קטנות קיבוציות: אולי יש לכם חיסון

קטנות קיבוציות: אולי יש לכם חיסון

שורה ראשונה אולי יש לכם חיסון

אולי יש לכם חיסון נגד שפעת החזירים, אבל אין לכם חיסון נגד חזירות המשפיעים.

קווים לדמותו של שמאל אובדני

אני לא יודע אם השמאל ממשיך  לדון את עצמו  לריסוק (שאולי ממנו יש עדיין, אולי, תקומה) או לכליה אשר ממנה אין עוד תקומה, אבל אני יודע שמחנה שאחד ממאפייניו הוא הרס עצמי,  לא משכיל לזהות חלון הזדמנויות  לגידול וממשיך ללכת עם הראש בקיר לחיסול.

המשפט היפה והמדויק של רם צח

לפני שבועות אחדים מונה צח רם, חבר קיבוץ רביבים, לתפקיד מרכז הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. ספק אם ניתן להגדיר את עצמת הזרם – אני לא  נדרש כאן כלל וכלל לסוגיית חשיבותו – כ"רון קילוח בצינור": עם זאת נראה לי, שאין קשר סיבתי, אולי אף אין קשר מכל סוג שהוא, בין מספר הקיבוצים השיתופיים שחבריהם בוחרים, ברוב מספיק, להפריטם, ובין היחלשות הזרם. הזרם אינו נחלש גם אם נגרעות ממנו, בהדרגה, טיפות אחדות ממנו. עם מינויו לתפקיד צוטט רם: "אני מאמין שצורת החיים הקיבוצית יוצרת דרך חיים חברתית וכלכלית צודקת יותר ואשמח כפעיל בתנועה לסייע ככל שניתן לקיבוצים להתחזק ולצמוח". מה שיפה, נכון ובעיקר מדויק במשפט הזה,  הוא שניתן להחיל אותו בו בזמן ובה במידה הן על הקיבוץ השיתופי והן על הקיבוץ המפורט. רם צח לא פוסח על שתי הסעיפים הוא מפליא לשזור אותם זה בזה. אין בהיר יותר ממשפט עמום זה, אשר יכול להיקרא לכאן (שיתופי) או לכאן (מופרט) כמגדיר וכמאפיין את הוויית הקיבוץ באשר הוא.

עמוד האש הגפרורי

בדברי הסיכום, הברכה והתודות לאחר ניצחונו (מברוק!) ובחירתו לתקופת כהונה נוספת, כתב ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, בעמוד הפייסבוק שלו, בין השאר גם את המלים הבאות: "אנו אמורים להיות עמוד אש ערכי אשר מוביל את ישראל". זו שאיפה ראויה, אבל אני קורא אותה כיומרה, אשר ספק אם ישראל  2020 תאפשר תנאים הכרחיים להגשמתה. עמוד אש ערכי? מוביל? אני חושב, אם יורשה לי, כי חלק הארי, שלא לומר רובם ככולם, חברים וחברות ברוב (המופרט) מהקיבוצים, יש סדר יום שונה, וספק אם יימצאו כמה תריסרים שהרצון, הניסיון והמאמץ, כמו גם השאיפה והיומרה, להיות עמוד אש ערכי מוביל יהיה בראשו.

החמוד מחמדת

קוראים לו טל או חן – אוף, איך יכולתי לשכוח – ויש לו לב עשוי מחומר חד-פעמי. זה שאין לו כנפיים לא אומר שהוא לא מלאך, והוא והחסד הם היינו הך. המכוניות של שנינו נוסעות על גז. מי שנדרש למלא גז במכוניתו, יודע עד כמה לא קלה היא ההתכופפות אל פתח המכל המצוי בתחתית המכונית ועד כמה עלול לעצבן הניסיון לחבר את פיית הצינור המוליך את הגז אל הפתח. תוסיפו לזה יום גשום, סוער וקר, לזה תוסיפו את המגבלה הפיזית, ותקבלו את המקבילה במציאות של המלה סיוט. ואז, הגיע החמוד מחמדת, יישוב  בבקעת הירדן, ראה אותי בשוועתי וחיש דק נידב עצמו הבחור הצנום והצנוע לסייע לי. תחילה, החליף אותי על יד ההגה, כדי להגיע, ברוורס, על המקום שבו קל יותר למלא. הוא חיבר במקומי, עבורי, את הצינור למכונית, המתין עד שאסיים את התדלוק ( ממושך וארוך כמו חצי גלות), ניתק את הצינור, איחל לי שבת שלום. כשאמרתי לו, בעודי קד לו קידת הודיה, שאין לי מלים להודות לו, אמר החמוד מחמדת "שטויות, זה בקטנה". תודה לך טל או חן או איך יכולתי לשכוח את שמך, סליחה. אם אין לי מלים להודות לך, דע לך, נא, כי זה רק בגללך, ואם לדייק- הודות לך.

לימוד לקח

לא אחת היה צריך ללמד אותנו לקח. האמת היא שלקח אי אפשר ללמד, אפשר רק ללמוד. כאן טמונים הבעיה, הקושי והיעדר היכולת להפיק לקח מלימוד הלקח. ילדים לא פנויים מעשית ורגשית ללמוד לקחים. הם עושים מה שהם עושים בחדוות עשייה ילדותית, טבעית, טהורה ותמימה. גם אם הם משתוללים לא צריך להעניש אותם ולצוות עליהם ללמוד לקח. זה לא יעזור. לקח הם לא ילמדו. היינו ילדים ולימים גדלנו בלי ללמוד לקח. לא קרה לנו שום דבר. הסתדרנו בסדר גמור גם בלעדיהם.

פינת הילדים

בקיבוץ, בחוץ, בבוץ

הכי כיף היה לקפוץ

בשלוליות הכי רטובות

עם הנעליים הכי טובות.

 שורה תחתונה

האם ניתן להגדיר אדם ששולל תכלית שלילה את קיומו של אלוהים ככופר אדוק?

קטנות קיבוציות – הטור הקודם