זמן שקיפות: מאיפה מגיעים הירקות שאנחנו צורכים?
מהיכן מגיעים הירקות שלנו? : לאחרונה פורסם כי מינהל המזון במשרד הבריאות החזיר את רוב סוגי הירקות המיובאים וחלק מהפירות לקטגוריית מזון רגיש-מה שמחייב את בדיקתם לפני הכניסה לארץ.
אורך חיי מדף של פירות וירקות הוא קצר ומחייב שחרור מהיר, כדי לשמור על טריות. אולם בגלל זמן ההמתנה הממושך, חלק מהתוצרת ניזוק או שתוקפו פג ונגרמים הפסדים ליבואנים .אך זהו רק קצה המזלג.
הישראלים הם צרכני ירקות ופירות כבדים בקנה מידה עולמי: 193 ק"ג פירות ו־190 ק"ג ירקות לנפש לשנה. אבל האם אנחנו יודעים את כל מה שצריך לדעת על הפירות והירקות שאנחנו צורכים?
ענף החקלאות משנה פניו. בעולם, הולכת וגוברת המודעות להתנהלות מגדלי ירקות מיבוא במדינת המקור. כמו למשל ריבוי כניסת גורמי פשיעה לגידול האבוקדו במקסיקו שהוביל למתיחות מול ארה"ב שמאיימת להפסיק לייבא. בישראל, השוק הישראלי שנפתח ליבוא ומתמודד עם תחרות גלובלית על המקום בסל ומייצר כללי צמיחה חדשים כדי להמשיך להתקיים. הרשתות החברתיות שמרשתות את היומיום שלנו הפכו לערוץ שיווק נוח לחקלאים כדי ליזום ימי מכירה ולהכיר לצרכן את הפנים שמאחורי מי ששותל, זורע וקוצר.
במקביל הולכת וצומחת בישראל הצריכה האורגנית באמצעות משקים המציעים ירק נטול ריסוס ואמצעים לגידול עצמי. שינויים אלו ניתן לסכם כצמיחה בחופש הבחירה של הצרכן ושינוי בדרישותיו. אך למרות זאת, למרבה הצער אפשרויות אלו נותרו עדיין מחוץ למדפי המרכולים. כיום הצרכן קונה עגבנייה ומלפפון שאין להם פנים ולא יכול לדעת מי גידל אותם, איך גדלו והיכן.
מהיכן מגיעים הירקות שלנו?
פירות וירקות, ובייחוד הפופולריים שבהם כמו עגבנייה, מלפפון, תפוז, ותפוח, נצרכים על ידי מרבית משקי האב בישראל. מאזן אספקת המזון (2017) מגלה שחלק לא קטן מהירקות והפירות האלו מגיעים אלינו מחו"ל. מתוך היצע של כ-153 טון מלפפונים בשנה, כשליש מקורם ביבוא, כאשר בעגבניות בלבד, מתוך כ-373 אלף טון כ-34 אלף טון מקורם ביבוא. ישראל היא מדינת התפוזים? מתוך 265 אלף טון תפוזים שאספקתם זמינה בישראל כ-189 אלף טון יובאו לישראל, ועוד 36 אלף טון תפוחים שיובאו מתוך אספקה זמינה של 132 אלף תפוחים. ואנחנו, "הצרכנים המודעים" שאוהבים לבחור זנים ושנוסעים בסוף שבוע לטייל וליהנות מקטיף עצמי, עומדים ליד המדף ואוספים כמה ירקות ופירות יפים ולא שואלים למי שילמנו הרגע, לחקלאי מהדרום? מהצפון? או אולי למשפחה טורקית שמעסיקה ילדים בקטיף?
בשבועות האחרונים פרסם משרד החקלאות הוראות לזיהוי העגבנייה הישראלית, תחת הכותרת "איך נדע אם העגבנייה שאנחנו מחזיקים היא ישראלית?" התשובה היא: באמצעות העוקץ.
מסתבר שמהעגבנייה מיובאת מסירים את העוקץ (העלים הירוקים שמחברים את העגבנייה לשיח) מכיוון שזה המקום שבו מסתתרים מזיקי העגבנייה. להערכתי הצנועה, הרבה מן הירקנים לא שמעו על השיטה של משרד החקלאות וכשהם רוצים לסדר את העגבניות יפה יפה על המדף הם מורידים את אותו עוקץ מדובר בלי קשר למקום ממנה באה. פתרון נוסף שעלה לאחרונה הוא לקדם אריזת ירקות שבו תופיע "תעודת הזהות" של הירק. אבל בעידן ירוק עם מודעות סביבתית גבוהה, בו מדינות מוציאות הון כדי למחזר אשפה- אין טעם לנסות.
הפתרון הוא שקיפות בארגון
אם כן, הפתרון הוא שקיפות בארגון הפרי והירק שמוצע לנו. כיום משקים רבים משתייכים לארגוני חקלאים שמתנהלים כתאגיד חקלאי. ניתן לזהות ירקות ופירות כמשתייכים לארגון מגדלי הירקות האורגניים, או למאגד משקים מהדרום ומהצפון ובאותה הזדמנות אולי להוסיף קוד QR למדף כדי שהצרכן יוכל לסרוק ולדעת יותר על "הדוד הנחמד" שמשקה את החסה.
האם מופרך להניח שצרכן הקצה לא ירצה לדעת שהתפוחים שהוא עומד לרכוש גדלו ברמת הגולן או שהאבטיח שמונח יפה על המדף הגיע לחיפה כל הדרך מקיבוץ חצבה? ומה עם שמירה על מקומם של חקלאים קטנים לעומת גדולים? בדיוק כמו שממתגים יוגורט של תאגידי חלב. ומעל הכל, כאשר מבקשים לעודד חקלאות ישראלית, יש להפריד בראש ובראשונה את התצוגות – יבוא מול תוצרת מקומית. לצרכן מגיעה זכות הבחירה.
סימון הפירות והירקות יאפשר לא רק מיתוג, אלא גם קביעת מחיר הראוי למותג, בדיוק כמו כל מותג אחר בסופר, שמחזיק מספר מוצרים, כמו לדוג': קטשופ היינץ לעומת שופרסל וכיו"ב.
במילים אחרות: מיתוג הירקות והפירות, בדומה לדגים, בשר, וביצים, יביא תועלת לצרכן – בחירה בין מותגים ומחירם, תועלת לרשת – הנתפסת כשקופה ומאפשרת בחירה, וכן תועלת ליצרן המגדל. מדוע ליצרן? היצרנים יבינו שעליהם לייצר מותג טרי, בריא ואפילו יפה, כדי שהצרכן הנכנס לרשת ידרוש את "אבטיח חצבה" ולא אחר ואף יהיה מוכן לשלם עליו יותר.
רו"ח דורון שטיין, ראש אשכול התיישבות BDO ישראל
תגובה אחת
ועד שיהיה סימון, נניח שאני כצרכנית רוצה לקנות תוצרת הארץ, איך אני יכולה לדעת?