כשמאחוריה שתי קדנציות כמזכירת קיבוץ יגור בהן הובילה את השינוי בקיבוץ, הוראת ספרות וניהול בית ספר לנערות בסיכון, החליטה יעל ס"ט רשף לעשות שינוי כיוון ולעסוק במה שהיא אוהבת. בשנים האחרונות היא מנהלת את מנהלת ביה"ס הדמוקרטי "קהילה"
יעל ס"ט רשף, 62, אימא לשני ילדים גדולים וסבתא לנכד קטן, היא חברת קיבוץ יגור ובת הקיבוץ, שהוריה היו מהילדים הראשונים שנולדו בו. עוסקת בחינוך ובפעילות ציבורית ענפה, שימשה כמזכירת הקיבוץ בשתי קדנציות וכתשע שנים במצטבר, ובחמש שנים האחרונות מנהלת ביה"ס הדמוקרטי "קהילה"
רשף הייתה חלק מהצוות שהוביל את תהליך השינוי הארוך שעבר קיבוץ יגור. קרוב לחמש שנים עבד הצוות על גיבוש הנוסח שעלה להצבעה הראשונה והיא מעידה על עצמה "בבסיס אני מאד שיתופית". היא מספרת שנעשתה בקיבוץ הרבה עבודה משותפת, חוגי דיון ותהליך לבחירת הערכים המשותפים, "עד שהגענו להסכמות רחבות והעברנו את השינוי. אני מאמינה בקהילתיות ובערך השיתופיות, ותקופת הקורונה מוכיחה לכולנו כמה זה חשוב".
תוך כדי שכיהנה כמזכירת הקיבוץ, לימדה ספרות לבגרות בבית ספר תיכון ומילאה תפקידים נוספים בבית הספר, ובשלב מסוים ניהלה בית ספר לנערות בסיכון. עם סיום תפקידה כמזכירה בקדנציה השנייה, בעקבות בן זוג שעבר למרכז והילדים שגדלו ופרשו כנפיים, החליטה רשף "לקפוץ למים" ונבחרה לנהל את בית הספר הדמוקרטי "קהילה" של תל אביב יפו, הממוקם ביפו. אמנם רחוק פיזית מקיבוץ יגור, אך בהרבה מובנים דומה לקיבוץ ולחינוך הקיבוצי – "יש שילוב של עבודה חינוכית עם מרכיבים דמוקרטיים וניהול דמוקרטי. הניהול הוא משתף, בגובה העיניים ומאד מזכיר את הניהול בקיבוץ. מצאתי הזדמנות לעסוק במה שאני אוהבת וגם לעשות שינוי כיוון, לצאת מהמוכר והידוע. בגיל 57 עשיתי את השינוי, ומבחינת הכוחות שיש בי – יכולה לעשות עוד."
רשף מוצאת הרבה מהמשותף בין בית הספר אותו היא מנהלת לבין החינוך הקיבוצי של פעם. "כשהגעתי לבית הספר, שאלו אותי – איך את מתרשמת? אמרתי- הגעתי לחינוך החברתי בקיבוץ: ילדים מסתובבים בחוץ, יחפים, לא כולם נכנסים לשיעורים. אפילו המבנים הזכירו לי את 'הבלוקונים', חדרי הנעורים בקיבוץ".
בחירה ואחריות אישית
בית הספר הינו רב-גילאי, כחלק מהתפיסה שילדים לומדים זה מזה, ומתחנכים בו ילדים מגיל גן ועד י"ב. הוא מבוסס על מספר יסודות – בחירה ואחריות אישית. כל ילד בוחר לעצמו את מערכת השיעורים, ולא כל הילדים נכנסים לאותו השיעור, אם בכלל – כי גם לא להיכנס לשיעור זו אופציה מקובלת. המערכת בנויה בצורה כזו שיש מספר אופציות לכל שעת לימוד, יש כחודש "לטעום" ולעבור בין השיעורים ואז מתקבעת המערכת, שמותאמת אישית לכל ילד. ילד שלא רוצה להיכנס לשיעור זה גם בסדר, מתוך תפיסה שזו הבחירה שלו ושגם בחצר יש למידה – "אנחנו לא נלחץ על ילד להיכנס לשיעור עברית או חשבון. הכוחות צריכים לצמוח מתוכו. הוא ילמד כי הוא רוצה ללמוד. זו התפיסה. הילד לומד מתוך עצמו ובוחר מה ילמד, כך שתהליך הלמידה נעשה לא מתוך כפייה הן של המסגרת והן של ההורים".
למי שזה מזכיר לו את בית הספר הקיבוצי בו הוא למד, כמוני למשל, שהתחנכתי ב"משותף חוף כרמל" או כמו רשף שהתחנכה ב"כרמל זבולון"; למי שלמד בבית ספר "פתוח", שבו ניתן היה לבחור את מערכת הלימוד וכן או לא – להיכנס לכיתה, לעשות בגרות, או להשתלם ב"פקולטה למדעי הדשא" (או הים, בבית ספר שלי), מסבירה רשף, שיעקב הכט מחדרה אשר יסד את בית הספר הדמוקרטי הראשון אכן לקח חלק מהרעיונות הדמוקרטים, מאותם בתי ספר פתוחים שהיו בתנועה הקיבוצית. "היו מעט כאלה" היא מדייקת.
גם תחום הוועדות שמופעל בבית הספר, מזכיר מאד את "חברת הילדים" שפעלה פעם בחינוך הקיבוצי. ההתנהלות בתוך בית הספר היא התנהלות דמוקרטית. יש ועדות בהם חברים ילדים, הורים וצוות – ועדת תקציב, ועדת תרבות, ועדת תכנון, ועדת מורים לקבלת מורים (!), בכל הוועדות האלה שותפים תלמידים. הרעיון שעומד מאחורי הוועדות היא התפיסה של בית הספר, שילד צריך לגדול לתוך שפה והתנהלות של חברה דמוקרטית. "יש חופש בחירה, יש אחריות אישית, הדברים מתנהלים דרך וועדות. כל פרט אחראי על המקום, על החברה בה הוא חי. עם הערכים האלה אני באה. כדי שנחשוב ונתנהל דמוקרטיה, אי אפשר רק לדבר על דמוקרטיה, צריך לחיות דמוקרטיה".
בדומה לקיבוץ, גם בבית הספר יש אספות והחלטות שמתקבלות במליאה. "הילדים לומדים לדבר על פי סדר ובהצבעה. זה מדהים לראות ילד בכיתה ג' שיודע לעמוד ולומר את דברו בפני קבוצה גדולה ורב-גילית." ואיך גורמים לכך שלא יהיו מאבקים והשתלחויות, כמו שקורה לא פעם באסיפת קיבוץ? "המליאה נערכת בהשתתפות תלמידים, הורים ומורים. ההורים מבינים שבית הספר מיועד עבור הילדים ומכוון לתהליכי הלמידה שלהם, ויש אמירה להורים – תנו לילדים להתנהל". רשף מספרת על דיון גדול שנערך לגבי שימוש בניידים בכיתות א' עד ו' – "דיון קהילתי רחב ויפה. הילדים לומדים שפה דמוקרטית- לדון, להציע הצעות, למצוא פתרונות, להגיע להסכמות".
ועדה נוספת, ועדת דין ודברים (או וועדת משמעת, כפי שהיא מכונה בחלק מבתי הספר הדמוקרטיים) מבוססת על התפיסה שהנהיג יאנוש קורצ'ק, בה הילדים מנהלים את עצמם, גם במקום של קונפליקטים וסכסוכים. "לא המבוגר הוא זה שפותר עבור הילד את הקונפליקט, אלא קבוצת ילדים שיש בה גם מבוגרים. ילד שנפגע מזמין את מי שפגע בו לבירור. יש גישור שנעשה על ידי הוועדה, שהיא גם הפוסקת. התפיסה שאני אתבע את מי שפגע בי, אבל נשב יחד ונשוחח על כך. זו שפה שמסתגלים אליה."
אני שואלת את רשף על התהליך ההפוך שמתרחש בחינוך הקיבוצי – בעוד בערים ובמרחבים קהילתיים מוקמים עוד ועוד בתי ספר דמוקרטיים, או בתי ספר שדוגלים בחינוך אלטרנטיבי, דווקא בתי הספר של החינוך הקיבוצי שהיו "פתוחים", ונתנו מענה אחר הולכים לכיוון של "יישור קו" עם הזרם הממלכתי שמנהיגה המדינה. לתפיסת רשף, גם כאשר בתי הספר הקיבוציים "נסגרים", עדיין יש בהם את היסודות הפתוחים, המאפשרים לילדים להיות מה שהם, יותר מבית ספר רגיל בעיר ו"עדיין יש מענה לשוני וצרכים של כל ילד". "אני רואה את העולם מונע ע"י גלים, תנועת מטוטלת. כרגע החינוך הקיבוצי ובתי הספר האזוריים מתרחקים מתפיסת החינוך הקיבוצית המקורית, ומתאימים את עצמם למרחב הארצי – יש דגש על ציונים וזכאות לתעודות בגרות, ולעומת זאת ההורים שילדיהם בבתי ספר עירוניים מחפשים מענה אלטרנטיבי ללימודים של הילד. אני חושבת שמתישהו המטוטלת שוב תתנדנד לצד השני, בקיבוצים יבינו שמה שהיה פעם אצלנו חלק מתפיסת העולם החינוכית – הוא בעצם דבר חדשני ומתקדם. אפשר גם לראות שהגיל הרך בקיבוצים הוא דבר מבוקש מאוד, בגלל שהוא שונה ממה שקורה בעיר. יש קרבה לטבע, טיולים, חצר גרוטאות. מבינים שיש לנו מה לתת בתחום הגיל הרך. אני רוצה שיבינו בתנועה הקיבוצית שיש לה (ולנו) הרבה מה להוביל בתפיסת החינוך גם בבתי הספר. כרגע יש לפעמים תחושה של חידלון. בגלל כל מה שעובר על הקיבוצים בשנים האחרונות – ההפרטה, הדה-לגיטימציה בחברה הישראלית ובשיח הציבורי (האסי, כדוגמא), אין אפשרות לקיבוץ כתנועה להוציא את הדברים הטובים שבו. החינוך הקיבוצי נשאב אחרי 'המקובל' והפרמטרים לפיהם נמדד בית ספר מצליח – זכאויות בבגרות. אבל יש ערכים נוספים פרט ל'בגרויות', יש התגייסות לצבא, יש תרומה לחברה. תפיסת החינוך הקיבוצית הייתה מהפכנית, כרגע היא נהיית 'דומה ל-' כדי לשרוד. אני רוצה להאמין שיבוא יום ונשוב להוביל גם מבחינה חינוכית. למעשה במה שמציעים בתי ספר אלטרנטיביים אין משהו חדשני – אני גדלתי ככה, צריך לחזור למקורות. בבית הספר הדמוקרטי ההורים והילד יודעים שאולי הוא יצא ללא תעודת בגרות, וזה נעשה מתוך בחירה מודעת שלהם, מתוך רצון לתת לילד אפשרות ללכת על פי בחירותיו".
על אף שהיא עובדת בתל אביב, רשף ממשיכה להיות פעילה ציבורית בוועדות שונות ביגור, מלבד ניהול ביה"ס הדמוקרטי "קהילה" – היא יו"ר קרן עזרה הדדית ביגור (וחברה בקרן בשני קיבוצים נוספים), יו"ר הנהלת חינוך ציבורית, "ומשתדלת לתרום ככל שהזמן מאפשר לי בתרבות". העשייה החברתית והקהילתית מאוד משמעותית עבורה. כשאנחנו נוגעות בכותרת הכתבה- נשים בעמדות הנהגה, היא מצרה שאין מספיק נשים בעמדות מפתח בקיבוצה, (במיוחד כאלה שנחשבות "גבריות") ופעמים היא מוצאת עצמה אישה יחידה בפורמים וועדות שונות. "השיח הגברי לא תמיד נעים וייתכן שנשים נמנעות מזה. אם היה שריון מקומות ו'אפליה מתקנת', נשים היו מוכנות ויכולות להיכנס. אולי אין מספיק חינוך להעצמה נשית. יש הרבה נשים חזקות, אך הן פועלות מחוץ ליגור. כרגע אין מספיק דיבור על הצורך במעורבות נשית ונשים מובילות שלוקחות על עצמן עמדות הנהגה. אני מוצאת עצמי נלחמת על כך, ללא הצלחה יתירה".
