בשבוע החולף בליתי את זמני בטיול. יותר נכון בצעדה ואם לדייק – בצעדת מחאה. על פי התוכנית בכלל הייתי צריך להיות בטיול באזור אילת, אבל חבר טוב שאל אותי איך אני נוסע לאילת כאשר האנשים הטובים צועדים מבית קמה לירושלים עם דגלי 'עוד לא אבדה תקוותנו' ו'מושחתים נמאסתם' – בחמישה ימים.
תכלעס, הייתה מחאה דה-לוקס ולקראת הסוף גם היושב במרומים הבין שאי אפשר שנגיע לירושלים עם מחאה ודגלים ועם חיוך מטופש על הפרצוף, אז בימים הרביעי והחמישי לצעדה הוא דאג להרטיב אותנו כהוגן – רוצים להיות מהפכנים? זה לא הולך על יבש.
את המסע יזם ד"ר רוני אוסטרייכר שבימים כתיקונם הוא זואולוג שמדבר עם ציפורים. חברו אליו רבים וטובים וגם כמה תורמים שחלקם אף השתתף במסע.
יצאתי לדרך בהרגשה שאני הולך להיות האבא של חבורת צועדים צעירים שבאו לבלות. כשהגעתי לשטח הכינוס התבררה לי הטעות. חלק ניכר מהצועדים היו פנסיונרים, חלקם כאלה שאולי לא הייתי מציע להם עזרה לעבור את הכביש – אבל גם לא מסע עם תרמיל על הגב שמתחיל ב-20 ק"מ ביום הראשון וקצת פחות בארבעה שאחריו – אבל הם עברו את זה ועוד היללו שיבחו את הנוף, הארגון והחברה הטובה.
לא כולם צעדו את כל הדרך. היו שהצטרפו ליום אחד או יותר, והיו גם נאלצו לחתוך באמצע כמו המושבניקים מחצבה שבקר ההשקיה שלהם התקלקל. אבל היו גם פוליטיקאים ואנשים עם מסר – חברתי, פוליטי או מתחומי ידע שונים, שבאו להרצות בהפסקת הצהרים ולספר על פועלם: עו"ד אליעד שרגא, ח"כ רם בן ברק, בוגי יעלון שצעד איתנו בגשם שוטף, עמי אילון, ח"כ עופר שלח וח"כ אלי אבידר. היו גם אחינועם ניני ואסתר שמיר שבאו להדליק נרות ולבבות בסוף היום, ולדבר אתנו על חלקן במחאה ועל השקט המוזר של אמנים אחרים. על הדרך הופיעו לפנינו גם חלק מחברינו הצועדים, כמו אבי נבון מלהב שליווה את המסע, בהרצאות מתחום עיסוקם. מה שבלט לחלק מהמבקרים הוא הסודיות התקשורתית שאפפה את המסע – שבוע שלם כמעט בלי אף סיקור בתקשורת.
למזלנו היו גם צעירים, ובכל מקום שבו אפשר היה להפגין ולנפנף בדגלים הם עברו לחזית עם המגפונים והשירים שנולדו ברחוב בלפור, כמו "אין לו ארנק, אבל יש לו תיקים – שוחד, מרמה והפרת אמונים…". האמת – בלעדיהם היינו נראים די פתטיים כאשר חצינו צמתים וצעדנו בירושלים. בעיקר עידו הג'ינג'י ושני במעיל האדום – כמו לפיד לפני המחנה.
החלק הכי נחמד בצעדה הוא האפשרות להיצמד בזמן הצעידה אל מי מהצועדים ולפטפט. בכל הפעמים היו אלה הפתעות מעניינות, ובשבילי זה היה אולי אחד הפסיפסים האנושיים היפים שפגשתי. מלבד השותפות האידיאולוגית, לרבים מהם היה עיסוק שקשור בהתנדבות ותרומה לחברה. רבים מהם היו בעלי השכלה וידע מעניינים, אבל מה שאולי היה מרומם ומדכא כאחד – הוא עבר משותף בקיבוץ, בהתיישבות החקלאית ובתנועות הנוער החלוציות. וגם הסיוע שקיבלנו בקיבוצים בית ניר וצרעה. מרומם את הלב כקיבוצניק וחניך השומר הצעיר אבל קצת מדכא כאשר חושבים על כל השאר.
לעצמי לקחתי, כמנהג חנוכה, את צד האור. את אלה שתרמו לאירוע את כספם וזמנם, את גלי שליווה אותנו במכונית השיפוצניק שלו, ואת החברים שצעדו יחד בשבילי הארץ ולמענה.
כותב המאמר מסע התקווה: ארנון אבני