מיקי נירון

המציאות המלחמתית שברה לכולנו את הלב וגם את השגרה, ובכל זאת איפשהו ברור לכולנו שאנחנו חייבים להתרומם מזה. יש לנו הרבה מדי בחזית המלחמה – החטופים, הלוחמים, המשפחות האבלות והמשפחות הממתינות להשבת בני משפחותיהם;

מאז תחילת המלחמה עזבו את ישראל 7,407 עובדים זרים מתאילנד * הקבינט אסר על כניסת 22 אלף עובדים פלסטיניים לענף החקלאות * משקל גידולי השדה בעוטף עזה הוא כ-25% מסך הגדולים הארצי ומשקל גידולי

מצפון עד דרום הודלקו בשבת האחרונה פנסים וקהילות שרו יחד "התקווה" במיזם למחויבות להחזרת החטופים  קהילות רבות ברחבי הארץ, מצפון עד דרום, בקיבוצים, ערים ובמלונות המפונים, הדליקו את הפנסים בניידים ושרו "התקווה" יחד בשבת

עשרות מתנדבים מכל הארץ הגיעו למשקים בצפון, בדרום וגם במרכז לסייע בקטיף   עשרות מתנדבים ומתנדבות מכל הארץ, מבני נוער ועד בני הגיל השלישי, הצפינו עד הגליל העליון, הדרימו ליישובי הנגב המערבי, בתיאום עם גורמי

תמיד נעמוד כקהילה לעזור ולתמוך. במיוחד ברגעים הקשים  אותה שבת בבוקר לפני קצת יותר מחודש שינתה את המציאות שלנו ברגע. פרץ של רוע ואכזריות שטף את הארץ. אחינו הקיבוצניקים מהדרום חטפו בכל הכוח. ואנחנו

רולאן סולטן הכיר כל דבר בחולית, חיים כצמן התלונן על כך שאבי קורין מחנה את הרכב שלו על דרך שעלולה לפגוע בעצים החדשים שנטעו. יואב בוקעי, מנהל הקהילה שאיבדה 13 חברים, נפרד בכאב  *תמונה

התנועה הקיבוצית צריכה להתייצב בגאון ולפנות לחברי הקיבוצים של העוטף ולהגיד להם "חברים יקרים, מי מכם שלא יהיה מעוניין לכונן מחדש את ביתו בעוטף, אנחנו נעזור לו. נעזור לו לבנות בית במקום אחר"  אני