פיצויי נזיקין למתנדבת: פסיקת פיצויים בכדי 15.5 מליוני שקלים בהם חוייבו קיבוץ עין גב ו"ביטוח חקלאי" (הנתבעים), כתוצאה מתאונה קשה, שארעה לפני ארבע שנים, בסירת דייג של עין גב, חשפה לצד החלטות משפטיות בדבר כימות הנזק הגופני והנפשי לפיצוי כספי, סיפור אישי על חיים שנהרסו של צעירה, שהיתה בעת התאונה בת 20, אזרחית ותושבת גרמניה.
הצעירה סיפרה שהועסקה בקיבוץ בענפים שונים. ביום התאונה יצאה עם אנשי הקיבוץ לסיבוב של דיג בכנרת. צוות הסירה כלל מלבדה 4 מתנדבים, קפטן הסירה, סגנו ותופר רשת. היה זה יומה הראשון כמתנדבת בעבודה זו על הסירה.
התובעת סיפרה שכאשר הַסִּירָה הקיפה להקת דגים וסגרה עליה באמצעות רשת היקפית, חלק מהצוות היה מושך את החבל שסגר את הרשת. תפקידה היה למשוך את החבל העודף, לערום אותו וללפף אותו באמצעות כננת שהופעלה מרחוק.
הקפטן הפעיל את הכננת הממונעת המלפפת את החבל סביב התוף. במהלך הליפוף המֵכָנִי של החבל, נתפס דש השרוול השמאלי של מעיל הגשם שלבשה התובעת בין החבל לתוף, וידה השמאלית נמחצה סביב התוף, שהמשיך להסתובב.
כל זאת בתנאי מזג אויר סוער אשר טלטל את הסירה וברעש חזק שנבע מהמנוע של הסירה ושל הכננת. לאחר זמן, הצוות הבחין בתאונה והקפטן הפסיק את פעולת הכננת.
עוד נדרש זמן לשחרור הרשת והיד מן הכננת ואז נפלה התובעת על גבה. היא מתארת כי "שכבה מתבוססת בדמה לבדה, שעה שאנשי הצוות היו עסוקים בשחרור הרשת. היא עצמה את עיניה והרגישה שהיא עומדת למות".
התובעת הגיעה לקיבוץ, תארה השופטת רננה גלפז-מוקדי מבית המשפט המחוזי בנצרת, "כדי להתנדב מתוך התעניינות ורגישות מיוחדת למדינת ישראל.
בחורה חיובית, נמרצת, שעזבה את ארצה ואת משפחתה וחבריה כדי להגשים את חלום ההתנדבות בארץ. התאונה גדעה את חלומה והותירה אותה שבורה בגוף ובנפש".
צעירה שאיבדה את יכולת התפקוד בגפה השמאלית העליונה באופן מוחלט, ש"הפכה מנערה פעילה וחברותית, לנכה קשה עם מגבלה תפקודית משמעותית".
נקבעו לה נכות רפואית משוקללת בשיעור 89% (שכוללת את הנכויות בתחומים הנפשי, הנוירולוגי וגם האסטטי בגין הצלקות שנותרו בגופה), ונכות תפקודית (דרגת אי הכושר להשתכר) בשיעור 85%.
הנתבעים, באמצעות הוד סוקול ושות' עורכי דין, לא חלקו על אחריותם לאירוע התאונה. השופטת העירה לנתבעים ש"ניהלו את התיק, תוך נקיטת סחבת", וציינה שניתן היה לנהל את רוב החקירות באמצעים טכנולוגיים כאשר הצעירה והוריה מעידים ממקום מושבם ואינם נדרשים להגיע לארץ במיוחד בזמן הקורונה.
כדי לחשב את הפיצויים אימצה השופטת עדות מומחית מגרמניה, שקבעה שתוחלת החיים של התובעת (לפי העקרונות המקצועיים והמשפטיים הגרמניים) היא עד גיל 91. חישוב הפסד ההשתכרות החודשי, אמרה השופטת, ייעשה לפי השכר הממוצע במשק במקום בו מצוי מרכז חייו של הניזוק (גרמניה), ובהתאם לשכר ממוצע של מהנדס מזון שם, שכן התובעת החלה בלימודים ועבודה בתחום זה.
פיצויי נזיקין למתנדבת
השופטת פסקה פיצויים לפי "ראשי הנזק" הבאים: הפסד השתכרות לעבר, הפסד השתכרות לעתיד, פנסיה, הוצאות בגין הצורך בעזרת צד ג', הוצאות רפואיות וניידות בעתיד, כאב וסבל, ובסך הכל: 10,859,350 שקלים.
מסכום זה הקפיאה השופטת כ-2.8 שקלים, עד לתום הבירור המשפטי בין הקיבוץ לביטוח הלאומי, לגבי זכאות התובעת לקבל כספים מהביטוח הלאומי בישראל, שכן מדובר בתאונת עבודה.
השופטת מצאה כי אמה של התובעת "חוותה שבר גדול בראותה את בתה חבולה, נפוחה, מחוסרת הכרה, מונשמת ומורדמת". לָאֵם זכאות לפיצוי כ"ניזוקה משנית" (מי שסבלה נזק נפשי כתוצאה מכך שנחשפה לנזק גופני שנגרם לקרוב שלה).
משנקבעה לה נכות נפשית בשיעור של 30% שגרמה גם לנכות תפקודית, נפסק לה פיצוי בסך 1,221,752 שקלים. גם לאביה של התובעת נפסק פיצוי של 262,600 שקלים, החזר הוצאות שהוציא ("כְּמֵיטִיב") עבור הבת והאם.
עוד חייבה השופטת את הנתבעים לשלם לתובעת והוריה, שיוצגו בידי עורכי הדין יעקב דוידוביץ ודרור זמיר, שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכומי הפיצוי שנפסקו, החזר הוצאות משפט בסך 187,777 שקלים ואגרות המשפט.