פרשת השבוע: פרשת ויקרא

פרשת השבוע: פרשת ויקרא

ויקרא פרק-א

{א} וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָֹה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: {ג} אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה: {ד} וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: {ה} וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָֹה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: {ו} וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ: {ז} וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ: {ח} וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ: {ט} וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוָֹה.

פרשת השבוע: פרשת ויקרא עוסקת כולה בדיני הקורבנות שמקריבים במשכן ובבית המקדש. בפסוקים למעלה מדובר בקורבן עֹלָה. העולה: קורבן שנשרף כולו על המזבח, ואינו נאכל. פרשה זו מחולקת לשלוש פרשות משנה: יש  קורבן עולה מן הבקר, מן הצאן ומן העוף (עולת העוף).

מירב (טובול) כהנא, כותבת שבהקדמתו של החפץ חיים לסדר קדשים, הוא תמה כיצד זה אין 'העולם' עסוק בלימוד סדר קודשים, שהרי העוסק בלימוד זה כאילו הקריב קרבנות ממש, מה גם שנושא זה כולל פרשיות רבות בתורה. הוא יוצא בקריאה נרגשת, להקדיש זמן ללימוד נושאי הקרבנות, מכיוון שרק לימוד כזה יאפשר לנו "לדרוש בטח מהש"י שיביא לנו משיח צדקנו ויבנה לנו בית הבחירה, כי אנו מצדנו מוכנים לכל ענייני העבודה, וכשיראה הש"י שישראל עמו מכינין עצמן לדעת דיני העבודה בכל הלכותיה ועומדים ומצפים מתי יגיע דבר זה למעשה, בוודאי יחיש לגאלנו ויבנה לנו בית תפארתנו". כלומר לשיטתו – אם נלמד דיני קורבנות, יקום בית מקדש. יש לי אם כן סיבות טובות מאוד לא ללמוד דינים אלה.

ההלכה קובעת, שארבע מחשבות יכולות לפסול את הקרבן: שינוי השם, שינוי בעלים, חוץ לזמנו, חוץ למקומו.

המשנה והגמרא בזבחים מו'-מז' מציגות שתי דעות שונות ביחס לשאלה, מחשבתו של מי פוגמת בקרבן – מחשבת הכוהן המקריב או מחשבת בעלי הקרבן. ר' יוסי קובע שקיים תנאי בית דין שהמחשבה הולכת אחרי העובד, שכן הוא המתעסק בקרבן, אולם אליבא דר' אלעזר בר' יוסי הבעלים פוסלים שכן כתוב "וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה'" (במ' טו:ד'), כלומר זו אחריות הבעלים.

רוב הראשונים ורש"י סברו שהמחשבה הפוסלת את הקרבן היא מחשבה הבאה לידי ביטוי גם בדיבור, דברי רש"י: "וכל מחשבה בקודשים מוציא בפה" (זבחים מא':) בתלמוד מובהר שהקרבן אינו נחשב לבעלים רק אם המחשבות של שינוי השם ושינוי הבעלים היו מחשבות אקטיביות.

ספר החינוך מסביר מדוע המחשבה היא חלק מהותי כל כך בקרבנות: "כי עניני הקרבן להכשיר מחשבות בני איש ולצייר בנפשם מתוך הפעולה… רוע החטא וטוב דרכי היושר, על כן מהיות עיקר סיבתו על דבר המחשבות, היה ראוי להיפסל במחשבה הנטויה בו מן היושר בכל מעשיו" (קמ"ה). משטרת המחשבות בזמן הקרבת הקורבנות משולה למעין פוליגרף-קורבנות המודד כוונות ומחשבות. נשגב מאיתנו כנראה להבין את כלי המדידה ואת מהותה. ואולי אין  לה טעם כלל?

על פי תפיסת היהדות, האל איננו בעל צרכים גשמיים ואינו זקוק לאוכל ושתייה. המקרא בתיאורו את פעולות ה' משתמש לעיתים גם ב"פה" כמטאפורה, אך זאת רק בהקשר של דיבור, כמו: "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". לעומת זאת בקורבנות בחר הכתוב לבטא את הדרך בה ה' מקבל את הקורבן באמצעות חוש הריח, שהוא ביטוי מעודן יותר. כך נאמר בקורבנו של נח: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם…"

הביטוי "ריח ניחוח" חוזר ונשנה פעמים רבות ביחס לקורבנות, כמו בכתוב "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ." לאחר הביטוי "לחמי", ממנו ניתן להבין שמדובר בסעודה כביכול, באה ההדגשה "ריח ניחוחי" להעמדת הדברים על דיוקם, ולהבהרה שאין זה צורך גשמי. על פי זה תרגם אונקלוס את הביטוי "ריח ניחוח" בכל כ"מקום להתקבל ברצון לפני ה'."

בספר תהלים הדברים מפורשים יותר: "לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים[ג]. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף… אִם אֶרְעַב – לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים [ד] וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?"

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מחדד את הדברים:

אמר הכוזרי [ה]: אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקורבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר 'את קורבני לחמי לאישי ריח ניחוחי', האין פירוש הדברים כי הקורבנות – קורבנות לה' הם, והם לחמו וריח ניחוח לו?

אמר החבר: מה שאמר הכתוב 'לְאִשַּׁי' – מתרץ כל קושיה, כאילו אמר: הקורבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי אינם כי אם לאישי, זאת אומרת, האש הנפעלת לפי דבר האלוה – הקורבנות הם לחמה. והכוונה במצווה הזו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום, כי אם שכינת מעלה [ו].הסברו של הכוזרי שכל הנוגע לסדר העבודה נאמר בהשאלה, ללמד שאלוהים מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכוהניה, ומקבל את מתנותיהם ושוכן בקרבם . הוא עצמו מקודש ונעלה מליהנות ממאכלם וממשתיהם, והביטוי לַחְמָם הוא "לנפשם". כאשר אלוהים שבע רצון מביצועי העם– עבדה האש – על פי הוראתו, וזה היה אות שהתקבלה מנחתם ומתנתם.

פרשת השבוע: פרשת ויקרא

לרמב"ם בספר מורה נבוכים גישה אחרת לנושא הקורבנות. לדעתו אין בהם מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק לתת אפשרות להקרבת קורבנות במסגרת האמונה בה', כדי למנוע עבודה זרה. אלו דבריו: "היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים – לשמו יתעלה".

לעומת זאת במשנה תורה כתב אותו חכם כי הקורבנות נחשבים למצוות מסוג ה"חוקים", שלא ניתן להבין את טעמם.

הרמב"ן התנגד בחריפות לשיטת הרמב"ם במורה נבוכים: מסיפורי התורה על קורבנותיהם של קין והבל ונוח, לפני שהיו קורבנות לעבודה זרה, משתמע שיש בהם תכלית לעצמם, ולא רק כאמצעי לשלילת ההקרבה לעבודה זרה, שלא התקיימה באותה תקופה.

הוא הסביר את טעם הקורבנות בכך שנועדו להעביר לאדם מסר על חומרת החטא: זריקת הדם על המזבח היא מסירת נפש הבהמה תמורת נפש האדם. שאר איברי הבהמה מייצגים את חושי האדם וכוחותיו, והקרבתם ממחישה לאדם את עונש החטא שממנו התכפר.

כל אלו הם טעמים והסברים לנושא הקורבנות בכללו. קשה יותר להבנה ולהסבר ההבדל בין פרטי ההלכות בכל קורבן וקורבן: מדוע נבחר דווקא סוג זה של קורבן, ודווקא סדר זה של עבודתו? חז"ל מסבירים שמנחת הסוטה, למשל, באה משעורים, ובלא שמן ולבונה, כדי שקורבנה יהיה כמאכל בהמה, ללא הידור וחגיגיות. מנחת חוטא תוקרב ללא שמן ולבונה, וקורבן חטאת ואשם באים ללא נְסָכִים, כדי שלא יהיה קורבנם מהודר.

הראי"ה קוק מתוך חזון הצמחונות והשלום, ט"ו: "אמנם בהגיע תור האנושות לצעדים היותר רמים, בהרפא כליל מהנפילה המוסרית, שגרמה את הצורך של שימת איבה בין הגזעים, כמקום שהייתה ראויה להתכונן דרך סלולה, של יחש אהבה ואחוה, בין האדם לכל החי אז מברכת הטבע, מיתרון המוסר וטוב ההנהגה, ויותר מכל, מעונג החכמה, משמחת הצדק והמישרים התמידית מאור דעת ד' והתענג על טובו, ימלא האדם אמץ וחיל, ער לאין צורך לשימוש אכילת בשר מצד העמדת חוזק כחות גופו. ותכונת המוסר תתרומם כ"כ עד כדי הערת הצד החיובי של משפט הבע"ח ביחשו של האדם אליהם, על העת ההיא שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגדול, שהוא גדול ומפליא "כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא" (תנחומא אמור יט) והכתוב אומר על קץ החזון "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי ג) הבליט מנחה מן הצמחים, במקום הקרבנות."

אם נמצה את דברי קוק נוכל להסיק שאדם לא צריך קורבנות, הם יתבטלו בעתיד וניתן יהיה להסתפק במנחה (קורבן צמחי) במקומם. זו גישה צמחונית, יש בה יסוד של קַיָּמוּת, עכשווי מאוד, עדכני מאוד. הנביאים הרבו להתריע כנגד תפיסה רווחת, שהקורבן מחפה על פגמים מוסריים של בעליו. בדברי הנביאים מודגש פעמים רבות, שה' אינו רוצה בקורבנות שמקורם בגזל ועוול, ובעליהם מסתפקים בהבאת הקורבן כתחליף לשיפור התנהגותם.

הראשון מביניהם הוא שמואל הנביא: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים."( שמואל א', ט"ו, כ"ב) .

ישעיהו בשפתו השירית המופלאה: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי." (פרק א', פסוקים י"א-י"ב) "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה…" (פרק ס"א, פסוק ח').  בנבואת הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת." (פרק ו', פסוק ו').

בספר משלי: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ." (פרק ט"ו, פסוק ח') "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח." (פרק כ"א, פסוק ג').

מצד שני הנביאים לא התנגדו להקרבת קורבנות. אותם נביאים המוחים על הבאת קורבן שאין עימה טהרת מעשים – הביאו קורבנות בעצמם. הם מחו על ביטול עבודת הקורבנות במקדש, והתנבאו על חידוש עבודת הקורבנות בעתיד בצורתה הראויה. הנביאים מתריעים מפני שיבוש סולם הערכים היהודי והצבת הקורבן כעניין העומד בפני עצמו, בלי קשר להתנהגותו הכוללת של האדם.

ספר ויקרא המכיל את עבודת הקורבנות עד כדי פירוט יתר, נכתב כנראה בידי אינטרסנטים מובהקים – הכהנים.

קורבן של השיטה   דני סנדרסון  מילים ולחן : אלון אולארצ'יק ודני סנדרסון

מה זה מובילים אותי

מה זה פה קושרים אותי

לא עשיתי כלום

מה זה כאן חוקרים אותי

מה זה שואלים אותי

מצבי עגום.

העולם מלא ברשע

נאנח בחוסר ישע

ועלי הלבישו פשע

אני קורבן של השיטה

נקווה כולנו לא להיות קורבנות של השיטה, ולא לחזור לשיטת הקורבנות.

שבת ללא קָרְבָּנוֹת, ללא הִתְקַרְבְּנוּת, שבת מְקָרֶבֶת ושמחה. פרשת השבוע: פרשת ויקרא

פרשת השבוע: פרשת תמורה