החל משנות ה- 90 ואילך, מלבד 'גיחות' לפרויקטים שמנגנוני התנועות הקיבוציות לקחו על עצמם, חל פיחות משמעותי ברצון של חברי קיבוצים להיחלץ למשימות חוץ-קיבוציות. למעט פעולות ראויות להערכה של בודדים פה ושם, עידן המשימתיות והשליחות של הקיבוצים תם והגיע לקיצו
ד"ר רן כוחן : ימי הקורונה גילו את הצד היותר יפה של הקהילה הקיבוצית. ככל שגברו הגזרות על איסורי תנועה חופשית ועל בידוד מרצון, בעיקר על קשישי הקהילה, כך גם צצו ביטויים שונים ומרגשים של ערבות הדדית פנים קיבוצית, מלווה ברצון כן לסייע ככל שניתן כדי להקל על ימי המצור הכפוי שהוטל על חברים מבוגרים בקיבוץ, כמו על כלל אזרחי המדינה.
האם הביטויים הללו באים להוכיח את צדקת המנטרה הקבועה של אהרון ידלין (חצרים), לפיה הקיבוץ ימשיך להתקיים כל עוד הוא יתמיד לקיים את ארבעת העקרונות הבאים: ערכיות, שיתופיות, משימתיות ורווחיות? על פי תפיסת עולמו של ידלין, כל אחד מהארבעה אוצר בתוכו עולם עמוס תכנים הנוגעים לעצם הווייתו ולהמשך קיומו של הקיבוץ. על פי משנתו, כל הארבעה חד הם, בבחינת תנאים מתלים המשולבים זה בזה. הסר רק אחד מהם והישות הקיבוצית הופכת את הקיבוץ למהות שונה שאיננה עוד קיבוץ. האמנם?
איש אינו חולק על כך שהקיבוץ חייב להיות ריווחי, שאם לא כן הוא לא יוכל לספק את ציפיותיהם החומריות של חבריו ועלול להיקלע לפשיטת רגל. באותה מידה אין מחלוקת על כך שמצופה מן הקיבוץ להיות ערכי, שיתופי וקהילתי, מבוסס על קווי מתאר המאפשרים לקיים מינון נכון בין השאיפות והמאווים של 'היחיד', האינדיבידואל, לבין צרכי 'הכלל' ו'היחד'.
החלק היותר בעייתי בנוסחת ידלין נוגע לתיבה: 'משימתיות'. אכן, במשך שנים רבות, כמעט מראשית שנותיה של התנועה הקיבוצית, עמדה 'המשימתיות' במקום גבוה בסדר העדיפויות של קיבוצי וחברי התנועה. לצד הרעיון להקים מסגרת שיתופית ושוויונית, הציבו מייסדי הקיבוץ, ומאוחר יותר גם בוגרי גרעיני תנועות הנוער החלוציות, את חזון 'המשימתיות'. חזון זה בא לידי ביטוי בתפיסה שחבר הקיבוץ איננו רק חבר בקיבוצו אלא הוא גם חלוץ ואוונגרד הצועד בראש המחנה. חברי קיבוצים ראו עצמם אליטה שייעודה לשרת את משימות הלאום היהודי בתקופה של טרום מדינה ובהמשך – בשנים שלאחר מכן. הפן המעשי בא לידי ביטוי בגאולת אדמות הלאום, בהתגייסות לפלמ"ח ולהגנה, ומאוחר יותר גם ליחידות המובחרות בצה"ל, בקליטת עלייה, בהדרכה בריכוזי עולים חדשים, בהקמת היאחזויות וקיבוצים בפריפריה ולאורך הגבולות מדן בצפון ועד איילות בדרום הערבה.
כל עוד השלטון במדינה היה בידי מפלגת העבודה ושותפיה לשמאל הציוני, התקיימה זיקה רעיונית-אידיאולוגית, כמעט סימביוטית, בין המשימות הלאומיות שנטלו על עצמם חברי הקיבוצים לבין מערכות השלטון השונות. חילופי השלטון במדינה בסוף שנות ה-70 והעברת המקל למפלגות הימין, שמו קץ לזיקה ולשותפות הזאת. במציאות הפוליטית-מפלגתית החדשה שנוצרה בארץ, 'המשימתיות', כרטיס הביקור הייחודי של הקיבוצים, חדלה לשמש מטבע עובר לסוחר. שלטון 'הימין' שידר לתנועה הקיבוצית את המסר החד-משמעי הבא: 'איננו זקוקים לכם ואיננו צריכים אתכם עוד. המדינה יכולה להסתדר יפה גם בלעדיכם'.
המסר החד-משמעי הזה לא חלחל דיו אל תוך החצר הקיבוצית. בעובדה, מנהיגי התנועות הקיבוציות וכן גם רבים וטובים מקרב חברי הקיבוצים סברו בכנות, כי על אף שהשלטון חדל להיות מעוניין בתרומה הקיבוצית למשימות הלאומיות, על הקיבוצים להמשיך ליזום ולקחת חלק – ולו גם באופן חד-צדדי – במשימות הלאום בכל מצב ובכל מזג אוויר פוליטי-מפלגתי. היה בכך הרבה מאד אלטרואיזם ולא מעט נאיביות, להמשיך ולהצהיר קבל עם ועולם כי 'איננו מקיימים קיבוץ רק כדי לדאוג לצרכים ולאינטרסים הקיומיים של חבריו וכי אנו מחויבים, על פי ה – DNA הקיבוצי, להמשיך בתרומה לעם ולחברה'.
המשבר הכלכלי העמוק שפקד את הקיבוצים בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, יצר אילוץ של הישרדות שקדם לכל שיקול אחר. באותה תקופה כמעט כל הקיבוצים נכנסו, בלית ברירה, לשלבים של היערכות כלכלית, חברתית ומבנית מחודשת. 'המשימתיות' נדחקה הצידה עד יחלוף המשבר. במבט לאחור נראה כי גם לאחר שמרבית הקיבוצים נחלצו מהמשבר, הם חדלו להניף את דגל 'המשימתיות' אל ראש התורן. החל משנות ה- 90 ואילך, מלבד 'גיחות' לפרויקטים שמנגנוני התנועות הקיבוציות לקחו על עצמם (דוגמת נעל"ה, 'שנת שירות' או פעילות חברתית בקרב צעירי העדה האתיופית), חל פיחות משמעותי ברצון של חברי קיבוצים להיחלץ למשימות חוץ-קיבוציות. למעט פעולות ראויות להערכה של בודדים פה ושם, בנוסח יואל מרשק וחבריו, עידן המשימתיות והשליחות תם והגיע לקיצו.
לעומת ממסדי התנועות הקיבוציות שהמשיכו בעקשנות להניף את דגל 'המשימתיות' ואף הקימו מחלקות ייעודיות לשם כך, מרבית חברי הקיבוצים עברו בשנים האחרונות מטמורפוזה משמעותית. מתודעה של אליטה חברתית משרתת, ששואפת להשפיע על עיצוב מהלכים בחברה ובמדינה, עברו מרבית החברים למודוס מחשבתי והתנהגותי של 'סקטור' אינטרסנטי שכל מה שחשוב לו זה להגן על ביתו הפרטי והקיבוצי, על פרנסתו ועל אורחות חייו. מגמה זו צברה תאוצה והתגברה במהלך השנים. תוצאתה, כאמור לעיל, הייתה שדגל 'המשימתיות' חדל להפוך לכוח ערכי מניע. בד בבד ובמקביל להתרופפות המתח האידיאולוגי בחצר הקיבוץ ומתוך הכרה והשלמה גוברת והולכת לנוכח השינויים הסוציו-פוליטיים שחלו בחברה ובמדינה, חלה התרופפות משמעותית ברצון להשפיע על אופי החברה ואורחותיה.
נכון להיום, אין תומכים טובים יותר לאישושה של קביעה זו מאשר בני הקיבוץ. אם נשאל את המוני הבנים השבים בשנים האחרונות לקיבוץ בו נולדו, לרוב במעמד של חברים אך גם מי שנקלטים במעמד של תושבים, ספק רב אם הם יסכימו לחתום על החלק 'המשימתי' במנטרה המרובעת של אהרן ידלין. הם אינם שבים לקיבוץ של היום מטעמים של 'משימתיות'. הם בוחרים בקיבוץ מסיבות שונות מאלו שהניעו את הוריהם או סביהם וסבתותיהם. מבחינתם, הקיבוץ בעידן הנוכחי הוא מקום יישוב אטרקטיבי המאפשר מרחב הולך וגדל לשאיפות הפרט. הבחירה שהנחתה אותם לשוב ולחזור לקיבוציהם נובעת בעיקרה מטעמים של חינוך טוב לילדים, קהילה תומכת עם מידה סבירה של ערבות הדדית, סביבה כפרית ירוקה בחיק הטבע, וכן – גם מגורים (זולים בהשוואה למחירי דיור בעיר) וחיי נוחות בשכנות קרובה להורים, לסבא לסבתא .
לסיכום, בניגוד למנטרה של ידלין וגם אם הקיבוץ קיפל במהלך השנים את דגל 'המשימתיות', הוא ממשיך להתקיים כקיבוץ, כל עוד חבריו ירצו לשמור עליו שכזה. הקיבוץ המשימתי שעליו חינך וחלם ידלין איננו קיים עוד. הקיבוץ החדש/המתחדש ממשיך להתקיים ובזכות החזרה המסיבית של בניו הוא שב ומקבל מחדש לחיים ורודות. מזלו של הקיבוץ שהוא ידע להשתנות ולהתאים עצמו למציאות שסביבו, גם אם לעיתים מאוחר מידי וגם עם לא מעט משברים וכאבי לב. אם המחיר לכך תבע וחייב להשליך לצדי הדרך כמה ערכי יסוד שבעבר נחשבו "לוחות הברית" של הישות הקיבוצית, כנראה שהמחיר היה שווה וכדאי. מצהלות אלפי הילדים המתרוצצים כיום בחצרות קיבוציהם הם עדות יום-יומית לכך.
חידוש השמאל: ה"איך" יותר חשוב מה"מה"
