שבת, 14.03
נצטרך לפתח טכניקות חדשות של מפגשים: נשארים בבית – דילמת המפגש
לאחר הופעתו של רה"מ בטלוויזיה, ובקשתו האישית מאזרחי המדינה לא להגיע לעבודה למי שלא זקוק לכך באמת, התקבלה ההודעה הבאה ממיה ארגוב מנהלת חטיבת ההיסטוריה ביד – יערי: "לאור ההנחיות החדשות, אני מבקשת לא להגיע מחר למשרד. נעדכן כל אחד ואחת על ההתנהלות בתקופה הקרובה".
כנראה שהפור נפל ואנחנו נכנסים למשטר של התנהלות חדשה ומחמירה בצל הקורונה. ערוצי הטלוויזיה על פרשניהם, מומחי ממשל ובריאות, כלכלה ופוליטיקה, משפט ומרחב ציבורי, כל אחד בתחומו דבררו את עצמם לדעת, כל אחד לחוד וכולם בצוותא, על מה וכיצד ולכמה זמן … אני האזרח הקטן בן הגיל השלישי, שומע ומבולבל ממסך העשן ואי- הבהירות וההחלטיות של מנכ"לים ומומחים למיניהם. גם דבריו של רה"מ לא היו ברורים עד הסוף. בעת משבר נחוצה בהירות. עם כל הקושי שבדבר, עם מלוא המחירים הנדרשים מהאזרחים, יש לדבר ברורות! התקהלות מעל עשרה אנשים אסורה, אז מה עם התחבורה הציבורית ? (לא נאמר שהיא נעצרת). הסופרמרקטים ממשיכים לפעול. הכיצד באיזה פורמט ?
בפעם הראשונה, למרות הזמן שהתאפשר לי בגין חופשתי מאונס, אינני יכול לממש את תפקידי כסבא אוהב ותומך בנכדי, הסיכון הבריאותי עבורי מונע ממני את הדבר. אחר הצהרים לא עמדתי בפיתוי ואירחתי את נכדתי הקטנה והמתוקה, בביתי. היא עדיין לא יודעת שמחר יום א' נצטרך לדחות סיפוקים (כלומר, הסבים והיא) ולא להתראות לכמה זמן. נפתח טכניקות של מפגשים מהסוג החדש, מעבר לחלון, או דלת הזכוכית. היא על המרפסת ואנחנו בבית. רואים, מדברים, אבל שומרים נגיעה (לא מאמין שהאיסור יחזיק מעמד…) .
מה עושים בזמן הפנוי, שלפי דברי כמה מומחי טלוויזיה אמור להמשך לאורך כמה שבועות ? תמר עמירן ממליצה על עישוב הגינה. אני לקחתי לעיון חוזר ספר היסטורי של סקוט אנדרסן: "לורנס בחצי האי ערב". מלחמה, הונאה, טירוף אימפריאלי ויצירתו של המזרח התיכון המודרני (כך נכתב על עטיפת הספר, ליד ראשו המצויר של קולונל, תומס אדוארד לורנס) ממש כמו נגיף הקורונה שהוא סוג של טירוף אימפריאליסטי, המשתלט על העולם ללא הכרה בגבולות היסטוריים… ככלל אני נמצא בדילמת ניצול הזמן הפנוי; לרכוש ספר טוב חדש בחנות סטימצקי שבמתחם משמר השרון, או לחזור אל אותם ספרים ישנים וטובים המפארים את כוננית ביתי מזה שנים. בשעתו הם משכו את ליבי והלהיבו את דמיוני. בשלב זה בחרתי באפשרות השנייה. לעתים עיון חוזר בספרים מאפשר, הרחבת ההנאה, ההבנה והלימוד מהם.
אני נזכר בקיבוץ של פעם בשנות התשעים בזמן מלחמת המפרץ. הסולידריות הקיבוצית הפנימית התגלתה בתפארתה. אמת, המציאות הקיבוצית השתנתה ומאז עברו בדיוק 30 שנה. נוכח המגפה המשתוללת אפשר ואף ראוי להפעיל ביתר נחישות את מושג הסולידריות החברתית הקיבוצית כפוף למגבלות ולהנחיות. דאגה לצרכים השונים לכל גווני האוכלוסייה בקהילה הקיבוצית, הפעלת הדמיון והיצירתיות המעשית כיצד לממש דאגה זו.
ביניים
יום א' , 15.3
ספר היסטורי טוב, לצד דחייה לילית של משפט נתניהו
התעוררתי בסביבות השעה שבע וחצי. ניצלתי את החופשה שנכפתה עלי בגין הקורונה . ארוחת בוקר קטנה וכוס קפה, רפרוף סקרני בעיתון הבוקר (ידיעות אחרונות) , השתעבדות קלה למרקע, וסוף, סוף המשך קריאה בלורנס איש ערב שלי (ספרו של סקוט אנדרסון: לורנס בחצי האי ערב) שנהפך לידידי הטוב זו הפעם השנייה. לפני שנתיים כמדומני ניצלתי זמן פציעות כדי לקרוא את – 648 עמודיו של הספר. כבר בקריאה הראשונה ריתקו אותי ארבעת דמויותיו המובילות, בינות לתככים ולמזימות הפוליטיות באמצעות תיאור דמויותיהם על מרכיבי אישיותם וטיב שליחותם המדינית הנמסרים בכישרון רב ע"י הסופר, ההיסטוריון, סקוט אנדרסון. דרכם אנו מקבלים הבנה טובה יותר למה שמתרחש כיום באזורנו וביניהם תולדת כמה מהסכסוכים הבלתי נגמרים במרחב המזרח התיכון, ובארצנו.
אבל מה יש לי להתלונן על תככי מלחמת העולם הראשונה, כאשר לנגד עיננו מתרחשת בעצם "ימי הקורונה" , ההתחמקות האנטי-דמוקרטית ביותר במדינה. אני לא מדבר על טורקיה, אנגליה, צרפת וגרמניה של 1914 אלא על שנת 2020. שם המשחק: "להציל את נתניהו!"! לשם כך המטרה מקדשת את כל האמצעים. בשם צווי חרום תחת שם הקוד – קורונה, מבטל שר המשפטים הממונה מטעם רה"מ (הנאשם בפלילים) את פעילות בתי המשפט ובכך מונע את התייצבותו של נתניהו למשפטו. שר המשפטים קורא לצו זה, דחייה. יש בי יותר מחשש, שזה תחילתו של תהליך מחיקת המשפט והאשמות בהן נאשם רה"מ מתודעת הציבור. הקורונה היא מגפה אך בו זמנית מקלט לנאשם בפלילים.
בשיחת ועידה עם דודו, מאיה ומיכל, קבענו שמחר אגיע לארכיון לבדוק כיצד נתקדם בעבודה השוטפת של חטיבת האמנים עליה אני מופקד. בערב – טלפון מנעמה, נכדתי בת השש, שקשה לעמוד בפני בקשותיה: סבא רק טיול קטן "בקלנועית", לראות את הירח. כל הנדרים שיותר לא נפגשים עד שוך הקורונה, כמו לא היו.
כאשר חזרתי מהסיבוב הלילי ב"קלנועית" סיכמתי עם לאה: לא עוד נכדים. אנחנו לא בסדר. אנחנו שוכחים שכבר מזמן עברנו את גיל 60.
יום ב', 16.3
סלט אבוקדו טעים לנחמה, וגם תערוכה טובה בגבעה
הגעתי בבוקרו של יום שני לגבעת חביבה אל החטיבה ההיסטורית – יד יערי, לראות מה נשמע ומה עומד על הפרק מבחינה תעסוקתית בימי הקורונה המעצבנים. כדי לעודד את רוח הנכאים השכמתי קום כדי להכין לחברים סלט אבוקדו כזה שיש לו תמיד הצלחה קולינרית אצל אנשי חטיבת ההיסטוריה.
אופן ההכנה: שתים-שלוש פירות אבוקדו מזן האס (אם אפשר) , לאחר קילופם מרסקים אותם לעיסה בעלת מרקם אחיד בצלחת עמוקה. חותכים בצל סגול קצוץ דק ,דק , קוביות קטנות של מלפפון חמוץ ומלפפון לא חמוץ, ביצה קשה מעוכה, ומעט שמיר. את הירקות האלה מוסיפים לסלט האבוקדו ומתבלים ברבע לימון סחוט ללא חרצנים מהעץ שבגינה. כף מיונז, מלח, פלפל שחור וכמה טיפות של טבסקו, שיהיה קצת חריף בנשמה… מערבבים שוב, טוב טוב. כל הבלגן הזה ביחד על קלי לחם, מעדן מלכים תוצרת הבית (האבוקדו נאסף ישר מהמטע ).
על המחשב שבחדרי ריצדו כבר ההוראות : התארגנות גבעת חביבה במצב החרום שהוכרז בישראל. שני דפי ההוראות הסתיימו בנימה אופטימית: "חברות וחברים, זוהי תקופה מאתגרת, אבל אנחנו נצליח לעבור אותה בשלום. אני מבקש לאחל בריאות טובה לכולם ולבני משפחתכם ומבקש להקפיד ממי שצריך להיות בבידוד או שאפילו קצת מקורר להימנע מלהגיע לגבעת חביבה על מנת להבטיח את יכולתנו לעשות את המקסימום במניעת מחלת הקורונה בגבעת חביבה. חיזקו ואימצו , יניב".
אני מתוסכל, המחשב שוב חולה. מגלה סימני קורונה. נקווה שיחלים בעזרת ד"ר סרגי. קשה לי לתפקד ללא מחשבי האישי עליו רשומים הוראות ומיילים ודברים שבכתיבה.
מעט העובדים שהגיעו השרו אווירה אינטימית. מאיה ודודו הסבירו שתתאפשר עבודה מהבית למי שחפץ בכך. מצויד בהמלצה זו לקחתי לעצמי כמה משימות לכתיבה במחשב וצרור דפי קריאה הביתה. אני נשאר בבית מחר יום שלישי.
מסיבת הקרונה (והגיל) לא הגעתי לפתיחת התערוכה: "מפשוט למופשט – דני קרוון ועתר גבע" בגלריית המרכז לאמנות משתפת.
הבריאות מעל הכול אומרים לי במשפחה. ביום שני לאחר הצהרים יונת ואנכי הלכנו לראותה. ואכן לשמחתי ולא להפתעתי זו תערוכה טובה מאוד. לא רק מנוסחת היטב במינימליזם שבה אלא גם מנבאת עתידות. היצירות, כל אמן בסגנונו מפרשים את הזמן האוזל, את ההתפרצות הגעשית שעומדת לחלותנו, את תהליך הבריאה והכיליון. אמצעי היצירה מאוד חומריים, מוחשים תלת-ממדיים. יונת מסויגת מפסלי העיתונים השרופים עד אפר של עתר. האסוציאציות שהפסלים מעוררים בה מחזירים אותה בדמיונה אל תקופת השואה ומעוררים בה תחושות נוגות. אני אהבתי אצל עתר את הפשטות, ואת הראשוניות. דני קרוון בעבודתו המרכזית בחלל החול של הגלריה מעביר היטב את תחושת הזמן העובר – האישי והציבורי. ענת לידרור מתגלה כאוצרת דעתנית בעלת אג'נדה חברתית, פוליטית ואמנותית מוקפדת. תערוכה המשתלבת היטב עם ימי הקורונה בה אנחנו נמצאים.
קצת אחרי 21:00, מופיע שוב ראש הממשלה בהצהרה על אשור תקנות לשעת חרום הכוללות אמצעים חריגים לאיתור חולים, אמצעים השאולים מבית מדרשו של השב"כ. במילים פשוטות; צמצום חרויות הפרט. תקדים זה ממלא את ליבי חששות לגבי העתיד והדמוקרטיה הישראלית. אתה יודע כיצד זה מתחיל, מעולם לא תדע האם וכיצד מעכב זה יסתיים… ככלל, אם אתמצת את דברי רה"מ הוא דיבר על פעילות מצומצמת בשני המגזרים: הציבורי (עד 70%) והפרטי. שר האוצר מפרט את טיב חבילת ההטבות למגזרים השונים כדי למזער את הנזקים הכלכליים לפרט ולחברה.
לפי ההנחיות שניתנו, מקום עבודה עד עשרה עובדים רשאי להמשיך בפעילותו. היתר זה מאפשר לאנשי החטיבה ההיסטורית ביד יערי להמשיך לעבוד, כמובן תוך שמירת מרחק ונגיעה. ההתלבטות היא בהחלט אישית, האם לשם הגנה עצמית כמשתייך לקבוצת הסיכון עלי לגזור על עצמי בידוד מרצון, שפירושו – אני נשאר בבית?!
