פרשת השבוע – פרשת תרומה
פרשת תרומה שמות, פרק כו
{א} וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם: {ב} אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל הַיְרִיעֹת: {ג} חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ: {ד} וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית: {ה} חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ: {ו} וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד: {ז} וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם: {ח} אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת: {ט} וְחִבַּרְתָּ אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל.
המשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אמנים מומחים ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וגם לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.
שנים רבות שכן אוהל מועד, ומשכן האבן שהחליף אותו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף קבע למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון רבים בין השניים.
המשכן היה מבנה מסוג מיוחד, ששילב אוהל רגיל וסוכה שטוחה של קרשי עץ, מבנה שניתן לפירוק ולנשיאה. רבים מהמונחים הטכניים בתיאור המשכן, במובנו הצר של שם זה (היינו, האוהל הפנימי), היה עשוי עשר יריעות ארוגות מחומרים יקרים. כל יריעה הייתה באורך 28 אמות וברוחב 4 אמות. כל חמש יריעות חוברו יחד למחברת אחת ברוחב 20 אמה, ובמקום החיבור של כל שתי מחברות נעשו 50 לולאות לכל אחת, מחוברות בקרסי זהב.
על גבי מערכת זו, המכונה משכן, הייתה מערכת נוספת של 11 יריעות מצמר עיזים, שנקראת "אוהל על המשכן". רוחב יריעה כזו היה זהה לרוחב יריעות המשכן (4 אמות), אך אורכן היה גדול יותר ב-2 אמות והגיע ל-30 אמות היריעה. באמצעות קרסי נחושת חוברו היריעות לשתי מחברות – אחת של 5 יריעות ואחת של 6. תפקיד היריעה ה-11 נועד להיות כעודף ("סרח") על המשכן..
למערכת אוהל המשכן שימשו עורות אילים מאדמים כמכסה, וכמערכת רביעית ועליונה שימשו עורות תחשים – מונח שלא נתברר כל צרכו. מידותיהם של שני מכסים עליונים אלה לא ניתן בתיאור התורה.
שאלות רבות מעורר הטקסט הזה. האם הייתה היתכנות לכך שעם עבדים שיוצא ממצרים עם או בלי ה"השאלות" של הרכוש המצרי, היה מסוגל לבנות כזה מיבנה, לנייד אותו לאורך 40 שנה במדבר, לתחזק אותו? איך הושגו כל החומרים לבנייה? מי פיקח את הבנייה המורכבת והמפורטת הזו? שאלה מהותית יותר לגבי טיבו וטבעו של האל היא : כיצד אל ללא הגדרה של צורה שוכן בבית מסוים?
יערה ענבר קוראת את הטקסט האדריכלי הזה וטוענת שמדובר בשיר אהבה. פרטי הפרטים של תכנית הבנייה של המשכן – קרש אל קרש, יריעה אל יריעה, עור תחש, ידית וטבעת – נקראת כשיר אהבה.
בין המילים צצים ללא הרף רמזי הזיווג, שהוא תשתית המשכן. הפסוקים מבטאים מוּליוּת, הקבלה מדויקת, פנים אל פנים. הכרובים מוכנים לחיבוק, וגם כל הסובב אותם: היריעות "חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (כו, ג), "מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (כו, ה), ידיות הקרשים "מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (כו, יז), קרשי הירכתיים "יִהְיוּ תֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים" (כו, כד)… בית האלוהים, שבו אנחנו אמורים לפגוש את האל, מגלם בעצם מהותו – מפגש. בתוך החלל, אשר מרכיביו כולם נושקים אלו לאלו, אנחנו אמורים להשיק שמים וארץ.
בתוך מלאכת המחשבת המדויקת והסימטרית כל כך, מופיעה שארית, בדל, קצה מידלדל: "וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן" (כו, יב). לרגע הכול מתערער, ואז באה אנחת הקלה. בתוך הדיוק השביר, המושלם כל כך – גלגל הצלה.
סרח העודף אוצר בחובו את החופש, את מרחב התנועה בתוך המערכת שכולה מיקוד. מצד אחד שומר הסרח על חביון הזוגיות, הוא מסתירהּ היטב ומאפשר לה להתקיים, מצד שני הוא מרפא ברגעי מצוקה, שהם חלק מטבעו של קשר.
לשם מה כל הפירוט הזה? שואל חגי משגב. פרקים שלמים ופרשות נרחבות עוסקות בפרטי פרטים בבית ובאוהל, בכיור ובמנורה, בקרשים ובאדניהם, בכמויות ובמידות ובפרטים טכניים, עד כי לפעמים נדמה לקורא שהוא מחזיק בידו הוראות הרכבה של רהיט מבית 'איקאה'. בכל מקום שנוגע המקרא בקודש ובכליו, נעצר מרוץ הטקסט; תהליכים קופאים, סיפורים מופסקים, אנשים ועלילותיהם נעלמים מהמקרא. בדרך כלל נמנע המקרא מתיאורים שאינם תורמים להתקדמות העלילה. כאן התיאור הוא הדבר היחיד, לפרטי פרטים. גם מ במקדש שלמה וגם במקדש העתיד להיבנות על פי יחזקאל.
בסיפורי הקמת מקדשים בספרות מסופוטמיה הקדומה מופיע פירוט ארוך ודקדקני של הבנייה. פירוט דומה מופיע גם בכתובות בנייה של ארמונות מלוכה, כמו גם אצלנו בתיאור ארמון שלמה במלכים א'. הפירוט המסופוטמי הוא שבלוני: "עשיתי את הדלתות ארז ואת הקירות אבן יקרה, לא שיניתי טפח למעלה וטפח למטה". אפילו סנחריב מלך אשור, מגדולי המפרטים, התמקד יותר בתיאור הגודל העצום של בנייניו, מפרט את כמויות העפר שנחפרו, מידות הענק של הארמון, משקל האבנים ומספר העבדים ששותפו בבנייה. הפירוט נועד, כפי שנכתב אצלו במפורש, כדי לפאר את שמו שלו כבונה הגדול ביותר לשם האלים.
בניגוד למלכי המזרח שראו במקדש אמצעי להאדיר את שמם, התורה מפקיעה את היוזמה מידי האדם. המרחק בין האדרת האל להאדרת האדם קטן מאוד, ולכן הוציאה התורה את בניית משכן ה' מחוץ לגבול היזמה האנושית. המשכן לא יהיה עדות לכוחו של אדם. התרומה לבנייתו תהיה עממית ושוויונית ולא תשויך לשליט, וגם – הכול מוכתב.
"כך פועלת השיטה" קורצת בילי סביר. בהסבריה הבוטניים היא כותבת, שהמטייל באזורי המדבר באזורנו שמח תמיד למצוא צל תחת עץ שיטה. זאת תהיה מן הסתם שיטה סלילנית, שיטת הנגב או שיטת הסוכך, ואחרי שילגום המטייל מעט מים, יתהה בוודאי בנפשו כיצד בנו מעצים אלה את המשכן? הגזע קצר, עקום ומתפורר ובוודאי שאי אפשר להוציא ממנו עצי בנייה באורך שתי קומות (עשר אמות) קל וחומר למבנה המקדש.
לדעת החוקרים, מין השיטה ששימשה לבניית המקדש היא זו שמוצאה בסוונות הלחות של מזרח אפריקה וכנראה היה נפוץ בארץ ישראל בתקופות גשומות יותר. את השיטה המלבינה אפשר לראות בעיקר בנחל האלה ובאזור נחל תבור. בעבר הירדן, בעיקר באזור הגלעד ובמורד הירמוך, צומחות חורשות נאות של שיטה זו. הגזע שלה גבוה, עבה וישר. בנוסף הוא קשה וחזק, אך בעל משקל סגולי נמוך, נתון נוח לעיבוד ושימוש בעץ. העץ לא משנה את נפחו בהשפעת התייבשות וספיגת לחות לסירוגין, ואפשר לשלב קרש בקרש בדיוק מרבי.
רוביק רוזנטל כותב על המילה "מִשְׁכַּן": הוא בית, מקום שבו מתגוררים. המילה נגזרה מן השורש שכ"ן, כלומר התגורר. שָכֵן הוא אדם המתגורר בסמוך, ושכונה היא מקום שבו אנשים מתגוררים בקרבת מקום ובדרך כלל מכירים זה את זה.
משכן הוא בית מיוחד, בעל מעמד, חשיבות ואפילו קדושה. בעת יציאת בני ישראל ממצרים הם הקימו אוהל לעבוד את אלוהים, וקראו לו המשכן.
פרשת השבוע – פרשת תרומה
לאחר שהוקמה מדינת ישראל הוקם גם בית המחוקקים, שנקרא 'הכנסת'. לבית שבו מתקיימים דיוני הכנסת קוראים משכן הכנסת. הוא נמצא על גבעה בירושלים. לא רחוק ממנו מתגורר נשיא המדינה, ולמקום בו הוא נמצא קוראים משכן הנשיא. לבית האופרה בתל אביב קוראים המשכן לאומנויות הבמה. בכל המקרים האלה בחרו במילה 'משכן' כדי להדגיש כמה המקום חשוב ומיוחד, למרות שאין לו תפקיד דתי.
בירושלים יש שכונה הנקראת משכנות שאננים. השכונה הזו נוסדה לפני 150 שנה, והיא נקראת בעקבות פסוק בספר ישעיהו: "וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת" (ישעיהו לב 18). מצד שני, גם לאזורים שבהם חיים אנשים עניים משתמשים במילה משכן, וקוראים להם משכנות עוני.
הרבה מירה חובב, מצטטת את דון יצחק אברבנאל: "למה צוה יתברך במעשה המשכן ואמר 'ושכנתי בתוכם', כאלו היה יתברך גשם מוקף ומוגבל, במקום מה שהוא בהפך האמת. כי הוא, יתברך, אינו גשם ואינו כח בגשם ואיך יחסו לו מקום?" אברבנאל שואל, כיצד מתיישבים הפסוקים הללו מפרשתנו עם היותו של האלהים מהות רוחנית. המשכן, לדעת אברבנאל, הוא רק אמצעי ולא מטרה בפני עצמה, להזכיר ולהנכיח את קיומו של אלהים, גם כאשר העם חווה מצוקות וקשיים בהליכתו במדבר, דברים שעלולים לגרום לו לסטות מדרך האמונה ולאמץ אמונות כוזבות.
עבודת הקרבנות בבית המקדש בטלה כבר לפני כמעט אלפיים שנה, ובימינו יהודים וישראלים רבים לא בהכרח מייחלים להקמתו מחדש של המקדש. מנקודת המבט הזו, לא ברור אם הסברו של אברבנאל מספק. היא שואלת האם הרצון להנכיח את הקדושה בחיי העם, חייב להיות כרוך דווקא בפירוט רב כל כך של כלי הקודש? האם באמת יש צורך בכל כך הרבה זהב כדי לעלות במדרגות הרוחניות?
פרשת השבוע – פרשת תרומה: מתוך השיר "מִשְׁכַּן אַהֲבָתְךָ". מילים: אביבה גולן לחן: שלמה רון
אִם שָׁמֶיךָ אֲפֹרִים
וְהָאוֹר מַסְתִּיר פָּנִים,
הִתְחַזֵּק בְּאַהֲבָה
עוֹד תִּרְאֶה יָמִים שֶׁל נֶחָמָה.
אִם הָרוּחַ, סְעָרָה
וְהַשֶּׁמֶשׁ הִסְתַּתְּרָה,
בּוֹא חַמֵּם אֶת לְבָבְךָ,
שׁוּבָהּ אֶל מִשְׁכַּן אַהֲבָתְךָ.
שבת של משכן אהבה לכולנו – פרשת השבוע -פרשת תרומה
