"זכות השיבה" אינה מכשול לשלום – פשרה עליה היא בהישג יד!

תגובה למאמרו של אורי הייטנר, "מהות הסכסוך", ("הזמן הירוק" 29.08).  קביעתו של הייטנר, שהנושא המרכזי מבחינתם של הפלסטינים, עליו הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן, הוא "זכות" השיבה" – מנוגדת לעובדות, לעדויות רבות של משתתפים במשאים ומתנים, ולהסכם ג'נבה

"זכות השיבה" אינה מכשול לשלום: לספרם של עדי שוורץ ועינת וולף – "מלחמת זכות השיבה –  הקרב על בעיית הפלסטינים, ואיך ישראל יכולה לנצח בו" (מאי 2018, כנרת, זמורה דביר), יש אכן תרומה חשובה בתיאור הבעייתיות של הגדרת הפליטים הפלסטינים; עצם קבלת ההגדרה, שלא נקבעה במקומות הגירה אחרים בעולם כמצב של "הורשת הפליטות " מדור לדור, ללא מגבלת זמן – היא טעות היסטורית המתמשכת עשרות בשנים. וכן, התיאור והניתוח של מנגנון אונר"א  לא בהיבט החיובי בלבד של מתן סיוע לפליטים, אלא בתיאור התפקיד השלילי שהוא עיצב בקיבוע נושא הפליטים כבעיה קבועה, הוא פורה.  ידועה גם התרומה השלילית של מדינות ערב ושל אדישות העולם שהתעלמו מכל ניסיון שיקום, קליטה במדינות ערב ופיצוי לפליטים, והעדיפו להנציח את הבעיה.
ברם. בין זה לבין הפרשנות של אורי הייטנר במאמרו "מהות הסכסוך", המרחק רב. קביעתו שהנושא המרכזי מבחינתם של הפלסטינים, עליו הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן, הוא "זכות" השיבה" – מנוגדת לעובדות, לעדויות רבות של משתתפים במשאים ומתנים, ולהסכם ג'נבה. נושא הסדרת בעיית הפליטים עלה כבר בשיחות הסדר השלום בלוזן, 1949, שלא צלחו. הן התקיימו לאחר החתימה על הסדרי שביתת  הנשק ברודוס, בין ישראל לבין  מצרים, לבנון, ירדן וסוריה ב-1949. בסבב השיחות השני בלוזן, ישראל הכריזה על התנגדותה הנחרצת לזכות השיבה, ועל נכונותה לקלוט 100,000 פליטים, מתוך רצון טוב לתרום להסדר. כאמור, השיחות העלו חרס.

בעת הסכם אוסלו פורץ הדרך ב-1993, הדיון על בעיית הפליטים נדחה לשלב שתוכנן לשיחות על הסדר קבע לשלום. לדאבון הלב, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין נרצח, לאחר הסתה ואלימות קשים ברחובות ובכיכר ציון, שהובלו על ידי ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו וחבריו – והשלב של קיום שיחות השלום הוחמץ. השיחות בין ראש הממשלה אהוד ברק ויאסר עראפת ב-2000, נגדעו כזכור – ללא יצירת אמון ובהיעדר כל טיוטת הסכם. לפיכך אין שום חשיבות לעדות הכותב על תקופה זו.

מאידך, נכונות הפלסטינים לפשרה מרחיקת לכת בנושא זכות השיבה לפליטים באה לביטוי ולעדות ב-3 מסמכים ודיונים ב-15 השנים האחרונות;

• הסכם ג'נבה (2004).  בנספחים שהושלמו ב-2009, נקבע "שהפליטים יזכו לפיצויים ויורשו לבחור את מקום מגורי הקבע שלהם מבין החלופות הבאות: במדינת פלסטין בכפוף לחוקיה של המדינה, במדינות אחרות בכפוף למכסות קליטה שייקבעו על ידן ובמדינת ישראל בכפוף להחלטתה ולמכסת הקליטה שתשקף את הממוצע הכולל של מכסות הקליטה שיגישו המדינות האחרות". כן נקבע ש"נציבות בינלאומית תוקם לצורך טיפול בכל סעיפי ההסכם הנוגעים לסוגית הפליטים ולאחר יישומו תפורק סוכנות אונר"א". הגם שהסכם ג'נבה נחתם ע"י גופים חוץ פרלמנטריים, אך עם חתימתו תמכו בו  כ-40% הן מאזרחי ישראל והן מקרב תושבי הרשות הפלסטינית. וכן זה מסמך המסדיר את כל נושאי השלום, ועוצב ברוח ההכרה בשתי מדינות לשני עמים, שגם ראש הממשלה הנוכחי הכיר בה (הצהרת בר אילן), ובנוסח הצעות בוש וקלינטון.
• המו"מ בשיחות ובמסמך הסדר שלום, שהתגבש, אך לא נחתם, בין ראש הממשלה אהוד אולמרט ונשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, 2008
  

קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה של ארה"ב, מעידה שאולמרט הציע לקלוט כ-5,000 פליטים פלסטינים בשטח מדינת ישראל תוך חמש שנים "מסיבות הומניטריות", ותוך הכרה בסבלם של הפליטים. כן הציע אולמרט שישראל תייסד ותנהל קרן בינלאומית שתגייס כספים על מנת לפצות את הפליטים על אבדן רכושם.

כאשר הציגה רייס את הדברים בפני אבו מאזן, הוא דרש 60,000 פליטים. בתגובה היא דרשה שיסכים ל-10,000-15,000. אולמרט מצדו אמר שאם היה מבקש עבאס 10,000-15,000 פליטים, הוא היה מסכים לכך ללא היסוס, שכן היה ברור לו ש-5,000 הוא מספר התחלתי. חיים רמון העיד, שהוא ניהל באותה עת משא ומתן נפרד  עם עבאס על נושא הפליטים. לטענתו, עבאס דרש שיבה של 150,000 פליטים תוך 10 שנים, בעוד שרמון הסכים ל-100,000 פליטים תוך 15 שנים. אם כן, התמונה העולה בהצעת הסכם שהייתה כידוע הכי קרובה להסכמה בין שני הצדדים, היא הצעת פשרה גדולה, תוך מחלוקת שטרם סוכמה על הכמות והעיתוי.

• ב-3 השנים האחרונות, נשמעו הצהרות ודברים פומביים של ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, ראש הממשלה הפלסטיני הנוכחי, מוחמד א-שתייה ושרים ומנהיגים ברשות הפלסטינית – בשיחות עם "פרלמנט השלום" של חברי כנסת ישראלים לשעבר, עם אנשי עסקים ובתקשורת הישראלית.
  

הבשורה החשובה ביותר היא העמדה הריאלית והמפוכחת של כל מנהיגי הרשות הפלסטינית הנוכחית; איש מהם לא מעלה בדעתו להעמיד את זכות השיבה לכל  הפלסטינים כתנאי להסדר. נכון, חשובה להם הכרה בסבל ומתן פיצויים, הכרחי עבורם פתרון ושיקום הפליטים במדינות ערב, במדינות העולם החופשי וחלקית גם בישראל, וכן ועיקר; חיוני להם שהסכמתם זו תהיה במסגרת הסכם כולל, ולא מראש!! עמדה זו שמענו אישית חברי כנסת לשעבר במפגש עם אבו מאזן ב-2018 ולפני שבועיים, ב-6.9.19 במפגש עם ראש הממשלה ….. בלשכותיהם ברמאללה. והתקשורת הישראלית מתעלמת ולא משדרת זאת.

העובדה שראש הממשלה נתניהו פוסל ומחרים את אבו מאזן, ונכנע שוב ושוב דווקא לטרוריסטים מהחמאס – היא פגיעה אנושה באינטרסים של ישראל! (ונעיר בסוגריים, שעל פי מחקר של פרופ' מנחם הופנונג, בתקופת ראש הממשלה נתניהו התבצעה "שיבה גדולה בפועל" של פלסטינים, החורגת כבר מהמספר הגבוה ביותר של השבת פליטים שנידון, בגין סיוע למשתפ"ים, סייענים, מאוימים וכתוצאה מחוסר שליטה מספקת בכניסת  פלסטינים לישראל). ולהבדיל, לשמחתנו, אהוד ברק, ראש הממשלה לשעבר, מזכיר עתה, שאמירתו על "אין פרטנר" סויגה מראש לעת ההיא, ובעת כהונתו כשר ביטחון, הוא דרש מנתניהו לקיים שיחות שלום עם אבו מאזן.

לפיכך, דווקא היום, הפרשנות לפיה הדיון על זכות השיבה הוא הוא ליבת הסכסוך – חוטאת לאמת! האמת היא, שמדיניותו של נתניהו הפקירה והסיגה לאחור את קידום הסדר השלום לאורך כל עשור כהונתו כראש ממשלה. נתניהו מוביל לחיזוק הטרור, ומדיניותו מייאשת דווקא את מדינות ערב המתונות, ואת המנהיגים המתונים בשני הצדדים!! לפיכך הדיון היום אינו דיון היסטורי! נהפוך הוא; זו אחת מהסוגיות החשובות ביותר העומדות להכרעה בבחירות בשבוע הבא. לשמחתנו, יש עם מי לדבר ויש על מה לדבר! הבה ונתמוך במנהיגים/ות אמיצים ובעלי שיעור קומה, שימשיכו את דרכו של רבין לשלום. אישית, זה מחשק אותי בבחירה במחנה הדמוקרטי-מרצ, גם בבחירות הללו.

קיבוץ נגבה – "זכות השיבה" אינה מכשול לשלום