להתחיל לצייר בצבע בגיל 75 איננה משימה פשוטה, למי שמעולם לא נגע במכחול. התוצאה, אצל יוסי עמיר ממזרע בן ה-82, מפתיעה ברעננותה, ביכולת הטכנית, ובאיכות המצטברת
לעשות לנפשך בצבעים: ההיכרות האישית שלי עם יוסי עמיר מקיבוץ מזרע היא רבת שנים, מתקופת עבודתנו המשותפת במחלקת החברה של הקבה"א. כבר אז חשתי שיש ביוסי נשמה יתרה בתחום היצירה. אהדה מובנית לאסתטיקה הטבועה עמוק בנפשו. מאז מדי כמה שנים היו מצטלבות דרכנו; לאחרונה נפגשנו והוא הפתיע אותי באומרו שמזה כמה שנים הוא מצייר להנאתו כפנסיונר, ומשתתף בקורס לציור במכללת הוותיקים בעמק יזרעאל אצל המורה פרז ויינברג אותה הוא מגדיר; "אמנית ומורה עם נפש גדולה".
לעשות לנפשך בצבעים
יוסי נולד בסופיה בולגריה בשנת 1939 וכעבור כמה חודשים עלה ארצה עם משפחתו בעלייה פרטית שיזם אדון קונפינו, יהודי עשיר מבולגריה ששכר שתי אניות נהר מפוקפקות ששטו על הדנובה. לאחר 18 יומי הפלגה זוועתיים בים הסוער הגיעו האניות לחוף מול רחוב פרישמן בתל אביב. בראיון דיוקן שנעשה עמו במוסף מיוחד של העיתון "מקור ראשון" לקראת יום הכיפורים 2018 מספר עמיר על הקרבות של לוחמי חטיבה 179 אליה הוא השתייך כמג"ד שריון, בגדוד 278.
היו אלה קרבות שהכריעו במידה רבה את מלחמת יום הכיפורים בחזית הצפונית. באותו ראיון פתח יוסי עמיר צוהר אל ילדותו, הגעתו לארץ כתינוק רגע לפני המלחמה הנוראה באירופה, התערות הוריו ומשפחתו בארץ ולימודיו כילד מבית טוב בבית הספר היוקרתי אליאנס מעוז התרבות הצרפתית. חינוך בשיטת ברזל', שבסופו אתה יוצא עם שלוש שפות: אנגלית, צרפתית ועברית. את התיכון עשה יוסי עמיר כבר בקיבוץ מזרע אליו הגיע בעקבות אחותו חברת הקיבוץ. דבר חשוב ומיוחד נתן ליוסי בית הספר הצרפתי, את היכולת והאהבה להחזיק ולרשום בעיפרון. לא בצבעים אלא רק בעפרון גרפית מחודד אותו הוא נושא בכיס חולצתו במשך חייו. עמו הוא משרטט תכניות, רעיונות וחלומות לאורך שנותיו במזרע ובפעילותו הקיבוצית, והציבורית.
סימפוניה צבעונית, חגיגה לעיניים
הגעתי ללובי של מלון "נוף תבור" בכניסה למזרע לראות לראשונה את יצירותיו של יוסי תלויות כתערוכה על קירות הכניסה למלון. כבר במבט ראשון עוד לפני שאני ניגש להתבונן בפריטי התמונות, מתגלה לנגד עיני סימפוניה צבעונית, אימפרסיוניסטית, חגיגה לעיניים.
"הציור עבורי הוא תחום חיים נוסף משמעותי מאוד, מעשיר את הנפש ומגביר את ההנאה והקשר אל הסובב אותי. הנושאים המושכים אותי הם האדם, דיוקנאות של קרובים ורחוקים, ביתו של אדם ונופי טבע מכאן ומרחוק". כותב יוסי בדף למבקר התלוי על הקיר בפתחה של התערוכה.
להתחיל לצייר בצבע בגיל 75 איננה משימה פשוטה, למי שמעולם לא נגע במכחול. התוצאה, מפתיעה ברעננותה, ביכולת הטכנית, ובאיכות המצטברת. תערוכה פיגורטיבית שלא מנסה להתחכם. יוסי מצייר את מה שרואות עיניו וליבו חש.
מקבץ של תמונות בקיר הצפוני של מרחב התצוגה בגלריית בית המלון, טובה במיוחד. תמונה אימפרסיוניסטית של שלוש נשים בלבוש מסורתי, שיוסי הקפיד לתת בהן סימנים פולקלוריסטיים. על ראשן כפיות לבנות ובידיהם צרור שיבולים שנקטפו משדה השיבולים. תמונה זו במיוחד לוקחת אותי למחוזות קדומים מאוד ארץ ישראליים, כשאופק כחול משדר אופטימיות ללא תקנה . בציוריו מתגלה יוסי כאמן הפכים הקטנים. מדקדק על כל רקמה, על כל גרגר של שיבולת, יודע שהעולם נמדד בפרטים הקטנים. יחד עם זאת היצירה לא מאבדת משלמותה. להפך – העין אוחזת בשלם ויורדת אט, אט אל פרטיו. תמונה אחרת מקבלת השראתה מטיול במזרח הרחוק או מדרום אמריקה; יוסי מצלם את מסעותיו ברחבי תבל ובורר מתצלומיו דמויות ונופים לציוריו, אספן של התרשמויות. ראש אדם אפוף כולו עשן הנשאף מכלי עישון מיוחד. ראש מסתורי, סחרחר מהנאת העישון. באמצעות הראש חש המתבונן בכל פיסת ריח וטעם שמביאים את המעשן אל עולמות ההזיה והפנטזיה.
תמונה שלישית מהמקבץ; ראשי זוג שוורים בצבעי אדום, אדמה, כמו היו באמצע חריש. ראשיהם מספרים לנו על מאמץ, על עשייה. הצופה איננו מודע מה המשימה שלהם, אך הוא חש באווירה , בהתרחשות.
תמונה רביעית היא זו של דיוקן המנגן בחליל צד. הדמות מאוד "ססגונית" מלאת חיים וצבעים. יוסי מקפיד לצייר את ידי החלילן כדי שנדע שהם היוצרים את הצליל. תמונה נוספת שברצוני לציין, מהטובות שהתערוכה, מתארת את אנדרטת ההנצחה של נופלי מזרע במערכות ישראל. אנדרטה שפוסלה ועוצבה ע"י האמנית דינה ניר. בחירתו של יוסי לצייר דווקא את פינת ההנצחה, איננה מקרית. היא חלק ממורשת הזיכרון שיוסי עומל על העברתה לדורות הבאים. האנדרטה מוצבת בציור על רחבת דשא ומאחוריה, כמו חומה ירוקה השומרת עליה מזדקרת צמחיה פסטורלית עדינה וירוקה בה כל ענף שיח, כל עלה, מצויר עד הפרט האחרון. המתח ביצירה נוצר בין הגושיות של האנדרטה לעדינות השיחים שמאחוריה, כמו נלקחו מציוריו "הפוסט אימפרסיוניסטיים" של אנרי רוסו. נהוג לתייג את אמני הגיל השלישי, כסוגה של ציור נאיבי, ציוריו של יוסי עמיר הם מעבר לכך.
כמה מילים על הגיל השלישי. כרכז מחלקת החברה בקיבוץ הארצי במחצית השנייה של שנות השמונים, ביקש ממני יוסי עמיר להיות מעורב בצוות רווחה של המחלקה במתן תשובה לגיל השלישי בקיבוצים. התקופה הייתה רווית חרדות אחרי פרשת "בית אורן" (למי ששכח, משבר פנימי בקיבוץ בשנות השמונים בו נזנחה בהרגשתה האוכלוסייה המבוגרת). משבר הקיבוצים כבר עמד לפתחנו. הסתובבנו בין האוכלוסייה המבוגרת בניסיון להרגיע. לשדר אופטימיות, לתת פתרונות פיזיים, חברתיים, ארגוניים ואחרים.
יוסי עמיר מצא את הפתרון האולטימטיבי לדעתי לגיל השלישי; עיסוק ביצירה אישית שמרחיבה דעתו ונפשו של אדם ונותנת עוד טעם ומשמעות לחיים. כל חייו תרם לחברה בתפקידיו הרבים והמגוונים, בגילו (82) מבקש הפעם לעשות גם לנפשו ובצבעים. התבוננתי בתערוכה, פרי מכחוליו של יוסי וראיתי לפני אדם מאושר -לעשות לנפשך בצבעים.
