פרשת השבוע: פרשת תזריע
ויקרא פרק יב
א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר–וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. ג וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. ד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ. ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ; וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה. ו וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת–אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן. ז וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה, מִמְּקֹר דָּמֶיהָ: זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. ח וְאִם-לֹא תִמְצָא יָדָהּ, דֵּי שֶׂה–וְלָקְחָה שְׁתֵּי-תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת; וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה
זהו פרק י"ב, כולו, בספר ויקרא.ישעיהו ליבוביץ' אומר, כי העיסוק המפורט בהפרשות האדם, בנגעיו ומחלותיו, מוצא לו מקום נרחב בעולם המצוות.חלקן הגדול עוסק בטומאה ובטהרה גם במשנה, סדר טהרות הוא הגדול בהיקפו, יחסית ליתר הסדרים.הוא מוסיף:"מבחינת תחושתו הטבעית של האדם ומערכת הערכים האסתטית שלו, הקריאה בפרשות 'תזריע' ו'מצורע', מעוררת באדם תגובות נפשיות מוזרות, משום שמערכת גדולה של מצוות, יש בה תיאור נרחב לכל התופעות הללו, שהן כולן של הקיום האנושי, והתורה מרבה לעסוק בהן". מדוע היא עוסקת בהן בעומק ובפירוט כה רב? אני משער כי הסיבה העיקרית היא יצירת שליטה מוחלטת על האדם, גם ביחס לפעולותיו האינטימיות ביותר, לאיבריו המוצנעים, ולפעילותיהם הטבעיות של איברים אלה. מובן מאליו, שמייצגי האלוהות, שכתבו את הספרות הזו, קידשוה ושימרוה, כתבו אותה על מנת לייצר שליטה זו ולחזקה באמצעותה.
פסוקנו המודגש, שימש פרשנים רבים לאורך הדורות. חז"ל אמרו (ברכות, ס'): "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר, איש מזריע תחילה, יולדת נקבה, שנאמר : אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר". הם ידעו כי יחסי המין נועדו גם להנאה (מצוות עונה), ולאשה מותר להגיע לסיפוקה המיני המלא, גם לפני הגבר. יתרה מזאת, הגבר המתאפק, הגורם לאשה להגיע לסיפוקה המלא לפניו, מתוגמל היטב, בלידת בנים. לידת בנים הביאה עוד מפרנס למשפחה, בעוד לידת בנות גורמת עומס כלכלי, כי האשה מצטרפת לבית הבעל, עם נדוניה. נראה כי סגולה זו, הגלומה בפסוקנו המודגש, לא התממשה, כי אחרת היינו גברים בלבד, או לא היה עם יהודי כלל. הייתכן שאנחנו עוסקים בגברים שאינם יכולים לגרום סיפוק לנשותיהם? או למצער אינם יכולים להתאפק עד שתגיע לסיפוקה?
"אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ" (בראשית מו,טו). על פסוק זה כותב רש"י: הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה". רש"י נתלה בדברי חז"ל ומחזקם בדוגמא נוספת מבראשית: בני לאה (הזכרים) נולדים כי לאה הגיעה לסיפוקה ראשונה (איפה זה כתוב בדיוק?), דינה – בת יעקב ,כיוון שהוא הגיע ראשון לסיפוקו. כשאנו זוכרים את גורלה המר של דינה, ברור כי לידת בנות נחשבה לעונש כבד.
פירוש נוסף למילה תַזְרִיעַ מתייחס לביוץ , הרמב"ן מתייחס לדברי חז"ל: "ואין כוונתם שיעשה הולד מזרע האשה…אבל אמרם "מזרעת", על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקה ומלובן האיש, ולשניהם יקרא זרע." הפירוש של הרמב"ן שופך אור נוסף על חז"לינו, מקשר את קביעת מין הולד לביוץ ומנתק את הקשר בין הסיפוק המיני לבין מין היילוד.
הרב שלמה גורן, שהיה הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל, מצא רמז לפונדקאות בפסוקנו ,ומשייך את הפסוק לביוץ. "באם הפונדקאית משתילים ביצית של אשה עקרה עם זרע של בעלה (של העקרה). בעל הזרע הוא האב של העובר. 'אם היה כתוב אשה כי תלד' ,היה ברור כי האם היולדת היא אמו של העובר. כיוון שכתוב אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה, מלמדת אותנו כי ההזרעה של האשה (כלומר הביצית) היא הקובעת את האמהות,כפי שההזרעה של הבעל (הזרע) קובעת את האבהות".
אסיים בשירה המקסים של ציפי שחרור העוסק בנושאים בהם דנו בפרשה זו :
בושה גדולה
יש לי כח.
יש לי גוף.
אבל יש בי
בושה גדולה.
ולך יש שיטות
והרבה אני בך
וסופיות מהירה,
תשובות חפוזות.
כמה אשפה יש בראשי
כמה מרץ באגן.
כאשר יש בך זיקפה
בי שטפון.
וכל השאר
בושה גדולה.
מאחל לכם ולכן הנאה גדולה, ללא בושה, ועונג שבת כהלכתו. פרשת השבוע: פרשת תזריע
