פרשת השבוע: פרשת קורח
במדבר פרק-יח
{א} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם: {ב} וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת: {ג} וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם: {ד} וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם: {ה} וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {ו} וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיהֹוָה לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: {ז} וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
אלהים אומר לאהרון (הפעם לא דרך אחיו משה), שהוא ובניו ישאו את עוון המקדש ואת עוון כהונתם. לא ברור מהו אותו עוון. ככלל – ככל שהטקסט לא ברור, כן רבות הפרשנויות…פרשנות בהמשך. על הלוויים לעזור לכהנים בני אהרון. .נאסר על כל הצוות להתקרב אל כלי הקודש. תפקידם הוא לשמור על העם מזעמו של האל. עונש המוות – גם לזר המעז להתקרב. התפקיד הוא מתנה ללוויים ולכהנים.
פרשת השבוע: פרשת קורח
בהקדמת רמב"ן לספר במדבר הוא כותב, שאלהים הסביר את תורת הקורבנות בספר ויקרא, ועורך סדר במצוות בחומש במדבר. אלהים מגביל את הנגישות למקדש וכליו לדורות. בין השאר ציווה שהזר הקרב יומת, ובמקום אחר – סקול יסקל. ניתנו הוראות איך תתנהל משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו מסביב. ניתנו הוראות הפעלה לכהנים המשרתים במקדש, תוך הדגשת המעלה והכבוד למקדש, ומצטט: "אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין". כלומר מלך שארמונו שמור, אינו דומה למלך שארמונו אינו שמור. הנמשל ברור.
הוא ממשיך ומתאר ש"במדבר" עוסק כולו במצוות שהצטוו בהם במדבר, ובניסים שנעשו להם, ועל חלוקת הארץ. יש בספר במדבר השלמת הקורבנות מספר ויקרא.
רש"י משלים את הפסוק הראשון כדי לשמור על כבודו של משה . לטענתו אלהים לא פונה ישירות אל אהרון וזאת בניגוד גמור לפסוק עצמו. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן – למשה אמר שיאמר לאהרן , להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש . תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ – עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים, המסורים לכם – האהל והארון והשלחן וכלי הקדש: אתם תשבו ותזהירו את כל זר הבא לנגוע. אַתָּה וּבָנֶיךָ – הכהנים. תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם – שאינה מסורה ללוויים , ותזהירו הלוויים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם.
ר' אברהם אבן עזרא (ראב"ע) כותב על חלק הפסוק "אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ" – שהוא מבית לפרוכת (כלומר בתוך המקדש) כיוון שאם לא ישמרוהו, העוון עליהם. ואת "וּבֵית אָבִיךָ" – כי מהם נושאי המקדש.
ספרי על הפרשה: (סִפְרֵי הוא שם כולל לשני מדרשי הלכה, אחד על ספר במדבר ואחד על ספר דברים. לעיתים גם מדרשי הלכה אחרים נקראו לעיתים בשם "ספרי". מילולית, פירוש השם הוא "ספרים" .זאת לעומת השם של המדרש על ויקרא, ששמו הוא ספרא, דהיינו "ספר" או "הספר".
ספרי במדבר הוא מדברי רבי ישמעאל, וספרי דברים הוא מדברי רבי עקיבא. ככל מדרשי ההלכה הקלסיים, הם נערכו כנראה באמצע המאה השלישית לספירה). תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ – רבי יאשיה אומר: מנין אתה אומר שאם זרק את הדם כראוי ואין יודע לשם מי זרקו, והקטיר את החלב כראוי ואינו יודע לשם מי הקטירו, שהכהנים נושאים עון על כך?
תלמוד לומר: אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש. פרשנות זו מעבירה את האחריות לכהנים. העוון הוא אי ביצוע מדוקדק של עבודת הפולחן.
הרב יואל בן נון כותב, שבניגוד לרוב ה'כהונות' בעולם, האידאל של התורה בבחירת שבט לוי, מתבטא בשלילת מקומם מנחלות קרקע בארץ. משתמע מכך, שהשבטים הלוחמים ינחלו את הארץ שעליה לחמו, ושבט לוי יוקדש לעבודת הקודש. שעיקרה בתורה היא שמירה והגנה כפולה – על הקודש מבני ישראל וגם על בני ישראל מאש הקודש שעלולה להתפרץ. ( ע"ע נדב ואביהוא).
במקום נחלה בארץ יקבלו הכוהנים את קודשי הקרבנות, ואת התרומה מראשית הדגן, התירוש והיצהר, את הביכורים והבכורות, את החרמים ואת "תרומֹת הקדשים" מקרבנות השלמים. זו עסקה לא רעה לכל הדעות. הוא ממשיך את התיזה, שמקומם ומעמדם של הכוהנים בקודש נראה איתן, כל עוד יש משכן (או מקדש) אחד לעם ישראל כולו. מצד שני, אם יקומו מקדשי במות רבים, יתערער גם בסיס הכהונה, כפי שקרה בפועל.
כשיתבטל הצורך בפירוק המשכן ובהקמתו מחדש, צפויה בעיה לשבט לוי. גם בתפקידי הקבע שלהם – הלוויים כמשוררים נזכרו בדברי הימים אך לא נזכרו בתורה. במצב הרֵאלי המתואר בספר דברים יופיע הלוי, כאחד האביונים בשער, שחובה לעזור לו בצרתו.
מרלין וניג מפרשת בדרכה את עניין המתנה הנמצאת בפסוק: ״אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה…" .
היא מציינת, שיש הבדל בין מתנה חומרית למתנה רוחנית. מתנה אמתית היא תהליך. רק מתנ-ה׳ – המתנות הרוחניות – נחקקות באדם לעד. מתנות ניתנות למי שאוהבים.
המדרגה העליונה בעבודת אלהים היא מדרגה של אהבה. את אהבת ה׳ האדם משיג באמצעות ההשקעה שלו. כעבד ה׳ הוא מתגבר על היצר הרע ומגביר את אהבת הרוח שבו על פני אהבת החומר ככל יכולתו, הבנתו והשגתו. רמת ההשקעה תלויה ביראת השמים של האדם. במילים פשוטות יותר, אי הידיעה, וההבנה שהכל מתחיל ומסתיים באדם , יוצרת באדם אחריות וחרדה כלפי מעשיו. יש מדרגה גבוהה יותר שבה היצרים של האדם והתשוקות שלו הופכים גם הם לרוחניים, ולכן הוא אינו צריך להתגבר עליהם.
למדרגה זו אדם לא יכול להגיע בכוחות עצמו, וזאת המתנה – פעולת ה׳ בו. מתנת כהונה זו מאת ה׳, מרומזת במילים: "וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה". כלומר מבחינתה, כשאלהים פועל בתוך האדם לטובתו ולשידורגו הרוחני – זו מתנה. וניג אינה מסבירה מדוע כה הרבה כהנים/רבנים חוטאים בחטאי מוסר אישי וציבורי. היכן המתנה שלהם? הפירוש שלי לעבודת מתנה הוא, שהעבודה שהם נתנו לעצמם היא המתנה. הם מינו עצמם למתווכים בין העם לבין אלהים, דרשו לעצמם קורבנות ומעשרות ויצרו לעצמם מעמד נעלה הנסמך על הפחד מכוחות עליונים לא מוכחים, ומאי ידיעת העם את החוקים שהם המציאו.
משה גרנות כותב כי בפרשת קורח טמונה הונאה גדולה. כאן מעמד הכהנים מרפד לעצמו פרנסה טפילית על חשבון העמלים. הוא מביא הוכחות לכך שבעם ישראל לא היה שבט מיוחד של קודש: גדעון, משבט מנשה, בנה מזבח והעלה עולה. מנוח משבט דן העלה עולות, דוד זבח לה', שלמה נהג ככהן גדול. המשמעות הנבנית מסיפורים אלה היא, שאין חובה שמבצע האקט הפולחני יהיה דווקא כהן, משושלת הכהנים.
ספר ויקרא במיוחד, וספר במדבר בחלקו עוסקים בפולחן ומעשרות לכהנים. ניתן להניח בסבירות גדולה מי כתב אותם, ומתוך איזה אינטרס.
פרשת השבוע פרשת קורח: שבת שלום, שבת כהונה טהורה, ללא "מתנות" יקרות ומיותרות, של מילוי תפקיד ציבורי בענווה ובענייניות, של קדושה אמיתית ולא מומצאת.
