שלמה לוי, חבר אלונים, למד בגרמניה ב-1972 בזמן שהתקיימה שם האולימפיאדה. הגרמנים חיפשו אנשים דוברי שפות שילוו את המשלחות, והוא נבחר ללוות את המשלחות מישראל ומקמרון. הציעו לו לבוא לגור בכפר האולימפי בדירה סמוכה למגורי הספורטאים מישראל והוא נענה. ביום שבו התרחש הטבח, העיר אותו מוקדם בבוקר טלפון: "מדברים מקול ישראל בי-ם, שמענו שיש אצלכם מחבלים". אחר כך הוא השיג מצלמה ותיעד את האירועים. הסיפור שלו לא מוכר והיה נשאר כזה, אלמלא עשתה עליו הנכדה דניאל סרט במסגרת פרויקט גמר במגמת תקשורת
רצח הספורטאים במינכן
רצח הספורטאים במינכן: עד כמה שזה נשמע מוזר, סיפורו המדהים של שלמה לוי (77, אלונים), באולימפיאדת מינכן 72, אינו מוכר ברבים. האלמוניות הזאת מפתיעה במיוחד כיוון שמדובר באחד האירועים הטראומתיים בתולדות המדינה, טרגדיה לאומית שחוזרים לעסוק בה שוב ושוב, לכן קשה קצת להבין כיצד הוא לא יותר מוכר, אבל עובדה. סיפורים היסטוריים כאלה בדרך כלל לא עוברים לידי, ובכל זאת גם אני לא שמעתי עליו. עשיתי עוד בדיקה, עם חבר שמכיר כמעט כל פסיק בקיבוצי העמק, וגם הוא לא שמע, לא מכיר. שלמה לוי הוא לא מאלה שמחפשים פרסום ותהילה, ואולי זה סוד העניין. חייו היו ועודם מעניינים ומלאים דיים גם כך. ובכל זאת, נחשפתי אליו כעת, רק משום שנכדתו, דניאל, עשתה על כך סרט קצר במסגרת פרויקט גמר במגמת תקשורת. על דניאל וסרטה נספר בהמשך, אבל קודם נכיר את שלמה ואת סיפור חייו, על קורותיו באולימפיאדה הטראגית ההיא, ובכלל.
מלגת לימודים בגרמניה
"נולדתי בפאס, מרוקו", מתחיל שלמה לגולל את קורות חייו. "ב-1948, כשהייתי בן 5, עלינו ארצה. אימא, אבא ו-6 ילדים. בסוף היינו 10 ילדים בבית. המשפחה התיישבה בלוד ושם גרנו. אחרי כמה שנים בלוד התפתחו אצלי בעיות נשימה והרופא אמר שאני צריך להחליף אוויר, כלומר לגור במקום אחר. ההורים חשבו מה אפשר לעשות וכך בגיל 12 הצטרפתי לקבוצה של עליית הנוער והגעתי לקיבוץ אלונים. זה היה ב-1955, ואכן בקיבוץ נרפאתי מיד. הקבוצה שלנו הייתה מורכבת מבני נוער מכל הארץ, רבים הגיעו מבתים הרוסים וזה לא החזיק מעמד. אחרי שנה וחצי הקבוצה התפרקה אבל אני דווקא השתלבתי יפה בקיבוץ. הכרתי את בני המשק והתחברתי איתם וכך אני ועוד אחד נשארנו בקיבוץ והשתלבנו בקבוצת הגיל שלנו, קב' ניצן. שנינו עד היום חברי אלונים. גם אילנה יערי, בת המשק, הייתה איתי באותה כיתה. מגיל 16 אנחנו יחד, עד היום.
"ב-1961 כולנו התגייסנו לצבא ואני הלכתי לתותחנים. בהמשך עשיתי קורס קצינים, וב-1965, אחרי שהתחתנו, יצאנו אילנה ואני לשליחות מטעם הצבא בצ'אד, במסגרת הסיוע למדינות אפריקה. הצבא חיפש מדריכים לצבא צ'אד ואני התאמתי להם בגלל שידעתי צרפתית. חשבנו שהקיבוץ לא יאשר לנו את השליחות, אז עזבנו שנינו ונסענו לשנתיים לצ'אד, רק אני ואילנה, עדיין בלי ילדים. זו הייתה תקופה נהדרת. גרנו בדרום צ'אד, בעיר שנקראה אז פור-ארשמבו, והייתי מבלה המון בדרכים. מאות ואלפי ק"מ בכבישים לא כבישים בכל דרום המדינה. צ'אד זו מדינה ענקית. כל שאר הישראלים שם גרו בעיר הבירה, פור-לאמי (היום נג'מנה), ובסופו של דבר זה היה לטובה. כי ככה פיתחנו יותר קשרים עם מקומיים, בעיקר צרפתים שגרו שם ושליחים ממדינות אחרות.
"כאן יש סוויטץ' קטן בעלילה. הייתי עדיין בצבא קבע אבל ידעתי שאני לא רוצה להמשיך בצבא, וידעתי שאחרי שנחזור אני רוצה ללמוד. ידעתי גם שבקיבוץ אצטרך לחכות הרבה זמן ללימודים, וגם אז לא בטוח שאוכל ללמוד מה שארצה. ואז עלה לי רעיון. הכרתי את השגריר הגרמני בצ'אד ומאוד התיידדנו. שאלתי אותו אם אולי הוא יכול לעזור לי ללמוד בגרמניה, ועזבתי את זה. ב-67, קצת לפני המלחמה, חזרנו לארץ ולקיבוץ. אילנה חזרה להיות חברה ואני נשארתי תושב ושנינו השתלבנו שוב באלונים. יום אחד קיבלתי זימון לפגישה בשגרירות הגרמנית בתל אביב. הסתבר לי, שידידי הגרמני לקח את הבקשה שלי ברצינות. ככה הם הגרמנים. הגעתי לפגישה ואז הם שאלו אותי מה אני רוצה ללמוד בגרמניה, ואמרו שיעזרו לי עם מלגה. זה היה מאד משמח אבל היינו כבר עם שני ילדים, והיה לי ברור שהמלגה, שהייתה לבן אדם יחיד, לא תספיק לקיום של כל המשפחה בגרמניה. למזלי אילנה מאד תמכה בי ואמרה לי תיסע לבד זה בסדר, ואז החלטתי ללכת על זה. בקיץ 69' יצאתי לגרמניה והגעתי לשטוטגרט כסטודנט זר. בחצי שנה הראשונה רק למדתי גרמנית ואח"כ המשכתי ללימודי יחב"ל (יחסים בין לאומיים) באוני' טיבינגן, לא רחוק משטוטגרט. במקביל התחלתי לעבוד כעוזר צלם בטלוויזיה הממלכתית הגרמנית ומאוד התלהבתי מהכיוון הזה, של צילום טלוויזיה. ידעתי כבר שזה יהיה העתיד המקצועי שלי. העבודה גם עזרה לי ללמוד גרמנית ובסה"כ השתלטתי יפה על השפה".
אולימפיאדת מינכן
"בשנת 72', בעודי סטודנט בגרמניה, ראיתי מודעה בעיתון, שהוועדה המארגנת של האולימפיאדה במינכן מחפשת מתורגמנים שילוו את המשלחות השונות בזמן המשחקים. חיפשו אנשים שיודעים גרמנית ושפות נוספות. כיוון שידעתי צרפתית, עברית וגרמנית, פניתי אליהם, הוזמנתי לראיון והתקבלתי לעבודה. חתמו איתי על חוזה לשלושה חודשים ונבחרתי ללוות שתי משלחות, ישראל, בגלל העברית, וקמרון בגלל בצרפתית. לפני המשחקים עברתי למינכן, דאגו לנו לדירות בעיר, וכל יום הסיעו אותנו לכפר האולימפי ובחזרה. היה לי תג מיוחד שאפשר לי להיכנס לכל מקום באולימפיאדה ובכפר האולימפי. המשלחת מקמרון הגיעה, קיבלתי אותה, ליוויתי אותם לכפר ושיכנתי אותם בבניין שלהם. אח"כ הגיעה המשלחת הישראלית וקיבלתי גם אותה. ביום הראשון, אחרי שהגיעו, ישבתי עם ראש המשלחת שמואל ללקין, על חלוקת הדירות, לספורטאים, מאמנים וכו'. המשלחת קיבלה 6 דירות בבניין ברח' קונולי 31. חילקנו את כולם לחמש דירות ונשארה לנו דירה נוספת. ואז שמואל שאל אותי אם אני רוצה לעבור לגור בדירה הזאת במקום לנסוע כל הזמן לעיר הלוך ושוב. קיבלתי את ההצעה ועברתי לדירה משלי בבניין של הישראלים, ממש ליד ראש המשלחת.
"מהרגע שהמשלחת הגיעה למינכן היינו מבלים גם המון בעיר, מחוץ לכפר האולימפי. ב-04.09 הקהילה היהודית הזמינה את כולנו לאירוע גדול, ארוחת ערב ואחריה המחזמר 'כנר על הגג'. חזרנו לכפר מאוד מאוחר, סביב אחת בלילה. למחרת ב-07:10 בבוקר, צלצל הטלפון ליד המיטה שלי. זה היה חריג. עדיין ישנתי אבל הרמתי לענות, ופתאום שמעתי עברית מעבר לקו. מישהי אומרת לי: שלום, אתה ישראלי, כן. אתה עם המשלחת הישראלית, כן. מדברים מקול ישראל בי-ם, שמענו שיש אצלכם מחבלים, תספר לנו מה קורה שם. לא ידעתי כלום ולא שמעתי כלום, אבל האירוע התחיל כבר בארבע וחצי בבוקר. אמרתי לה: אין לי מושג אבל חכי על הקו, אלך לבדוק. יצאתי והלכתי לדירה של ללקין שהייתה לידי. צלצלתי בפעמון, ושקט, אין תשובה. חשבתי שגם הוא ישן, חזרתי לטל' ואמרתי לה שהכל שקט, אין שום דבר ברחוב. חזרתי למיטה ואחרי 10 ד' שוב טלפון, שוב עברית, שוב אותן שאלות. הפעם זה היה ממעריב. יצאתי שוב החוצה והפעם זה היה שונה. ראיתי בפתח הבניין הישראלי בחור עם חליפה לבנה וכובע לבן מדבר עם שוטרת גרמניה שהחזיקה מכשיר קשר. אח"כ הסתבר לי שזה היה מוחמד מסאלחה, 'עיסא', מפקד המחבלים. מאותו רגע השוטרת הזאת לא זזה משם.
"פתאום שמעתי דפיקות בחלון מעלי, הסתכלתי וראיתי את רופא המשלחת עושה לי סימנים איך אני מסתובב בחוץ, שאלך מהר פנימה. חזרתי לדירה וצלצלתי למשטרת מינכן לברר מה קורה, והם אמרו לי שיש מחבלים ויש בני ערובה, תישאר בפנים ואל תצא מהדירה. אבל הרעיון שלהם להישאר בדירה לא כל כך נראה לי, א' כי המחבלים יכולים להגיע גם אלי, ב' כבר רציתי מאוד לתעד את מה שקורה, לצלם את המחבלים. יצאתי החוצה וחציתי את הרחוב. רציתי לשפר עמדות לבניין ממול, אולי לצלם משם, אבל אז נזכרתי שהשארתי את המצלמה בדירה, כנראה מרוב לחץ. למרות זאת החלטתי לא לחזור לשם, כבר היה מסוכן מידי. בצד השני של הרחוב, מול הבניין שלנו, שכן הבניין של המשלחת המזרח גרמנית. משלחת ענקית של 400 איש, שקיבלה בניין של 7 קומות. רציתי להיכנס אליהם אבל הם עמדו בפתח ואמרו שהם לא מכניסים אותי, כי אני ישראלי והמחבלים כבר ראו אותי ועכשיו המחבלים יבואו גם אליהם בגללי. זה היה לא נעים והתחלתי להתווכח איתם שאני לא יכול להישאר בחוץ, אבל הם עמדו בסירובם.
"פתאום, תוך כדי וויכוח, הגיע לשם קצין ביטחון מקומי של משטרת גרמניה. הוא הכניס אותי לבניין ושאל אותי איך הוא יכול לעזור לי. לדעתי הוא חשב שאני איש ביטחון ישראלי, אחרת קשה לי להסביר איך הוא יצא ככה מגדרו לסייע לי. אמרתי לו שאני רוצה מצלמה והוא אמר לי בוא איתי. הלכנו יחד למרכז המסחרי שהיה באמצע הכפר האולימפי, שהיה עכשיו סגור בגלל האירוע. הייתה שם חנות צילום, שהייתה סגורה כמו כל החנויות, אבל למזלנו היה מישהו בפנים. הקצין הגרמני הורה לו לפתוח ואמר לו לתת לי כל מה שארצה. לקחתי מצלמת ניקון עם טלסקופ ותיק מלא סרטי צילום וחזרנו שנינו לבניין של המזרח גרמנים. עלינו לקומה 4 והוא הכניס אותי לדירה שלא גרו בה אבל היה בה את כל האבזור, ומה שהכי חשוב, היא צפתה לכיוון הרחוב בדיוק על אזור ההתרחשות. הייתי עכשיו אולי 30 מ' משם. מה שעוד היה לטובתי, החלון לרחוב היה עם זכוכית מיוחדת שדרכה רואים רגיל כלפי חוץ אבל מבחוץ אי אפשר לראות כלפי פנים. הכל בדיוק מה שהייתי צריך. בנוסף הקצין הגרמני הצמיד לי חייל שיעזור לי מעכשיו בכל דבר, וזה באמת מאוד עזר לי בהמשך. ואז התמקמתי והתחלתי לעבוד. לקחתי מזרן, הצמדתי אותו לחלון, נשכבתי עליו והתחלתי לצלם. צילמתי כמו מטורף. הייתי ממש מולם, כמה עשרות מטרים מהם אבל הם לא יכלו לראות אותי. בשלב הזה לא היה לי שום פחד, כל מה שהיה לי בראש זה שאני נמצא באירוע היסטורי ואני רוצה לתעד אותו. רציתי לצלם את המחבלים, לא רק בגלל הסנסציה, חשבתי שאולי גם יצטרכו את זה אח"כ, אולי מבחינה ביטחונית."
עד שהתבררו ממדי האסון
"הטלפון הראשון שעשיתי משם, אחרי שסיימתי את הסרט הראשון, היה לדן שילון שהיה השדר של הטלוויזיה הישראלית באולימפיאדה. כל העיתונאים גרו באזור אחר שהיה מיועד רק לתקשורת והיה אסור להם להיכנס למגורי הספורטאים. כלומר עיתונאים בכלל לא יכלו להגיע לאזור, לצלם ולתאר את מה שקורה. דן ענה לטלפון, הצגתי את עצמי ואמרתי שיש לי פילם מצולם, אם הוא רוצה לקחת אותו. כמובן שהוא רצה מיד, אבל היה אסור להם להגיע אלינו ואני לא רציתי לעזוב את המקום. למזלי היה לי את החייל הגרמני.
סיכמנו שדן ישלח מישהו לנקודה מסוימת ואני אשלח לשם את הגרמני עם הפילם. דן שלח את אלכס גלעדי שהיה העוזר שלו וככה הפילם הראשון הגיע לטלוויזיה הישראלית ודן כבר השתמש בו בכתבה ששידר באותו ערב. ככה התנהל כל היום שלי, אני עד לכל ההתרחשות וכל הזמן מצלם. בינתיים הגיעו לשם כל הזמן משלחות למו"מ. כל פעם מישהו אחר. מפקד משטרת מינכן (שניהל את האירוע. א.ר), שר החוץ הגרמני, נציגי הליגה הערבית שישבו בבון, כולם ניסו לפתור את המשבר. בערך כל שעתיים היה אולטימטום חדש של המחבלים ותמיד הגרמנים הצליחו לדחות אותו וחשבו מה עושים (האולטימטום נדחה 5 פעמים במהלך היום. המחבלים דרשו שחרור 232 מחבלים מישראל ועוד שניים מגרמניה. א.ר).
היה ברור שאין לגרמנים שום ניסיון עם מקרים כאלה. ככה המו"מ נמשך עד סביבות 10 בלילה. מתישהו התקשרתי גם לקיבוץ, למולה כהן שהיה היחיד באלונים עם טלפון, וככה הודעתי למשפחה שאני בסדר. בשלב מסוים שמעתי ברדיו שהגרמנים רוצים להביא אוכל לבני הערובה. הם רצו להביא בעצמם את הארגזים פנימה אבל מפקד המחבלים עיסא לא הסכים ולקח בעצמו ארגז, ארגז, למעלה. היה עוד מקרה מפורסם, פתאום ראיתי 6 ספורטאים עם טרנינג על גג הבניין מולי. אלה היו שוטרים גרמנים מחופשים. מהר מאד הם נחשפו והמחבלים הורו לגרמנים להוריד אותם מיד. לדעתי בלתי אפשרי שהמחבלים ראו מה קורה על הגג שלהם, מה שגרם לי לחשוב שהיה להם שת"פ עם אנשי ביטחון מזרח גרמנים שהיו בבניין מולם, כמוני. (ע"פ הגרסה המקובלת המחבלים צפו בטלוויזיה וראו בשידור חי את השוטרים המחופשים על הגג. א.ר). קצת אחרי עשר בלילה הגיע אוטובוס שנעמד ממש בפתח הבניין, ו-8 המחבלים עם 9 בני הערובה נכנסו אליו ישר מהמעלית (משה ויינברג ויוסף רומנו נרצחו כבר במהלך השתלטות המחבלים בשעות הבוקר. א.ר). זמן קצר אח"כ שמעתי ברדיו שהגיעו לפשרה."
ההמשך ידוע: האוטובוס הסיע את כולם אל מנחת סמוך, שם חיכו להם שני מסוקים שלקחו אותם לשדה תעופה צבאי בפאתי מינכן. סוכם ששם יחכה להם מטוס שייקח את המחבלים יחד עם בני הערובה לקהיר. ב-22:30 נחתו שני המסוקים בשדה התעופה. עיסא וסגנו "טוני" ירדו לבדוק את המטוס שיועד להם, ראו שאין בו צוות, הבינו שמדובר בתרמית וחזרו בריצה למסוקים. אז החלה פעולת חילוץ רשלנית של הגרמנים שלקתה בכל כשל אפשרי.
התפתח קרב יריות שנמשך זמן רב בין המחבלים לצלפים גרמנים ובמהלכו נהרגו כל בני הערובה שישבו כפותים בתוך המסוקים. המחבלים ירו בהם מטווח קצר והשליכו רימונים שפוצצו את אחד המסוקים על יושביו. 4 מחבלים, כולל עיסא, נהרגו במהלך הקרב, מחבל נוסף שנמלט חוסל כעבור זמן קצר ושלושה מחבלים נתפסו, ושוחררו אחרי פחות מחודשיים כשאנשי "ספטמבר השחור" חטפו מטוס של לופטהנזה.
שלמה: "סביב 11 בלילה, אחרי שהמחבלים ובני הערובה עזבו את הכפר האולימפי, לקחו אותי לבניין אחר, שם פגשתי את אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית ניר מאיילת השחר. הן היו שתי הנשים היחידות במשלחת והן גרו באזור אחר בכפר. קצת אחרי חצות, אחרי שהכל נגמר, הגרמנים ערכו מסיבת עיתונאים. שר החוץ שלהם, וולטר של, פתח וסיפר במשך זמן רב את כל השתלשלות העניינים, ורק בסוף דבריו התנצל ואמר שכל בני הערובה נהרגו
אבל משום מה בארץ הבינו, גם מתחילת דבריו, שכנראה שחררו את בני הערובה וככה כולם הלכו לישון. גם בבוקר עוד חשבו שיש סוף טוב, ולקח זמן עד שהתבררו ממדי האסון. רצח הספורטאים במינכן. באותו היום התקיים טכס אזכרה גדול באצטדיון האולימפי ומיד אחריו חזרה כל המשלחת לישראל יחד עם הארונות במטוס מיוחד שנשלח מהארץ. המשחקים שהופסקו יום קודם לכן רק בארבע אחה"צ, עמוק בתוך האירוע, חודשו לאחר 24 ש' בדיוק. אני נאלצתי להישאר במינכן עוד שבועיים עם המשלחת של קמרון ואח"כ באתי גם אני לארץ להפוגה של כמה שבועות".
הצילומים
"כבר במהלך היום, בזמן שצילמתי, התקשרתי בעזרת הגרמנים לכל מיני כלי תקשורת ואמרתי שיש לי צילומים. כמו שהתקשרתי לדן שילון. ככה פשוט חילקתי את הסרטים המצולמים לכל מי שרצה. שטרן הגרמני, פארי מאצ' הצרפתי, וכו' וכו'. שמחתי שאני חי ומה שעניין אותי היה רק לפרסם את הצילומים. ובאמת זה התפרסם מיד, בכל העולם. מאף אחד לא ביקשתי כסף או זכויות יוצרים ועד היום לא קיבלתי גרוש על כל הצילומים האלה שנהיו כל כך מפורסמים. עם הניסיון שהיה לי אח"כ הייתי יכול להיות מיליונר, אבל אז כסף לא עניין אותי, העיקר שהצילומים יתפרסמו. לפעמים קיבלתי קרדיט. למשל ה'שטרן' פרסם 4 עמודים עם צילומים שלי והיה כתוב שם 'צילם שלמה לוי'. עד היום יש לי עותק של הגיליון הזה.
אחרי שבועיים שלושה בארץ חזרתי לגרמניה להמשך הלימודים. סיימתי אותם בקיץ 73' וחזרתי לארץ סופית זמן קצר לפני מלחמת יום כיפור. כשפרצה המלחמה גויסתי ונלחמתי ברמת הגולן. הגעתי עם היחידה שלי עד 40 ק"מ מדמשק. אחרי המלחמה ביקשתי מהקיבוץ להתחיל לעסוק במקצוע שרכשתי בגרמניה, ובשנת 74' התחלתי לעבוד כצלם בטלוויזיה הישראלית. תחילה כפרילנסר ואחרי חצי שנה כעובד מן המניין. במשך 45 שנה הייתי צלם של הערוץ הראשון, עד היציאה לפנסיה בשנת 2010. במהלך השבוע גרתי בת"א ובסופ"ש הייתי בקיבוץ.
בשנת 84' לקחתי חופשה ללא תשלום מהטלוויזיה ויצאנו כל המשפחה לשליחות בבריסל. זאת שאיפה שהייתה לי תמיד כישראלי וציוני, לשרת בחו"ל. 3 שנים הייתי שם שליח עליה מטעם הסוכנות. זו הייתה תקופה נהדרת. פעם ראשונה שהיינו כולנו במסגרת משפחתית, עם שלושת הילדים שלנו, מה שלא כל כך הרגשנו קודם בקיבוץ. בשנת 96 יצאנו לשליחות נוספת מטעם הסוכנות, הפעם בליון, צרפת. במשך כל השנים שמרתי גם על קשר הדוק עם החברים שלי מהטלוויזיה הגרמנית. החבר'ה שעבדתי איתם כסטודנט התקדמו שם אח"כ וכל קיץ הייתי לוקח את ימי החופשה שלי, פלוס ימי השתלמות, ונוסע לעבוד כצלם בטלוויזיה הגרמנית. ככה כל קיץ, חודש, חודש וחצי, עד לפני כמה שנים. הבסיס שלי תמיד היה בשטוטגרט. מאד אהבתי את זה, אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הגרמנים. להיפך, פיתחתי קצת אופי גרמני. עד היום אני אוהב לנסוע לגרמניה, לבקר את החברים שלי שם, גם הם בינתיים פנסיונרים, והם גם הגיעו לפה. כמו שאני נהייתי גרמני, הם נהיו ציונים. היום, אחרי שיצאתי לפנסיה, אני עובד להנאתי בחברה שנותנת שירותי תרגום לבתי משפט ומתרגם מצרפתית וגרמנית."
עד כמה האירוע באולימפיאדה מלווה את חייך?
"אין ספק שזה היה אירוע מאוד מיוחד מבחינת תחילת הקריירה שלי כצלם, כעיתונאי. בתקופה ההיא זה היה אירוע ייחודי, ואפילו אירוע חצי אלוהי. אני לא אדם דתי, אבל אתה שואל את עצמך איך זה ש-11 חבר'ה שנמצאים איתך נהרגים ואתה איכשהו ניצל. ויש עוד סיפור, שמראה עד כמה הכל עניין של מזל. 3 ימים אחרי שהמשלחת הגיעה וכולם השתכנו בדירות שלהם, שמואל ללקין אמר לי, אולי תתחלף עם כמה חבר'ה, אתה תעבור לדירה 1 והם יעברו לדירה 6, שיהיו יותר קרובים אלי. אמרתי בסדר, מה אכפת לי, ואז הוא אומר אתה יודע מה, עזוב, במחשבה שניה הם כבר התמקמו כל אחד בחדר שלו, בוא נשאיר את זה ככה. וזה הציל אותי. כי כל מי שהיה בדירה 1 נהרג. זו הדירה הראשונה שהמחבלים נכנסו אליה ובה ריכזו את כולם. כל מי שהיה בדירות 1 ו-3 נהרג (למעט מאמן המשקולות טוביה סוקולסקי שהיה בדירה 1 ונמלט דרך החלון והמתאבק גד צברי מדירה 3 שניצל רגע של מהומה ונימלט מיציאה אחורית. א.ר). אחרי שחזרתי מגרמניה, בשנות ה-70, הסיפור שלי נודע פה בעמק וכל מיני קיבוצים הזמינו אותי אליהם ביום שישי בערב לספר להם את קורותיי באולימפיאדה. חלק מהצילומים, אלה שלא חילקתי אז, נשארו אצלי ועשיתי מהם שקופיות, וככה העברתי את הסיפור, בליווי שקופיות."
הסיפורים של סבא
דניאל, 18, היא בתו של זיו, בנם הבכור של אילנה ושלמה. היא גרה עם משפחתה באלוני אבא, כמה דקות נסיעה מאלונים, והקשר שלה עם הסבים הדוק וטוב. דניאל סיימה עכשיו י"ב בתיכון האזורי בנהלל.
"למדתי בתיכון במגמת תקשורת והשנה עשינו את פרויקט הגמר", מספרת דניאל. "מדובר על סרט של 10-15 ד'. הייתי בצוות עם עוד 2 בנות והיינו צריכות להחליט יחד על נושא לסרט וגם לעשות אותו ביחד. אני, שתמיד היה לי בראש את הסיפור של סבא באולימפיאדה, הצעתי אותו לבנות האחרות ואח"כ גם הצגתי אותו למורים שמיד התלהבו, כי הם באמת זוכרים את זה, לא כמונו. מגיל קטן אני זוכרת את סבא מספר סיפורים. רציתי להעביר בסרט שבין כל הסיפורים השמחים שלו, ישנו גם סיפור אחד אישי ו'סודי' שאין לו סוף טוב ולכן הוא לא מתאים לילדים, אבל עכשיו כשבגרתי, אני כבר יכולה לשמוע אותו ולהבין אותו. וזה מה שעשינו. נסגרנו על הרעיון והתחלנו לעבוד על תסריט. לאט לאט התקדמנו, זה לא היה קל אבל בסוף היינו ממש מרוצות מהתוצאה. קראנו לסרט 'הסיפורים של סבא'. (הסרט נמצא ביוטיוב ואפשר לצפות בו שם. א.ר).
שלמה: "יש לנו 3 ילדים ו-8 נכדים. מאחר שיש לנו גם נכדים בקיבוץ, הצעתי לגננות שאבוא לגן בימי שישי ואספר סיפורים לילדים. כך גם בימי שישי בערב בארוחות משפחתיות, אני תמיד מספר סיפורים לנכדים. כך כנראה עלה לדניאל הרעיון הזה".
דניאל מה הלאה?
דניאל: "בתחילת אוגוסט אני טסה לטוסון, אריזונה, לעשות שם שנת שירות בקהילה היהודית. זה חלום שהתחיל אצלי כבר מכיתה ט', כשעשיתי מחנה קיץ במישיגן. אז החלטתי שאני רוצה לעשות את זה. המיונים החלו בסוף י"א. התחילו אותם בערך 2000 חבר'ה ואחרי חצי שנה ידעתי שהתקבלתי. אני נוסעת לשם עם עוד בחור שסיים י"ב כמוני, נהיה שם רק שנינו ונגור אצל משפחות מאמצות, כל 3 חודשים אצל משפחה אחרת. זה חלום גדול שהתגשם ואני כבר מאד מחכה לנסיעה". בהצלחה!
