יבול שיא
הרפת והחלב
arrow black and white clouds 552600

פתרון בעיות משפחתי: דברים שלא נאמרו בשקט סופם שיאמרו ברעם גדול

3 דק' קריאה

שיתוף:

פתרון בעיות משפחתי שנעשה בעזרת כיבוי שריפות הוא האמצעי הקשה ביותר בעבודת הגישור בזמן של "שקט תעשייתי", אנשים אינם רוצים להכניס את עצמם לזירה של מחלוקות, אבל הטמנת המחלוקת מתחת לאדמה, אינה מעלימה אותה. לצערי, לרוב כשהיא יוצאת החוצה, היא מרעידה את כל שנמצא מסביבה

פתרון בעיות משפחתי: "המשפט הזה שאמרתי – אם רק אפשר היה להחזיר את המילים למקום שממנו הן יצאו," אמר לי דותן, מושבניק מאזור ירושלים, שישב כעת מתוסכל במשרד שלי. ואני הנהנתי בהבנה, וחשבתי לעצמי – כמה אנשים יכולים היו להזדהות עם האמירה שלו. כמה פעמים אמרנו מילים, ששבריר שנייה אחרי שיצאו מפינו, היינו מייחלים שיתפזרו כאבקנים באוויר, מבלי שיגיעו לאוזן אחת קשבת; ודווקא אז, כנראה במסגרת חוקי מרפי, אנחנו מגלים שלא רק שאוזן קשבת אחת נמצאה, אלא יש כמה וכמה אוזניים קשובות כאלה.

"בסך הכול עדכנתי את האחים שלי, שאימא ואני התחלנו בתהליך של היוון הנחלה," הסביר לי דותן, וכששאלתי באיזו הזדמנות נאמרו הדברים, התגלה לי כיצד נוספו למילים שלו משקל דרמטי כבד במיוחד. "במסיבת יום הולדת 80 לאימא," אמר ותוך כדי שתיאר בפניי את התפאורה בה נאמרו הדברים, נראה שהבין את הקשר הישיר שבין התזמון לבין הדרמה שהתעוררה. "כן, בדיעבד היה עדיף שאחכה לזמן אחר. ההכנות לחגיגה של אימא התחילו לפני מספר חודשים, וניצחו עליהן אחותי והגיסה שלי. הן הקימו קבוצת וואטספ משפחתית, נפגשנו כמה פעמים כדי לצלם את סרטון ההפתעה לאימא, הייתה חלוקת תפקידים. הן אספו כסף למתנה ולקייטרינג, הכול התנהל ממש כמו מבצע צבאי. בקיצור, הן שיגעו את כולם. אני הייתי פחות בעניינים, ולא כל כך הבנתי על מה ולמה המהומה, גם ככה אימא שלי לא אוהבת את הרעש הגדול הזה."

התברר שהרעש הגדול יותר התעורר אחרי הדברים שאמר דותן. כי יואב, אחיו של דותן, הגיב מיד בציניות: "טוב שאתה מעדכן אחרי שכבר התחלתם בתהליך, בפעם הבאה תנסה לעדכן אותנו לפני שזה קורה." ואחותו מירב מיד שאלה: "ומי משלם על ההיוון?, שמעתי ש-3.75% זה המון כסף!!" מפה חל מפנה בחגיגה. במקום לצפות בסרטון משפחתי, לאכול מהמנות שחיכו לכולם במזנון המושקע ולברך את האם הנרגשת – התפוצצו בלונים של משקעים רגשיים בזה אחר זה, דמעות זלגו ולא מהתרגשות, דלתות נטרקו, ובאמצע ישבה המומה וכואבת אימא חנה, שליבה התכווץ.

מילים כבדות משקל 

הכול בגלל משפט שנאמר או בגלל הרבה משפטים שלא נאמרו? חוויה משפחתית מתסכלת, ולא משנה מאיזה כיוון נסתכל עליה. אבל בזה לא הסתכם העניין. מאותה שבת החלה לנשוב רוח קרב קשה בין כל בני המשפחה. "כולם כועסים על כולם," הסביר לי דותן.

המשפט של דותן לא היה הגפרור שהבעיר את רוח הקרב; הייתי עדה לכך שהקרקע החלה לבעור מתחת לרגליהם לפני הרבה מאוד זמן. לתמונה המשפחתית נכנסתי (לרגע קל בלבד) לפני בערך שנתיים, כשמירב התקשרה אליי. היא סיפרה שאביה נפטר לפני כחצי שנה והשאיר צוואה מסודרת, שמתייחסת לחלוקה שתתבצע בין שלושת הילדים, רק לאחר שאימם תלך לעולמה. דותן הבכור היה צפוי לקבל את המשק, ואחיו ואחותו היה אמורים לקבל את חלקם בצורות אחרות.
מירב כיבדה את ההחלטות שקיבל אביה ולא רצתה לערער עליהן. היא הייתה מודאגת מההחמרה במצב בריאותה של אימם, ורצתה שלאור מצבה והצוואה יתכנסו האחים לשוחח על המשמעויות. "אני רוצה שנסדיר בינינו את הדברים, יש הרבה סימני שאלה פתוחים כבר עכשיו."

הסכמתי איתה שחשוב לדבר על הדברים כמה שיותר מוקדם, וציינתי מתוך ניסיוני עד כמה שיחה גלויה בין בני המשפחה יכולה לשמור עליהם ועל הקשר ביניהם גם בהמשך. מירב הבהירה שלא בטוח ששני האחים שלה יסכימו איתה, ובעיקר חששה שדותן יסרב לשתף פעולה בעניין. הדבר היחיד שהצליחה לעשות היה להוציא ממנו הבטחה שיצור איתי קשר, ודותן באמת עמד בהבטחתו והתקשר אליי שבוע לאחר מכן.

דותן נשמע מרוחק מרחק אור מהחששות שהציפה אחותו. "אני לא חושב שכדאי לפתוח עכשיו את השיחה על מה שעוד לא קורה," הוא הסביר לי בצורה נחרצת באותה שיחה. "תסבירי לי, איזה אינטרס יש לי לדון היום עם האחים שלי על מה שיקרה רק בזמן קיום הצוואה?!" וללא שהות השיב מיד על שאלתו: "אני צריך להיות משוגע לגמרי כדי להציף את זה עכשיו."

בכל זאת ניסיתי להשיב לדותן על שאלת האינטרס. דיברתי על שקיפות בין אחים, על תקשורת טובה, ועל כך שאם לא מדברים על משהו – זה לא אומר שלא מתנהל דיאלוג מתחת לפני השטח ושסערת רגשות אינה חולפת מעצמה. הסברתי שמהניסיון שלי, אני רואה לאן התעלמות מבעיה עלולה לדרדר אותם. אבל דותן התעקש ששיחה רק תפתח "תיבת פנדורה", ואין לו אנרגיה או זמן להתמודד עם מה שיצא מתוכה בשלב הזה. הוא חתם את השיחה בהבטחה שאם ירגיש מתח כלשהו בקשר המשפחתי, הוא, כאח בכור, יפעל על מנת לפתוח את הנושא מיד. קיוויתי שזה אכן יקרה; הרבה לפני שאמירות כאלה ואחרות יציתו את הגשרים שמחברים בין בני המשפחה.

הר געש מאיים להתפרץ 

כשרגשות מוחבאים באדמה לאורך זמן – הם יתפרצו לבסוף כמו מתוך הר געש.

פתרון בעיות משפחתי שנעשה בעזרת כיבוי שריפות הוא האמצעי הקשה ביותר בעבודת הגישור. אני יודעת שבזמן של "שקט תעשייתי", אנשים אינם רוצים להכניס את עצמם לזירה של מחלוקות. אבל התנועה הטבעית של הטמנת המחלוקת מתחת לאדמה, אינה מעלימה אותה. לצערי, לרוב כשהיא יוצאת החוצה, היא מרעידה את כל שנמצא מסביבה.

הדרך להימנע מכך היא ברורה וחייבת להיעשות מבעוד מועד, למרות הקושי. צריך לדבר בכנות, לתקשר בצורה מכבדת, לשתף בתחושות שמציקות, לבקש הבהרות מהצד השני, להקשיב ובקצרה – פשוט לדבר, לדבר ושוב לדבר על זה! תחשבו כיצד היה יכול אותו משפט לחלוף הלאה, אם ברקע היה מתנהל כבר דיאלוג בין האחים. תחשבו על חגיגה שיכולה הייתה להסתיים בדמעות התרגשות של אימא חנה, שליבה יכול היה התרחב מאושר ושמחה.

אפרת חקיקת – הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון

הוא דורש שאעביר לו את הזכויות על המשק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מזכ״ל תנועת המושבים, עמית יפרח: "גם ב-7 באוקטובר וגם במחנות ההשמדה בשואה, גורלם של הנרצחים הוא נורת האזהרה שלנו. אנחנו פה להדגיש את התקומה של העם היהודי להרים ראש, להילחם על עתידנו ולומר –
3 דק' קריאה
התערוכה המרגשת "דיוקן בין דורי" נולדה ממפגשים בין תלמידי מגמת האומנות של התיכון האזורי עין גדי ובין ותיקי הקיבוץ, פרי יוזמתה של עדי פקט שזו שנת ההוראה הראשונה שלה  *תמונה ראשית: עדי פקט. "יצרתי
3 דק' קריאה
בספר המבוסס על חוויותיו כמפקד מוצב בתקופה בה החזיק צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון ובה גם הפציע ארגון "ארבע אימהות", מבקש יפתח גיא, בן כפר גלעדי, לחנך את הדור הצעיר להפוך את סימני הקריאה הנוקשים
5 דק' קריאה
הסטריאוטיפים של מיהו ימני ומיהו שמאלני פשטו בשני צידי המתרס ומבטאים את הסדקים בעם. אם לא נגדיר מחדש את הזהות הישראלית-ציונית הסדקים יהפכו לבולענים המאיימים על כולנו  *תמונה ראשית: ראובן ריבלין, נשיא המדינה לשעבר.
3 דק' קריאה
בקרוב תקום פנימייה של "אדם ואדמה" של ארגון "השומר החדש" ביראון, לאחר שלפני שש שנים קמה כזו באורטל. אני מקווה שעוד ועוד קיבוצים יזכו באירוח "אדם ואדמה" ואני מצפה מהתנועה הקיבוצית להוביל מהלך גדול
4 דק' קריאה
מוקי צור, איש הרוח של התנועה הקיבוצית, עוסק עשרות שנים בשאלות של זיכרון, תקווה וזהות. שאלות אלה מקבלות מקום בשני ספריו החדשים שראו אור לאחרונה: "התקווה היא לא כובע עם נוצות" ו"מן המדרון". בראיון

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן