פרשת השבוע פרשת אמור

פרשת השבוע: פרשת אמור: ויקרא פרק כב

{א} וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהוָֹה: {ג} אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָֹה: {ד} אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע: {ה} אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ: {ו} נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם: {ז} וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא: {ח} נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי יְהוָֹה: {ט} וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְהוָֹה מְקַדְּשָׁם.

משה גרנות כותב שליד החוק השולל מכהן שנטמא (צרוע, זב, נוגע בנפש טמא, בשרץ, מי שפלט שכבת זרע) לאכול מן הקודש, נמצא חוק ששולל אכילה מהקודש ממי שאינו כהן, למי שאינו מבית אהרון. חוק זה בא להבטיח את פרנסתם של הכהנים.

הפרק ממשיך לעסוק במעמד המיוחד של הכוהנים, אך מוסיף בשוליו עוד הוראה שנראית צדדית,  שהפכה להיות סוג של "תו תקן" לחברה המבקשת לחיות על פי ערכיה המקודשים: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".

חובתו של אדם לייצר חיים של קדושה. בהשקפה הדתית ,התנהגות לא ראויה מייצרת חילול שם שמים. לחיות בתודעה שיש קדושה בעולם זה אומר שיש משהו שאינו אני. יש זולת במרחב השמים – למי שמאמין בכך, ויש זולת במרחב הארץ – זו עובדה חד משמעית. זו מחויבות לכל הבריתות שאדם כרת בחייו, במעגלים הולכים ומתרחבים – איש עם אשתו, הורה עם ילדיו, ילד עם הוריו, אדם עם קהילתו ומדינתו, משפחת האדם עם כל הנבראים בצלם, בן אנוש עם היקום כולו.

הידיעה שיש קדושה בעולם, מצמצמת את מקומו של האדם ומפנה מקום לכל ברואי העולם שסובבים אותו. כשגם הם מצמצמים את עצמם, נוצר החלל הפנוי שמכניס לתוכו את הקדושה, אליה כל כך מייחלים. לפי הגדרה זו הקדושה מובילה לצניעות, לנתינת מקום לאחר, לכך שיש להתחשב בזולת, ל"מה ששנוא עליך לא  תעשה לחברך" ( הלל).

הרב אמנון דוקוב כותב, שזכויות היתר שקיבלו מחייבות אותם לזכור שהם משרתי ציבור במובן העמוק של הביטוי. המעמד הכוהני עלול "לעלות לראש", כפי שקרה לא פעם, עד שאיש הרוח הכוהני רואה את המון העם כמיועדים לשרת אותו ואת גחמותיו. בני עֵלִי נכשלו בכך (שמואל א פרק ב). האזהרות החמורות של שמירת הקודשים של בני ישראל מדגישה את האחריות ואת המחויבות היתרה הנובעת ממעמדם המיוחד. לכן, גם דברים שמותרים לכל האדם, להם הם אסורים.

לטענתו, אחד מבסיסי העוצמה של חברה, הוא זה שיש לה מעמד של כהונה. זו קבוצה שהחברה מפרנסת אותה, ופוטרת אותה מהפעילות היצרנית החומרית הרגילה כדי שתעסוק בפעולה וביצירה רוחנית. בחברה הישראלית ניתן למנות כאן בין היתר את החוקרים באקדמיה (במדעי הטבע ובמדעי הרוח), את האמנים לסוגיהם ואת אנשי החינוך.

הרב פרופ' יהוידע עמיר כותב, שפרשת השבוע והפטרתה עוסקות בקדושת "הכהנים בני אהרן" ומצַווה על היבדלותם במעשים, במנהגים, בנישואין ובאבלות. ההפטרה מייחדת מִצוות דומות ל"כֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" (יחזקאל מד, טו), כלומר לאותה משפחת כהנים שעמדה באתגר ההליכה בדרכי האל, גם בעת שבעם הייתה התפרקות מערכים והליכה בדרכי ניכר. דברים אלה הם חוליה בשרשרת ארוכה של ציוויים וביטויים המציינים את האמונה בקדושתם היתרה של הכהנים ובקרבתם הייִחודית לאל, ממש כמו המצוות והביטויים המבטאים את האמונה בקדושתו היתרה של עם ישראל ובקרבתו היִיחודית לאל.

לשתי ההבדלות, שבין הכהן ל'חילוני' (האדם הפשוט), ובין ישראל לעמים, יש מקום מרכזי במקרא. שתיהן נתפסות כתשתית למערכת היחסים בין האל לעמו. את ההקבלה ביניהן עורך הפסוק הידוע, הפונה אל כלל העם ערב מתן התורה בהר סיני, לאמור "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). החובה היתרה של העם מוטלת עליו מטֶבע בחירתו, ממש כמו שהחובה היתרה של הכהנים מוטלת עליהם מטבע היוולדם כצאצאיו של אהרן הכהן.

לאורך הדורות העלו אותם ראשונים לתורה, העניקו להם את הזכות לברך את "ברכת הכהנים" והלוויים אף סייעו להם לקראת ברכה זו בנטילת ידיהם, ממש כאילו היו משרתים אותם בבית המקדש. בקהילות האורתודוקסיות קיים מנהג זה עד היום. בנוסף, שִמרה המסורת ההלכתית כמה מדיני הכהונה, כגון איסור נישואי כהן עם גיורת או גרושה. בימי הבית השני, ובדורות שלאחר החורבן, בחר העם להמיר את הנהגת הכהנים בהנהגה של חכמים לומדי תורה.

הרבה גילה קן כותבת על הניגוד שבין כוחניות ורוחניות בפרשת אמור. היא מזדעזעת מכך שלכוהנים אסור להם להיטמא למתים, כלומר אסור להם להתקרב אל מתים שאינם קרובי משפחה ישירים שלהם, מכך שבנות כוהנים נשרפות על חילול כבוד המשפחה, מאיומי מוות על מי שאינם צמים ביוה"כ. ובסופה של הפרשה, בסקילתו של אדם שהעז לקלל את שם ה'.

היא מתארת את ההתמודדות שלה עם הפרשה המעוררת בה חלחלה, בנוקשות שלה, ברדיפה שלה אחר טוהר וכבוד, שעוטפת את תיאור שלושת הרגלים והפולחן שבהם בקריאה להוצאה להורג של מי שסטו מדרך הישר. לגירסתה, לפעמים צריך לפתוח את ספר התורה על מנת לקרוא ולהירתע, על מנת שיעמוד מולנו "שלט" מקודש המגלם ביטוי של רוע (רוע עומד בבסיס הקריאה לשרוף בת כהן שזנתה), וקוראת לנו להביט לרוע בַּפָּנִים. היו זמנים ותקופות בהם טקסט כזה נחשב טוב, ולאמת מידה מוסרית ראויה. יש להסתכל שוב ולהבין שיש כאן עדות ושריד וזיכרון לימים גרועים בתיאולוגיה של העם.

היא פוצחת בסדרת  שאלות : האומנם ראוי שאיש מזרעו של אהרון הכהן " אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (ויקרא כ"א)?! האומנם ראוי להזהיר את מי שאינם מענים את נפשותיהם ביום הכיפורים "וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ…" (ויקרא כ"ב)?  מסקנתה היא שאין כאן אהבת אלוהים לבני אדם, אין כאן חמלה אלוהית, יש כאן דין קשה ומצמרר.

התורה מידרדרת לעיתים לשפל המדרגה של חלום בלהות, של יצירת גבולות, אל תוך סקילה ושריפה והרג וחנק של כל מי שלא משרת את מטרותיה, של כל מי שעומד בדרכה, של כל מי שסוטה מדרך הישר. כאן מוטלת החובה, על מי שמחויבים ללימוד התורה ולחיים רוחניים, לבוא ולהציב לה גבולות. חז"ל שידעו היטב לשים גבולות לתורה, עִדְּנוּ חלק מדיניה הקשים והמחרידים.

בתשובה לשאלה של אדם, על כך ששני אנשים ניבאו את מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים – הרב צבי יהודה קוק ונעמי שמר בשיר ירושלים של זהב, עונה הרב שלמה אבינר, שמאז חורבן בית המקדש, אין נבואה, אבל יש עדיין רוח הקודש. יתכן שהרב צבי יהודה אמר זאת  ברוח הקודש. לנעמי שמר ודאי לא הייתה נבואה וגם לא רוח הקודש, שהרי רוח הקודש היא מעלה עשירית אחרי שמירת כל התורה וכל המצוות, ופרישות וטהרה וחסידות ויראת חטא וקדושה .עם כל זכויותיה, היא הייתה אישה חילונית ולא הגיעה למדרגה הראשונה של הימנעות מעבירה. בכל עם ישראל הייתה אז תחושה של געגועים לירושלים, וזה מה שהיא ביטאה ולא היה בזה משהו חריג.  השיר הזה מזכיר בשבח את הנצרות האלילית, וכורך את פעמוני הכנסיות עם הר הבית, זהו שיר טמא לטעמו. מעניין למה הוא זוכה לכל כך הרבה השמעות, דווקא ביום ירושלים? האם היום הזה טמא? גם אישה, גם חילונית, וגם משבחת את הנצרות? זה קצת יותר מדי עבורו…

מתוך המשנה, נזיקין,  הוריות ג ח: "כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר  וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתי, בזמן שכולן שוין. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.". הצורך בסדרי עדיפויות התעורר, כי מדובר במקרה בו יש לקבל החלטה מי קודם, במצב בו אי אפשר להציל את שתי האבידות או את שני האנשים. ההיררכיה מבוססת על המוצא של האנשים, שהוא קריטריון אובייקטיבי וברור.

הסיומת של הפרק שוברת את ההיררכיות: תלמיד חכם קודם לעם הארץ, וקדימות זו גוברת על השיקולים של המוצא. בכך נוצרת היררכיה חדשה, המבוססת על החכמה. היררכיה זו יעילה פחות מקודמתה, כי הפעם מדובר בקריטריון קשה יותר להבחנה אובייקטיבית מהקריטריון של המוצא.

משנה זו היא האחרונה בסדר נזיקין. עורכי המשנה, היא חוזרים ומדגישים את ערכו של תלמוד תורה, העולה על זה של הכהונה ואינו תלוי בייחוס.

(אסף הלוי) אלתר לוין (1883‏-1933) קטע מהשיר:  הֵרֹמוּ דַלְתוֹת הֵיכָל! (אלתר לוין שנודע גם בכינויו הספרותי אסף הלוי, היה איש עסקים בינלאומי, מרגל ומקימה של רשת ריגול חשובה, משורר ירושלמי ומחלוצי ענף הביטוח בארץ ישראל. לוין התגלה, נרדף ולבסוף נתפס יחד עם מורו וידידו ח'ליל א-סכאכיני שנתן לו מחסה, על ידי השלטונות העותמאניים בחשד לריגול. לוין ידע שפות רבות, היה חובב ספר ואמנות, ואיש העולם הגדול).

הֵרֹמוּ דַלְתוֹת הֵיכָל!

הֵרֹמוּ שַׁעֲרֵי נִקָּנוֹר!

בִּמְחִי כַף עַזָּה, גִּבּוֹרָה וְאַדִּירָה

אֶהֱרוֹס קֶשֶׁת הָעֶלְבּוֹנִים,

קֶשֶׁת רוֹמָא, גַּפָּהּ וְשִׁרְיוֹנָה,

שַׂהַד שְׁבִי וָחָרֶב!..

כָּכָה! תִּתְפּוֹצַצְנָה אֲבָנִים טְמֵאוֹת-דּוֹרוֹת,

יִבְּקַע טִיחָן, טִיחַ יָד מְגֹאָלֶת,

הַשִּׂיד הַנֶּהְפָּךְ לְדָם!..

בְּרַעֲמֵי שְׂחוֹק הַנָּקָם הָעַמּוּדִים יִתְפַּלָּצוּן,

יִתְפַּלְּצוּ הַצִיּוּנִים, לוֹעֲזִים וּבַרְבָּרִים,

יִפְּלוּ בְמַפְּלֵי הַשָּׁאוֹן כָּל עַטְרוֹתֵיהֶם גָּזִית!..

לוין/הלוי מצוטט כאן, בקטע קצר משיר ארוך, על הריסת בית המקדש ועל אבניו שנטמאו. הטומאה והטהרה מהוות חלק חשוב במקרא, וראוי למצוא להן הגדרות חדשות, התואמות את ימינו.

פרשת השבוע פרשת אמור: שבת שלום,שבת של כוהנים, שמוטב שנחליף בחכמים, אנשי רוח ומוסר, שיתוו דרך נכונה לחיי אמת, יושר,צדק וחסד , עם הבהרה עכשווית מהן טומאה וטהרה .

פרשת השבוע- פרשת תזריע