פרשת וישלח: בראשית פרק-לה
{א} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: {ב} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: {ג} וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: {ד} וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם: {ה} וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב: {ו} וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: {ז} וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו: {ח} וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת. – פרשת וישלח
יעקב מצטווה לעלות לבית אל, להקים מזבח. האל מזכיר לו שהציל אותו מעשו. יעקב מורה לכל בני ביתו להסיר את כל האלילים, להיטהר ולהחליף בגדים. הם מוסרים לו את כל האביזרים הללו. יעקב לא משמיד אותם (שמא יזדקק להם?) אלא מטמין אותם מתחת לעץ הָאֵלָה בדרך לשכם. מסתבר שבני משפחתו החזיקו באלילים למרות ההתחייבות לה'. הוא מורה להם את הדרך לבית אל. במהלך המסע אלהים מפחיד את יישובי הסביבה שלא יעזו לרדוף אחרי שיירת יעקב. יעקב מגיע לבית אל עם כל הפמליה ובונה בה מזבח. כאן בא פסוק שאינו קשור, על מות המינקת, המצוינת בשמה המלא, אירוע יוצא דופן במקרא.
הרב רונן נויבירט, תָּמֵהַּ. יעקב, ערב יציאתו לגלות, לאחר שנתעורר מחלום הסולם, נדר לשוב לארץ ישראל ושם לעלות לבית אל ולהקים את בית אלהים. אעפ”כ, בכניסתו לארץ, יעקב משתקע בשכם ולא עולה לבית אל. לא זו בלבד שיעקב אינו מקיים את נדרו, אלא חמור מכך – בביתו של יעקב נמצאת עבודה זרה – “אֱלֹהֵי הַנֵּכָר”.
רמב"ן מנסה להסביר מדוע טמן יעקב את האלילים ולא השמיד.
וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב – עבודה זרה ומשמשיה אינן מן הנקברים, אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים!? והנראה אלי, כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם, עד שנתבטלה והותרה להם, שהגוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו, והנה היא מותרת להם; אבל יעקב צוה להסיר אותה, לטהרת הקדש, שיהיו ראוים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן, כאשר צוה להם בטבילה וחלוף הבגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה.
לטענתו, הפסילים והאלילים לא נקברים בדרך כלל. יעקב קבר אותם ודרש טבילה כדי שיעבוד היטב את השם. הסבר זה קלוש למדי ואינו מסביר מדוע בכלל החזיקו אותם אצלם בזמן שהיה אסור.
גם רד"ק מנסה להתמודד עם הקושי, ללא הצלחה מרובה:
וַיִּטְמֹן – ולא הניחם על הארץ, שלא יבא תקלה על ידו למי שימצאם. אשר עם שכם – סמוך לשכם, כמו "וישב יצחק עם באר לחי רואי" (בר' כה , יא).
חז”ל ביקרו קשות את יעקב בשל אי קיום נדרו, וכך דרשו במדרש תנחומא (בראשית ל”ה ח’): “הנודר ואינו משלם – פנקסו מתבקרת לפני הקב”ה”. המדרש מתאר את כל הצרות שבאו על יעקב כדי לעוררו לקיום הנדר: “כיון שלא הרגיש – באת עליו צרת דינה שנאמר ותצא דינה. כיון שלא הרגיש – באת עליו צרת רחל שנאמר ותמת רחל. אמר הקב”ה – עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו יודע באיזה חטא לוקה? הרינו מודיעו שנאמר : וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם". אמר לו הקב”ה – לא הגיעו אליך כל הצרות האלה אלא על שאיחרת את נדרך”.
נויבירט מוסיף ומסביר, שיעקב משתקע בשכם, עירו של יוסף – “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך”. לפי הנביאים, צפויים להיות שני משיחים בתהליך הגאולה. משיח בן יוסף שייהרג, ומשיח בן דוד שמשלים את הגאולה. הרב קוק מסביר, ששני המשיחים מסמלים את שני השלבים בגאולה העתידית. בשלב הראשון עתידה הגאולה להיות גשמית לחלוטין. משיח בן יוסף מקביל לחלק הראשון של הגאולה. יוסף הוא הדואג למחייתם החומרית והכלכלית של האחים ומצילם הצלה גשמית. לעומתו, משיח בן דוד מייצג את שיאה ותכליתה של הגאולה – הגאולה הרוחנית.
יתכן שזה ההסבר לסיפור השתקעות יעקב בשכם. עם כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל, הוא עתיד להיעצר בשלב הראשון של הגאולה – בגאולה הגשמית. עם ישראל ישכח, שמטרת כניסתו לארץ הייתה לא רק להקים מדינה ככל המדינות ולהיות עם ככל העמים, אלא לבנות את בית אלוהים, כפי שנדר יעקב. הוא יתקל שם בבעיות חינוכיות קשות. בעיות של אלימות מצד שמעון ולוי, בעיות של צניעות מצידה של דינה, ומעל הכל – בעיות של שנאת אחים.
הרב יוסף כרמל, כותב, שעיון בפרשת וישלח בפרט ובספר בראשית בכלל, מגלה שהעצים והאבנים תפסו מקום חשוב בעבודת ה' של תקופת האבות. אולי דווקא בעבודת האלילים? שהרי שנינו בירמיהו ב,כ: "כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אעבד [אֶעֱבוֹר] כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה. כלומר גם בימי ירמיהו, הרחוקים מאות בשנים מימי יעקב, המשיכה עבודת האלילים במלוא הקיטור.
הָאֵלָה והאַלּוֹן המופיעים בפרשיה זו יחד עם המצבות מובילים אותנו לאירוע מקביל המתואר בספר יהושע:
"וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:…וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:… וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה (=מצבה) וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה' " (כ"ד א, כג-כו) .
מספר דוגמאות: ההתגלות לאברהם דווקא ב"בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" .
"וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" .
"וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" .
אִמָּא שֶׁלִּי – מִלִּים: אָרִיק אַיְנְשְׁטֵיְן וְשָׁלוֹם חֲנוֹךְ (קֶטַע)
יֵשׁ לִי אִשָּׁה שֶׁאוֹהֶבֶת אוֹתִי,
הִיא רַק שֶׁלִּי.
הִיא מַכִּירָה אוֹתִי מֵהַתְחָלָה
שֶׁלִּי שֶׁלָּהּ.
הִיא מֻכְרָחָה לִהְיוֹת חֲכָמָה –
אִמָּא שֶׁלִּי
וְאֶת הַשִּׁיר אֲנִי שָׁר בִּשְׁבִילָהּ
אִמָּא, אִמָּא,
אֶת הֵינַקְתָּ אוֹתִי,
אַתְּ פִּנַּקְתָּ אוֹתִי,
אַתְּ הֵבֵאת אוֹתִי.
המיניקות מוזכרות בתורה בפרקנו, ובשמות ב, ז : "וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד." ההנקה מוזכרת כבר במקרא פעמים אחדות, כגון:
" מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה" (בראשית כא, ז),על שרה היולדת ומיניקה בגיל מתקדם, חנה: "וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָמְלָהּ אֹתוֹ" (שמואל א', א, כג), במשפט שלמה:" וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת…" (מלכים א', ג, כא).
יש מעמד מיוחד של "מינקת" בתקופת המקרא, שלא הייתה האם הטבעית של התינוק. דוגמא בולטת היא זו של דבורה, מינקת רבקה, בפסוקים המצוטטים למעלה.
כשעתליה המלכה המיתה "את כל זרע הממלכה", באה יהושבע," וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַמּוּמָתִים אֹתוֹ וְאֶת מֵינִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת " (מלכים ב', יא, ב). שיא האכזריות היא לסרב להניק את הבן (איכה, ד, ג-ד:. גַּם (תנין) תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר (כי) (ענים) כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר: (ס) {ד} דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם.
התייחסות חיובית להנקה נמשכה לאורך הדורות בתרבות היהודית לעומת מצב פחות מכובד בכמה תרבויות מקבילות.
חז"ל מדגישים שחלב האם עדיף – מוטב לינוק מחלב האם:
"ר' אחאי בן יאשיה אומר: הלוקח תבואה מן השוק למה הוא דומה? לתינוק שמתה אמו ומחזיקין אותו על פתחי מיניקות אחרות ואינו שבע… האוכל משלו דומה לתינוק המתגדל על שדי אמו" (אבות דר נתן, לא, א).
פרשת וישלח: נאחל לעצמנו לידת בנות ובנים, הנקה שמחה ולראות ברכה בצאצאים והצאצאיות.
