצאים בכנס שבמרכז שלו הוא הנושא הכלכלי, אבל אני חושבת שהעניין הוא יותר גדול מזה. התנועה הקיבוצית היא מפעל אדיר של ציונות, התיישבות והגשמה. מאות צעירים בגרעיני נח"ל ובשנות שירות, חקלאות מפוארת, ארגוני תעשייה וחדשנות ואורח חיים שמגיעים ללמוד אותו מכל העולם. התנועה ואנשיה נמצאים בכל מקום בו יש צורך לאומי.
בעבר ידענו להניח תשתיות להקמת מדינת ישראל, ואנחנו נדע לבנות אותה אל העתיד. עשינו זאת בביטחון המזון, עוד לפני הקמת המדינה, אבל גם אחריה. לא ייצרנו מזון רק עבור החברים שלנו, אלא עבור החברה כולה. גם כיום, מדינת ישראל בלי הארגונים האזוריים של הקיבוצים היא מדינה ללא ביטחון מזון. לא בקורונה, לא במלחמה ולא באתגרים שעוד נכונים לנו.
״כשהגיעה הרפורמה במשק החלב, הקיבוצים די מהר ידעו להתאגד ולייצר את הרפתות המשותפות עם הטכנולוגיה הכי חדשנית, ולהביא את ההפרה הישראלית לשיא של תנובה, לעומת כל הפרות בעולם, תביאו את הדניות ההולנדיות, הפרות הישראליות, הקיבוצניקיות תמיד הראשונות.
״אנחנו יודעים לזהות צורך לאומי, אנחנו יודעים להתאגד, ואנחנו יודעים להביא את הפתרון ולבצע. אלה העוצמות שלנו, ואני רוצה שנרשה לעצמנו היום וגם בהמשך, לנסות ולזהות את הצרכים הלאומיים הבאים, להתאגד כמו שאנחנו כבר יודעים, לחשוב בגדול, לחשוב מערכת, ולהביא את הפתרון המשותף".
נקבע את תוואי הרכבת
"רכבת ה-AI כבר יצאה מהתחנה, ועכשיו אנחנו בעת שצריך להחליט מה התפקיד שלנו" הוסיפה רון בן משה, "האם אנחנו נוסעים פסיביים על הרכבת הזו? האם אנחנו ממתינים באיזו תחנה רחוקה שאולי הרכבת הזו תגיע, אולי לא תגיע? האם אנחנו אולי רוצים להרשות לעצמנו לפנטז להיות נהג הקטר של רכבת ה-AI? אני מציעה שאנחנו נחשוב על זה שהקיבוצים, התנועה הקיבוצית עם השותפים, נניח את מסילות הברזל עליהן תנוע הרכבת. אנחנו נקבע את התוואי של רכבת ה-AI הלאומית. ואם אנחנו לא נעשה את זה, האם מדינת ישראל תעשה את זה?
אנרגיה, קירור, סיבים אופטיים, חיבור לענן. זה לא נושא רק להיי-טקיסטים. מי יגן על המידע הזה? על המידע הרפואי שלנו, על המידע של הילדים שלנו, על המידע העסקי. יכול להיות שמדינת ישראל תהיה שם. אבל כמו בעבר, בואו אנחנו נביא את הפתרון. תארו לכם שלמדינת ישראל, באמצעות התנועה הקיבוצית והשותפים, יהיה ענן, לא עוד תלות בלעדית באמזון וגוגל.
ואני רוצה שהקמפוס הזה שאנחנו יכולים לייצר, גם בנגב וגם בגליל, יהיה גם מקום מפגש קהילתי, חברתי, עסקי. אתם תוכלו להגיע לקמפוס הזה ולהמשיך ולבקש מאיתנו ומשותפים ויזמים נוספים לבנות את יישומי העתיד.
תתארו לכם שמערכת הביטחון תגיע לקמפוס הזה בנגב ושם תפתח את יישומי העתיד. אני רוצה ששם נהיה. האם אפשר לעשות את זה? אני לא יודעת. אני גם לא מומחית לתחום, יכול להיות שאמרתי עכשיו גיבוב של מילים שאין בהן שום היגיון. אבל אני יודעת שאנחנו חייבים לחשוב בגדול. אנחנו חייבים לבוא עם 100 יוזמות כאלה שמנצלות את היתרון היחסי שלנו בלזהות צורך לאומי ובלהתאגד ולנסות".
"מתוך 100 רעיונות כאלה, 99 לא יצליחו. אני לא רואה בזה כישלון. כי אחד יצליח, והוא יהיה המהפכה הבאה" הוסיפה רון בן משה. "הוא יהיה הארגונים האזוריים, הוא יהיה סמינר הקיבוצים שאז המציא מורים למדינת ישראל, הוא יהיה הרפת הקיבוצית המשוכללת בעולם, אבל זה יהיה ברמה אסטרטגית שעונה לצורך לאומי, אולי גם צורך עולמי. זו הרוח שאני רוצה שניקח איתנו לכנס הזה, ליום הזה ולהמשך. אני רוצה שנרשה לעצמנו להעז לחשוב. לחשוב בגדול, גדול מדי. שלא נפחד מזה".
"להודיע לקהילה שדפוס בארי נפתח, זו בשורה שנותנת תקווה"
היועץ האסטרטגי ודובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, אירח לשיחה את בן סוכמן, מנכ"ל דפוס בארי. "אני גאה להיות חבר בתנועה הקיבוצית״, פתח בניהו ואמר, "התנועה שהתאוששה כעוף החול מהטבח הנורא, וכיום עומדת בראש החץ של המשימות הלאומיות יחד עם מדינת ישראל. אחרי 7 באוקטובר, לא נותרה בי עוד ציניות כלפי התנועה הקיבוצית". בניהו סיפר כי הוא מכיר את סוכמן וכי ליווה את בארי במשך תקופה משברית.
סוכמן סיפר שבדפוס בארי יש חוק כי אף פעם לא מחמיצים משמרת. "כבר משנת 2000 עפים עלינו טילים ובשביל שהדפוס יעבוד, צריך שגני הילדים יעבדו, ובשביל שגני הילדים יעבדו צריך שחדר האוכל יפתח. כל אחד יודע שהוא חייב לקום בבוקר למשמרת".
סוכמן סיפר כי מה שעבר לו בראש בשעות הראשונות של הטבח, זה מה יהיה על המשמרת במפעל הדפוס. מפעל הדפוס של בארי מנפיק כרטיסי אשראי, מדבקות, אלבומים, מעטפות ומוצרים חיוניים נוספים לכל מדינת ישראל.
בהמשך סיפר על אימו שנרצחה ב-7 באוקטובר. "שמענו רעש הפגזות מחריש אוזניים, יריות, דיבורים בערבית. דיברתי עם אמא שלי בטלפון במשך שעתיים, והיא מספרת לי שנכנסו מחבלים הביתה. המחבלים נכנסו והציתו את הבית. אמא שלי התיישבה על הספה ואמרה לי שהיא התעייפה, ואז סיפרה לי שמחבל נכנס הביתה. הוא דיבר איתה בערבית, היא ענתה לו, שמעתי צעקות, והיא יצאה איתו החוצה, ונעלמה. בהתחלה חשבו שנחטפה ואחרי כמה ימים הודיעו שנרצחה".
"אמא מהממת, שמאלנית, נראית ערביה" נענה סוכמן לבקשתו של בניהו לספר על אימו. "תמיד צחקתי שאני כמו שמעון פרס, אני זוכר את המבט של הילדים שלי מסתכלים עלי כשנודע לי על אמא".
בניהו: "אתה יוצא מבארי ומגלה אודים מוצלים מאש, קהילה חרבה".
סוכמן: "כל הזמן חשבתי מה על המשמרת במפעל, אבל אז הבנתי שיש כאן אירוע גדול יותר. ושלמפעל יש תפקיד גדול יותר. גייסנו את הנהלת הדפוס. אמרתי לשחר שהיה עובד במפעל, 'סמנכ״ל הכספים נרצח, אתה סמנכ"ל הכספים החדש, יוצאים לדרך'. הבנתי שהצ׳קים וכרטיסי האשראי זה לא העניין, העניין הוא להודיע לקהילה שדפוס בארי נפתח, זו בשורה שנותנת תקווה לקהילה, אם אי פעם נרצה לחזור למקום הארור הזה, יהיה לנו לאן לחזור".
בניהו: "אתם בחצרים כבר שנתיים, איך הקהילה בשנתיים האחרונות?"
סוכמן: קיבלו אותנו בחצרים באלטוראיזם מדהים. עכשיו, אחרי שנתיים, אני מאמין שכ-80%-90% מהחברים יחזרו לבארי, אבל זה מעלה גם הרבה קשיים. החשש שיש לי לגבי העוטף זה הילדים, זה החינוך. הם עברו טראומה ענקית. הבן שלי היה בממ"ד 18 שעות, שמע איך רוצחים את סבתא, ברח על גופות של מחבלים, בני כיתה שלו נרצחו, בני כיתה מתחתיו ומעליו נחטפו. הוא היה מחוץ לבית ועכשיו צריך לחזור".
בניהו: "המדינה מסייעת?"
סוכמן: "בחודשים הראשונים היתה רק החברה האזרחית, ונעשתה עבודה ענקית. ההקמה של מנהלת תקומה, שהגיעה אחר כך, היא game changer. אני חושב שבצפון צריך גם תקומה. מה שעושים בדרום חייבים לעשות בצפון".
"תוצאות הבחירות זה כאב גדול", אמר סוכמן, "התחלתי לספר על אמא, ואני חוזר אליה. הייתי מבואס 48 שעות אחרי הבחירות, אבל היום אני חושב שיש לנו עתיד מזהיר. אנחנו ניתן בראש ויהיה טוב במדינת ישראל".
בניהו: "מאיפה האופטימיות?"
סוכמן: "למדתי שכשאין לך ברירה, תלך לעבוד. ראיתי צילי אדם נכנסים לאוטובוס והולכים לעבוד, ולמחרת הם גבוהים בסנטימטר אחד יותר".
בניהו: "אתה בן, אחד מהסמלים של תקומת ישראל, תודה רבה שאתה כאן, אני בטוח שעם הרוח שלך אנחנו נהיה יותר גדולים ויותר חזקים".
מיכל קראוס היא יו"ר קרן קמ"ע, מהגופים שתרמו לקיומו של הכנס בשלוש השנים האחרונות. "הכנס חשוב מכיוון שהוא שם דגש על הנושאים שחשובים לנו", אומרת קראוס, "וגם בגלל המפגש שמתקיים כאן בין המשתתפים: אנשי תעשייה וחקלאות, מנהלי קהילות, אנשי פיננסיים וכספים, עיתונאים ותקשורת. חשוב לי מאוד לקדם נשים, צעירים ואת אנשי הקיבוצים בכלכלה הישראלית, ואני חושבת שהכנס מקדם את זה".
"הכלכלה הקיבוצית חזקה מאוד", מסכמת קראוס, "היא צומחת כי ידענו להשכיל לעשות שותפויות ולמצוא את המיד טק בתוך החקלאות ובתוך התעשייה. גם בגידולים חקלאיים שהם דבר עתיק מאוד, אנחנו מצליחים להכניס חדשנות, ואנו עושים זאת בכל תחום מתחומי חיינו".
גרעיני הנח"ל עלו על מדים וחזרו לשבת ראשונה בקיבוצי הגבול
לראשונה מאז התגייסו לצה"ל, הגרעינים שהוקמו ועזרו בשיקום קיבוצי הגבול, חזרו אליהם לבלות את השבת יחד. הורים מאמצים, כביסות וחיבוקים, "זה בית לכל דבר"
עומר טל
המחזור השלישי של מסלול הנח"ל, יוזמה של התנועה הקיבוצית ומשרד הביטחון ותנועות הנוער, נפתח בימים אלו. 21 גרעינים במסלול נפתחו בשנתיים האחרונות, חלקם בקיבוצים וחלקם בשלב השירות הצבאי.
לראשונה מאז שלבשו מדים, הגרעינים הראשונים שהוקמו אחרי 7 באוקטובר, הגיעו אל קיבוצי הגבול ונמצאים כעת בפרק הצבאי שלהם, חוזרים לעשות שבת ראשונה בקיבוציהם. במהלך שנת השירות נוצר קשר עמוק בין הגרעינים והקיבוצים ובשבת האחרונה התארחו חברי הגרעין אצל המשפחות המאמצות.
"ההתרגשות גדולה", אומר דודו מלול, רכז מסלול נח"ל לגבולות, "חברי הגרעינים ויתרו על שבת בבית עם ההורים כדי להיות עם הגרעין בקיבוץ. חברי הקיבוצים מחבקים ועוטפים את הגרעינים בהמון אהבה".
את אסי, בן קיבוץ ניר דוד וחבר גרעין נחל עוז, תפסנו לשיחה בחמישי בצהריים, בסמינר בתל אביב. אחר הצהריים נסעו לקיבוצים שבהם נקלטו כחברי גרעין, במהלך השנה הקודמת. "גרעיני נח"ל זה עניין גדול, זה עולם ומלואו וצריך את התמיכה וההבנה הזאת".
בשבת בצהריים, הוא מספר, במסגרת שלב הבתים של טורניר הכדורגל של שער הנגב, נחל עוז משחקים מול "שועלי כפר עזה". חברי הגרעין ביקשו "לנעוץ סיכה" באירוע: "אנחנו הולכים לעודד אותם, הפעילות הזאת חשובה לנו".
את המשפחה המאמצת שלו ("הם מטורפים, אני מאוהב בהם, זאת משפחה לכל דבר. זה מזל ענק שיצא לי לקבל אותם ולהכיר אותם") שכח לעדכן שהוא מגיע. את הלילה העבירו 14 החבר'ה של נחל עוז במבנה החינוך החברתי של כיתות ה'-ו'.
יותר מאוחר באותה שבת הגיעו גם להורים, לשהות של "פחות מ-12 שעות": כביסות, חיבוק להורים וחזרה לצבא. "נחל עוז זה בית לכל דבר. המשפחה המאמצת והבית שלנו הם בית לכל דבר", הוא מצהיר באנרגיות מעוררות קנאה של בן 19.
קיבוץ נחל עוז שונה מניר דוד?
"ברמות, בעיקר החוויה של שיקום נחל עוז. רוב הזמן היינו בקיבוץ יחסית ריק. אני מגיע מקיבוץ שוקק חיים של אלף איש, ולהגיע פתאום לקיבוץ שהשבילים ריקים בו ואין ילדים זה היה שונה ומוזר, והיה מטורף לראות אותם חוזרים ואיך כל מקום חוגג ושמח ועצוב שונה. בחיים לא חשבתי שאחגוג את חג שבועות מחוץ לניר דוד, ויצא לי להיות בשבועות בנחל עוז וזה היה שונה. כולם לובשים לבן ורוקדים, אנחנו קיבוצניקים, אבל חלק מהמסורות והאווירה והשמחה והחיוך והאנשים הם בהחלט שונים".
תחזור לנחל עוז אחרי השחרור?
"כן. אני רואה את העבודה שאני יכול להמשיך לעשות בנחל עוז כמשמעותית מאוד. להיות חלק מהדבר הזה זה לגלות עולם חדש. אני ממש רואה את עצמי חוזר לנחל עוז ונותן עבודה, אני לא יודע אם לכל החיים כי הגעתי מקיבוץ שלא קל לוותר עליו, אבל בהחלט לתקופה".
