שורה ראשונה
האוויר נקי. אין זיהום. אבל האווירה מזוהמת. אין ניחום.
אהבה בימי קורונה
שמעתי מלא מעט אנשים על הנסים והנפלאות שמחוללות בהם אמירתן ושמיעתן של שלוש המלים – אני אוהב(ת) אותך. די בהן למלא את כל המאגרים בכלל ואת המאגר לשעת חירום בפרט של משק האנרגיה הנפשי שלהם. אהבה בימי קורונה
הקיבוץ כמושא לקנאה
מעולם לא קינאו בנו כמו בימים אלה. אכן – יהללונו זרים. שאלו אותם: הם שיעידו, הם שיגידו. מקנאים בנו דווקא בגלל היותנו קהילה קטנה – ביחס, מוקפת גדר, פתוחה לטבע ולנוף. לפני שהסגר מנע כל אפשרות תנועה, התקשרו משפחות אחדות ושאלו אם יש מקום בשבילם בקיבוץ, משל היה הקיבוץ עיר מקלט לנוס אליו ולשהות בו עד שתכלה המגפה. מעולם לא היה הקיבוץ כה נחשק, מושא לקנאה, כפי שהוא בימים אלה. אפשר לראות תופעה זו משתי נקודות מבט: הוא נתפס כברירת מחדל והוא נתפס כבחירה מועדפת. כך או כך, שעה הרת גורל עשויה להיות גם שעה יפה לרוח האדם, לאחווה האנושית, ליכולת להיבדל, להתאפיין ולהתייחד כמקום המאפשר מעבר קל בין שגרה לחירום והסתגלות מהירה לשגרת חירום.
בית
המאמץ שהמדינה השקיעה, חרף הקשיים העצומים שהיא שרויה בהם, בהפניית כל מאמץ אפשרי וכל משאב נדרש על מנת להטיס לישראל את בניה ובנותיה ממדינות שונות בעולם, עד הרגע האחרון לפני סגירת חלון ההזדמנויות האחרון שהותירו השמים הפתוחים, היה עדות והוכחה לתפיסת המושג בית במהות ובמשמעות העמוקות ביותר שלו, הבאות לידי ביטוי במילותיו של נתן יונתן ז"ל בשירו 'צלילי קסטה רחוקים' : "הבית זה מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך" – מילים, אשר תמיד מרגש אותי לצטט אותן ובכל ציטוט לגלות בהן עוד רובד, עוד שכבת-עומק. עוד הדהוד של משמעות.
שביל ישראל החלופי
בהיעדר יכולת ללכת בשביל ישראל ולגמוא אותו, לכל אורכו או בחלקו, ניתנת לנו, לרבות למי שאינם נמנים עם מיטיבי הלכת, ליהנות מיופיו באמצעות האזנה ל "ישראלי שקט" – רצף בלתי נדלה של שירים ישנים, יפים להפעים. משך ההאזנה להם כמשך ההליכה בשביל. הערך המוסף של ההאזנה הרצופה הוא בהיווכחות לדעת עד כמה עשירה היא השירה הישראלית ועד כמה יפות מילותיה ויפים לחניה; עד כמה מוכשרים המבצעים ועד כמה מרגשים הם הביצועים. בימים אלה, אשר בהם אנחנו מוצפים חדשות רעות ובדיחות וצחוקים מסיחי דעת, טוב ונעים לייחד שעות אחדות להאזנה לפס הקול היפה כך כך – "ישראלי שקט" (ביוטיוב).
והרחק על כתף הגבעות
בי נשבעתי – נשבע לכם – שאם יתחולל נס ואני אעז כלומר ארהיב עוז ללמוד צעדי ריקוד (הייאמן כי ייתכן?) אבקש ללמוד את צעדי הריקוד של השיר "ערב בא" וזאת כדי שאם אתבלבל ורגליי יסתבכו זו בזו ויכשילו אותי לכל הפחות אהנה מהמלים הקסומות
הבית השני (משלושה) של השיר, אשר את מלותיו כתב עודד אבישר:
"שוב הרוח לוחש בין גדרות גנים
ובצמרת הברוש כבר נמות יונים.
והרחק על כתף הגבעות
עוד נושקות קרניים אחרונות.
ערב בא, ערב בא".
ואם אלמד אט אט, צעד צעד, ולו קצת מהריקוד האטי הזה, יהיה הערך המוסף שלי – שכרי.
השערה
אם תיערך אליפות עולם ברכיבה על אופניים מפונצ'רים – בשלושת המקומות הראשונים יזכו, כצפוי וכמשוער, קיבוצניקים. מי מאתנו לא התנסה ברכיבה עליהם?! לא אחת כאשר ילדים אמרו זה לזה "יש לך פנצ'ר" לא היתה באמירה זו כדי לגרום להפסקת הרכיבה אלא עידוד להוכחת היכולת להמשיך בה.
לא עוקץ – עקיצה
זה לא עוקץ, זו סתם עקיצה: חברות שונות מציעות לי בימים אלה לקנות בהנחה גדולה, מפתה, דברים שאין לי צורך בהם. הבעיה אינה במחיר שלהם ולכן הפחתתו אינה מהווה סיבה מספיקה לרכישתו, אלא במהותם. אין לי צורך בהם. אין לי מה לעשות אתם. יפה מאוד מצדכם שאתם הולכים לקראתי ומנסים להקל עליי. מעריך אתכם מאוד. ובכל זאת – לא, תודה. מסתפק במה שיש לי. די לי בו- ובי – והותר. לא זקוק לכל היתר. שנדע ימים טובים.
פינת הילדים
כשעשו תחרות מי נרדם ראשון וישן עד הבבוקר
איך ידעו מי אמר אמת ומי סתם שיקר?
תתפלאו. ידעו. שומרת הלילה בדקה פעמיים
מי באמת נרדם ומי סתם עבד עליה בעיניים.
שורה תחתונה?
איך ומתי יודעים כשאוהבים? כשהדרך הופכת למשעול.
קטנות קיבוציות (טורים נוספים)