"לכאורה אני מתפקדת מצוין", אומרת שמעוני, "אבל הגוף כבר לא מה שהיה". השנה האחרונה בבית איל, שהוקם לזכר הבן שנפל במלחמת לבנון השנייה, הייתה קשה במיוחד בשל מגפת הקורונה, ורק לאחרונה החל הבית לחזור לתפקוד תקין. בגבעת הפרחים שנקטפו היא עובדת כמעט לבד
אורנה שמעוני בהירת השיער, הדעתנית הבלתי מתפשרת, אישה שכל חייה הם עשייה בלתי פוסקת למען עם ישראל, סבתא גאה במיוחד ל-15 נכדים ושני נינים (ועוד אחד בדרך) "שהם האור של החיים שלי", מציינת בימים אלה 80 ולמרות זאת לא מוותרת על "שבוע הסבתאות" הקדוש מבחינתה, בו היא מארחת פעמיים בשנה את כל נכדיה הצעירים ומרביצה בהם תורה ודרך ארץ.
את החלפת הקידומת היא ציינה, כדרכה, באירוע משפחתי צנוע. אירוע נוסף, אף הוא במתכונת משפחתית, יתקיים בקרוב. "לכאורה אני מתפקדת מצוין", אומרת האישה דקת הגו, "אבל הגוף כבר לא מה שהיה ואת החולי הזה אני משתדלת להסתיר".
אכפתיות, התמדה ונחישות הן תכונות שאפיינו את אורנה שמעוני עוד הרבה לפני שהגיעה לאשדות יעקב מאוחד בעקבות אהבתה לעוזי שמעוני.
מקורן, ללא ספק, בכור ההיתוך של תל יוסף, הקיבוץ בו נולדה להורים מיוחדים במינם, שרה וראובן לוין, ילידי רוסיה, אנשים ערכיים וחלוציים לעילא. בתל יוסף היא התחנכה בשנותיה הראשונות ושם כילדה בת עשר חוותה את הפילוג, תקופה הזכורה לה כטראומטית במיוחד.
היא זוכרת עימותים על סף מכות כאשר הילדים עומדים ומסתכלים מבעד לחלונות ומתקשים להאמין. "אבא הרגיש כמי שמגן בגופו על הבית, עד שהבין שהכל אבוד" היא מספרת, "כמשפחה, עמדו בפנינו שתי אפשרויות: שמואל אחי ואני העדפנו לעבור לקיבוץ הגושרים, ההורים העדיפו את בית השיטה, וזה מה שקרה.
הקליטה בבית השיטה לא הייתה קשה עבורי. לעומת זאת אחי הגדול, לקח את זה קשה מאוד". בשנת 1977 הצטרפה אורנה לראשונה למשפחת השכול, כאשר אחיה הבכור, הטייס שמואל לוין, נפל בתאונת אימונים בדרום.
אורנה שמעוני תמיד הייתה דמות מרכזית בקיבוצה. היא שימשה בשתי תקופות כהונה כמזכירת המשק, ניהלה בית אריזה אזורי גדול להדרים וניהלה בזמנים שונים מפעל מתכת ומפעל בטון.
"אלה היו מפעלים של גברים", סיפרה בראיון ל"מעריב", "וכדי לנהל אותם לא נדרשתי להניף דגל של פמיניזם, אלא בחרו בי קודם כל בגלל כישוריי. התפקידים שמילאתי כלל לא היו קלים, מאידך, הייתי מנהלת שהגורם האנושי היה מאוד חשוב לה".
הפסטורליה שנגדעה
עוזי שמעוני, בעלה המנוח ואבי ילדיה אותו היא מכנה "עוזי שלי", עמד בראש אגף ההסברה במפלגת העבודה והיה ממקימי מחנה רבין.
ב-1992 גייס אותו רבין לכתיבת המצע המדיני של המפלגה שכלל פסקה בדבר חיזוק ההתיישבות בגולן, דבר שלא היה קל לשכנע בו את רבין.
עוזי נפטר בגיל 61 כתוצאה מסיבוך רפואי שבוע לפני שהעבודה זכתה בבחירות 1992 בניצחון גורף. "לאחר כינון הסכם השלום עם ירדן" מספרת אורנה, "חשבתי להנציח את זכרו של עוזי בפארק לנוער שוחר שלום ישראלי-ירדני בנהריים ואחת לשבועיים הייתי יורדת מהקיבוץ לאי השלום כדי לקדם את הרעיון.
ביום הרצח הקדמתי לבוא כי ידעתי שאמור להגיע טיול של כיתה ב' מהיישוב נופית, שם למדה נכדתי הבכורה צפנת, כיום רופאה ואם לשניים.
לאחר שסיימתי לספר לתלמידים על החשמל מנהריים והאוטובוס של צפנת וחבריה לכיתה החל להתרחק, הצצתי בשעון. השעה הייתה עשר וארבעים.
לפתע נורה מן הגבעה מטח יריות קטלני ובעקבותיו נשמעו הצעקות המחרידות של תלמידות בית שמש, שקרעו את השמיים ולא מרפות ממני עד היום. לימים החלטתי לקרוא לאתר ההנצחה שהקמתי בצד הישראלי 'גבעת הפרחים שנקטפו'.
כל חיי לא אשכח את היום הארור הזה, כאשר אני מורידה את הבנות ההמומות מהאוטובוס אחת אחת, ולמחרת נוסעת לבית שמש, ובתוך השבעה עוברת בין ילדי כיתות ח' בעיר, מספרת להם על הפארק שתוכנן לקום בנהריים עבור נוער שוחר שלום, ובתגובה שומעת קולות רמים המבקשים לבטל את הסכם השלום.
'באתי לחבק אתכם' אמרתי, 'ולכן במקום פארק, אעשה מקום של עצים ופרחים להנצחת הבנות'.
בדרכי מבית שמש הביתה ציירתי על פיסת נייר עץ בעל גזע אדום ממנו יוצאים ענפים שחורים שמובילים אל שבע גבעות עם שמות הבנות. במהלך השבעה, התקיימה ישיבה של מועצת עמק הירדן, שם הצגתי את רעיון ההנצחה.
אדריכל הגנים של המועצה בחן את הציור ואמר 'זה לא פשוט'. אמרתי, 'חבר'ה תנו לי את ברכתכם, עם השאר אסתדר'. ישר הרמתי טלפון לאליהו ליש, חבר טוב של עוזי שהעמיד לרשותי שופל, וכל השאר היסטוריה.
לקראת יום השלושים לרצח, התארגן טקס רב רושם, בו אמורים היו להשתתף המלך חוסיין וראש הממשלה נתניהו. הגבעות שמסביב לנהריים היו עמוסות אנשי צבא וטנקים, דגלים התנופפו ברוח. הכל היה ערוך ומוכן לטקס.
בלילה שלפני האירוע נפגש אריק שרון, אז שר התשתיות, עם יורש העצר הירדני הנסיך חסן, והאחרון דרש ממנו לבטל את התשלום עבור המים שהתחייבה ישראל לספק לירדן בהסכם השלום (25 מיליון קוב לשנה בעלות 3 סנט למ"ק).
אריק סירב לוותר והנסיך הודיע בו במקום שהמלך לא יגיע לטקס. הטקס התבטל למגינת ליבי".
"עד רצח הבנות" אומרת אורנה, "בלטו בכניסה ל'אי השלום' שלטים אופטימיים, 'כניסה לירדן ללא ויזה'. זו הייתה אטרקציה אמיתית שישראלים רבים, יהודים וערבים, ראו בה את מהות השלום.
מדי בוקר היו מתקיימים באי מפגשים בין בני משפחות מישראל ומירדן. הייתה פסטורליה אמיתית. לצערנו לתקופה קצרה בלבד".
מורשת איל
"יער הבנות" המשתרע על פני שבע גבעות, כמספר הבנות, ניטע על ידי הקרן הקיימת לישראל. "את רעיון היער הגה בני, איל ז"ל, באחת מחופשות השבת שלו, כאשר בא לבקר אותי בנהריים", מספרת אורנה, "הלכתי עם הרעיון לקק"ל, בחרתי שבעה זני אקליפטוס, והיום היער הזה שגדל וצמח משמש אתר לנופש וטיולים".
סגן איל שמעוני, בן הזקונים של אורנה ועוזי ז"ל, נפל בלבנון בשלהי מלחמת לבנון הראשונה, שישה חודשים אחרי רצח הבנות, כאשר טיל פגוט חדר את טנק המרכבה שבו ישב במוצב ריחן. בן 21 היה בנופלו.
על שמו הוקם "בית איל" באשדות יעקב מאוחד, המשמש מרכז ספורט, תרבות והנצחה יחיד במינו המשלב בקהילה בעלי צרכים מיוחדים ונותן ביטוי אמיתי לצדק חברתי.
גם כאן באה לידי ביטוי הדבקות במטרה של אורנה שמעוני ואמונתה ביכולת לעמוד בנטל הכספי הכבד ולגייס למשימה אנשים טובים ואכפתיים, שמסייעים למקום לגדול ולהתפתח בלי לחרוג מהתקציב.
השנה הנוכחית, אומרת אורנה, הייתה קשה במיוחד לנוכח מגפת הקורונה ורק לאחרונה החל הבית לחזור לתפקוד תקין.
בחזרה לגבעת הפרחים
רוצח הבנות, אחמד מוסא דקאמסה, נידון ל-20 שנות מאסר לאחר שטען לאי שפיות זמנית. "כאשר השתחרר מהכלא ב-2017", אומרת אורנה, "התברר לנו שיום שחרורו חופף ליום האזכרה לבנות, ולא במקרה.
מאוחר יותר הודיעו הירדנים שבכוונתם להלאים את שטח האי, כאשר תאריך הרצח משמש להם כאסמכתא".
מה דעתך על ביטול המשטר המיוחד באי שלום, והחזרת השטח לירדנים?
"אני מקבלת את זה בכאב גדול משום שהאדמה נשארת של ישראל (הירדנים מכירים בכך!) אך בפועל לא ניתן לעבד אותה כי זה אומר כניסה דרך מעבר שייך חוסיין וזה לא משתלם כלכלית.
השטח שהתפנה לפני שנה וחצי עומד שומם לחלוטין וזה מראה מדכא. אני מצרה על כך ש-25 שנות 'המשטר המיוחד' לא נוצלו לחיזוק השלום, בעיקר בנושא פרויקטים כלכליים ותרבותיים משותפים."
גם השנה, למרות מגבלות הקורונה, הגיעו לאזכרה שהתקיימה בט"ו בשבט, נציגי המשפחות השכולות מבית שמש ונציגות נכבדה של בתי ספר שונים.
"הרצח קטע באחת את הביקורים באי וגם כשאלה התחדשו אנשים באו בעיקר ל'גבעת הפרחים שנקטפו', שהוקמה זמן קצר לאחר הרצח במימון של חברות ואנשים פרטיים" אומרת אורנה.
עונת הגשמים של 2003-2002 הייתה שופעת משקעים ואפשר לומר שהגשם והשטפונות שבאו בעקבותיו שטפו את הפחד. שאון המים העולה מתעלת הירמוך כמו העיר מחדש את רוטנברג ומפעלו הנטוש, מתרדמת ארוכת שנים.
"למרות הרצח הנורא המשכתי להאמין בשלום", אומרת אורנה, "הטפתי לאנשים לשוב ולבקר באי השלום. רצתי בכל המשרדים, התרמתי כל שיכולתי, אבל מימון לאתר לא היה, ונאלצתי לקצור את הדשאים במכונה קטנה.
מי שדאג לתקציב היה אריק שרון, שאחרי האסון הכבד עם איל, בא לבקר, וראה אותי קוצרת דשא בחום הנורא.
אריק רץ לקראתי, אימץ אותי אל ליבו. 'אורנה', אמר לי אריק. 'אני יודע שהרבה לילות לא תישני, אבל אני רוצה שתנוח דעתך. תקציב לאתר הפרחים יהיה, וזה באחריותי הישירה', ואצל אריק כל מילה בסלע".
