אֶלָה היא בת קיבוץ נאות מרדכי, נשואה לעימאד, דרוזי ממראר. שניהם חברים בנאות מרדכי, ובקיבוץ מעידים ם עליהם שהם "זוג עלה כיפאק". עימאד הוא מרכז ועדת הביקורת של הקיבוץ, אֶלָה חברה בוועדת חינוך. הילדים שלהם, עומרי ונאיה, מקבלים חינוך קיבוצי ובמקביל סופגים גם את התרבות הדרוזית. עימאד אומר, שמעולם לא היה להם צורך להסתיר את הקשר ביניהם, לא בקיבוץ ולא בכפר שלו
בספרו האחרון, "היו לזרים" (2017, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 295 עמ'), מתאר ישראל עוז את קשייו של זוג מעורב (תרתי משמע) – הוא יהודי, היא ערבייה נוצרייה; הוא חבר מן המניין ביישוב קהילתי בגוש משגב, היא תושבת חיפה – לבנות את ביתו המשותף ביישוב שלו. הדעות הקדומות, תנאי הקבלה המחמירים (הפורמליים והלא פורמליים) והקסנופוביה (פחד מזרים), לא מאפשרים זאת. לא מותירים ברירה ליוסי וג'יהאן, שהתאלמנו מבני זוגם, כמעט באותה העת, אלא לחפש להם מקום אחר.
גם עימאד וְאֶלָה הם זוג מעורב – הוא דרוזי, היא יהודייה; הוא מהיישוב מראר היא בת קיבוץ נאות מרדכי – אבל בניגוד לחומות ולניכור שבהם נתקלו יוסי וג'יהאן, עימאד ואלה התקבלו נאות-מרדכי בזרועות פתוחות ובברכה. הם חברים בקיבוץ ומעורבים בחייו; הם מארחים ומתארחים; הם שותפים לכל הפעילויות והחגים, וגם ממלאים תפקידים: עימאד עומד בראש ועדת הביקורת של נאות מרדכי, ואלה חברה בוועדת חינוך.
עימאד (52) נולד, כאמור, במראר, יישוב מעורב של ערבים נוצרים, דרוזים ומוסלמים. אביו היה איש צבא הקבע, ולאחר מכן עצמאי. אמו עקרת בית. הוא אח שני לשני אחים ולשתי אחיות, שהפליגו למרחקים, כל אחד בתחומו. אחיו הבכור הוא מהנדס במשרד השיכון, אח שני הוא ד"ר למיקרוביולוגיה וחוקר סרטן בארה"ב, אחות אחת היא מורה לחינוך מיוחד, והשנייה למחשבים. עימאד עצמו הוא אדריכל והנדסאי בניין.
עד כיתה ט' עימאד למד במראר, ולאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו. בסוף י"ב הוא התגייס לחיל הים ("אנחנו חייבים בשירות חובה כמו היהודים"), היה סגן מפקד "דבור" ומפקד קורסים בבסיס ההדרכה, ואחרי השחרור, ואחרי מסע בין עבודות שונות, החליט ללמוד אדריכלות. תל-חי הייתה הכי קרובה. "תמיד ידעתי שאני רוצה לשלב בין יצירה לפרנסה", הוא אומר. הוא סיים את תל-חי ב-96', ואחרי שעבד בכמה משרדי תכנון וחברות בנייה, וגם בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל עליון (בפיקוח, ברישוי, ובבדיקת תכניות), הקים בשנת 2007 משרד עצמאי, "עדן תכנון והנדסה".
המשרד ממוקם באזור התעשייה הדרומי של קריית-שמונה, ומנוהל על ידו. בת זוגו אלה, שגם לה תואר ראשון באדריכלות ובהנדסת בניין, עוזרת לידו. היא יד ימינו. יש להם שישה עובדים, והם נותנים שירותי תכנון אדריכלי ושירותי ניהול ופיקוח פרויקטים, משלב הייזום הראשוני ועד למסירת המפתח, כולל כל הבדיקות להיתכנות כלכלית. הם עובדים גם בתחום הציבורי (מועצות אזוריות ורשויות מקומיות), גם בתחום היזמי (תחנת הדלק החדשה בצומת עמיעד היא פרויקט שלהם; המתחם התיירותי שעתיד לקום ליד קייקי כפר-בלום הוא שלהם; וכך גם התשתיות הציבוריות של ההרחבות בדפנה, הגושרים וכחל), וגם בתחום הפרטי (בקיבוצים, במושבים ובקריית-שמונה). הפעילות שלהם מגיעה עד כרמיאל במערב, "עמק המעיינות" בדרום, ורמת הגולן במזרח. הם נהנים משם טוב, כך שהם לא צריכים לרוץ אחרי עבודות, העבודות רצות אחריהם (חבר מביא חבר, ופרויקט מביא פרויקט).
עימאד: "חוק הלאום הוא חוק מפלה. חוק נבזה, ומי שיזם אותו נבזה עוד יותר. זה החוק הכי גזעני שנחקק אי פעם במדינת ישראל, ואני לא יכול להגיד את זה באופן עדין יותר. לא הייתה שום סיבה שהוא ייצא לאוויר העולם. אין בו שום היגיון. אני חושב שמגילת העצמאות יכולה להיות חוק הלאום של מדינת ישראל".
אדם הוא אדם הוא אדם
הם הכירו אצל חברים משותפים בנאות-מרדכי, לפני 18 שנה. זו הייתה היכרות תמימה, כי שניהם היו אז במערכות יחסים. בת זוגו של עימאד באותם ימים הייתה גם היא יהודייה. זאת הסביבה שלו, הוא חי בין יהודים, הוא אומר, הוא מעולם לא יצא עם דרוזיות.
משפחתה של ג'יהאן, כותב ישראל עוז בספרו, לא קיבלה בקלות את הקשר בינה לבין יוסי, בן זוגה היהודי. משפחתו של יוסי דווקא בירכה עליו. אם טוב לו – טוב גם להם, אמרו לו שני ילדיו הבוגרים, בת ובן, העיקר שתהיה מאושר.
איך המשפחה שלך, אני שואל את עימאד, קיבלה את הקשרים עם בנות הזוג שלך, שאף אחת מהן לא הייתה דרוזית, ובמיוחד עם אלה?
עימאד: "המשפחה שלי מקבלת את הקשרים שלי, כולם עם בנות זוג מחוץ לעדה, כבר 30 שנה. עם זאת, ההורים שלי לא היו עושים את השידוך שלהם עצמם עם יהודים, ואם זה היה תלוי בהם הם היו משדכים לי דרוזית מהכפר ואומרים לי, בוא תתחתן, תבנה לך בית, תקים משפחה. אבל החיים לקחו אותי מגיל 14 לחברה היהודית. אני מעורה בה ומעורב בה, ומיום שהלכתי ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו, לא חזרתי לכפר".
איך הפכה הידידות ביניכם לקשר רומנטי?
עימאד: "שנינו היינו אחרי מערכות יחסים, שנינו היינו פנויים, החיבה תמיד הייתה שם, כך ששום דבר לא עמד בינינו לבין האפשרות הזאת".
אלה: "זה פשוט קרה. זה היה בזמן הנכון ובמקום הנכון".
עימאד: "אלה גרה אז בתל-אביב, ועוד לא היה ברור לאן הקשר הזה מוביל. אבל אחרי חצי שנה, אחרי שהוא התהדק, אלה החליטה לחזור לאזור. היא עברה לגור אצלי ולעבוד אצלי. גרתי אז בלהבות-הבשן. גרתי שם 16 שנה".
אביה של אלה הוא חבר נאות-מרדכי, ועובד היום בסאסא. אמה היא קלינאית תקשורת מוערכת. היא בת בכורה לשלוש אחיות ואח. אחת מאחיותיה חברה היום בקיבוץ. שתיים מאחיותיה ואחיה עזבו את הקיבוץ.
איך ההורים התייחסו לקשר הזה? אני שואל את אלה.
אלה: "מאחר שלא היה בינינו קשר זוגי מיידי, קודם הכרנו והיינו ידידים, ודרכי גם ההורים הכירו את עימאד, זה לא 'נפל' עליהם לפתע. זה היה להם די טבעי. אני לא חושבת שההורים שלי היו מייעדים לי מישהו לא יהודי, אבל אם לנו טוב, אז גם להם טוב. הם מעולם לא אמרו לי שיש להם בעיה עם זה שעימאד הוא דרוזי".
ובתחושות שלך?
"אימא שלי תמיד אמרה לי, אם טוב לך אז טוב גם לי".
ולך עצמך לא הייתה בעיה עם זה שעימאד הוא דרוזי?
"ממש לא. ממה שכן חששתי בהתחלה זה מפער הגילים שיש בינינו, עימאד מבוגר ממני ב-13 שנים".
שני ילדיהם, עומרי בן הארבע ונאיה בת השנתיים מתחנכים בקיבוץ, על פי ערכי הקיבוץ, המסורת היהודית וחגי ישראל. ויתרת? אני שואל את עימאד.
עימאד: "הילדים שלנו מקבלים חינוך קיבוצי, אבל סופגים גם את התרבות הדרוזית. יש להם שני עולמות, שתי תרבויות, שתי הוויות. אנחנו מקפידים כל יום שישי להגיע אתם להורים שלי, ולחגוג את החגים עם המשפחה".
זה לא מבלבל אותם?
עימאד: "הם מקבלים את זה באופן טבעי. כל שבוע הם רואים את שני הצדדים של המטבע. הם גדלים על שתי שפות. אני קצת מפשל כאן, כי באוטומטי אני מדבר אתם עברית, ודווקא אלה קוראת אותי מדי פעם לסדר".
אלה: "יש להם משפחה שמדברת ערבית, וחשוב שהם יכירו גם את הצד הזה. במדינה שלנו לא פחות חשוב לדעת ערבית. זו השפה הרשמית השנייה כאן".
ובכל זאת, הילדים יגדלו ויום אחד, בעודם עומדים ושרים את התקווה, הם יראו את אבא שלהם עומד לידם עם שפתיים חתומות.
עימאד: "הם יבינו, כמו שהחיילים שלי בצבא הבינו, כאשר עמדתי מולם זקוף בכל טקס צבאי, ובעודם שרים את התקווה פי היה חתום. אני לא יכול לשיר את התקווה, כי ברגע שאומרים נפש יהודי הומייה – אני לא כלול בזה. אני אזרח ישראלי שמקבל עליו את מלוא החובות האזרחיות, אני נאמן למדינה ולערכי הדמוקרטיה, אבל אני לא יהודי".
איך קיבוץ נאות מרדכי קיבל את הקשר שלכם?
עימאד: על פניו בטוב. בלי בעיות. על מעבר לזה אנחנו לא יודעים".
הם התקבלו לחברות לפני שלוש שנים. הם לא שמעו על איזשהן התנגדויות, או הסתייגויות, לא "רגילות" ולא עדתיות. חבר אחד תהה לגבי חינוך הילדים. התשובה שהוא קיבל הייתה של גם וגם. שהם יקבלו את שני העולמות, ומן הסתם ייהנו משניהם. "הם מרוויחים מזה" (עימאד).
הם מעורים בחיי הקיבוץ. הבית שלהם מאוד מארח ופתוח. כמעט כל יום יש אצלם ארוחות. באים ילדים מהמסגרות המקבילות לילדיהם, ואתם גם הוריהם. גם המרפסת הרחבה שלהם פתוחה ומזמינה. יש בה שתי פינות ישיבה: האחת יותר בכיוון של הקפה והעישון (שניהם מעשנים), והשנייה ליותר מזה. אגב, הם לא התחתנו. הם חיים בלי תעודות. "לא רשמנו כלום, אפילו לא על מפית", מחייך עימאד. "זה מתאים לי מאוד", מחייכת גם אלה.
אני חוזר לספר של ישראל עוז וליישוב הקהילתי של יוסי, "מצפה אחים", ושואל: אם לא היה מדובר בקיבוץ פתוח כמו קיבוץ נאות מרדכי, אלא ביישוב קהילתי בגוש משגב, למשל, האם גם אז היו מקבלים אתכם?
עימאד: "גרתי 16 שנים בלהבות-הבשן, שש מהן עם אלה, ולא רק שלא היו לנו בעיות, אלא באו נציגים רשמיים של הקיבוץ, ביוזמתם, יותר מפעם אחת, וניסו לשכנע אותנו להיכנס לתהליך של קבלה לחברות. היה עוד קיבוץ שהייתי בו רק בקשרי עבודה, וגם שם הציעו לנו להתחיל את המסלול של קבלה לחברות. היו לנו עוד אופציות על השולחן. אנחנו בנאות בגלל השורשים של אלה".
אלה: "אני בת בית שם (במראר). אני חלק מהמשפחה שלו. אני חוגגת אתו את החגים. הוא חוגג אתי את החגים. אנחנו לא מרגישים את השוני. לטעמנו, אין בכלל שוני. אני לא שונה מיהודייה שמתחתנת באמריקה עם לא יהודי. להתחתן עם בן זוג אסיאתי, זה לגשר בין עולמות הרבה יותר רחוקים. פה אנחנו כולנו מאותו הכפר".
ישראל עוז מדבר על יישוב קהילתי, לא על קיבוץ, יישוב קהילתי זה יותר קשה. הנה מה שאומר אחד מחברי "מצפה אחים", בוויכוח שמתפתח שם, אפרופו הקשר בין יוסי וג'יהאן: "מצפה אחים הוא יישוב ציוני-יהודי, ויש להקפיד על כך" (עמ' 169).
עימאד: "קבלת האחר תלויה באופי של כל יישוב. יש יישובים סגורים שהם על טהרת משהו. זה יכול להיות על טהרת הטבעונות, או על טהרת חינוך מסוים, או על טהרה של אמונה דתית. יישובים כאלה הרבה יותר סגורים ושמרנים ולא פתוחים לכל אחד. אבל קח לעומתם את קיבוץ מורן, למשל. יש לנו שם חברים, שניהם דרוזים, והם חברים שם מן המניין".
הבית שלהם רחב, מושקע ומרשים. הוא תוכנן, עוצב ונבנה על ידי שניהם, ואיך לא. 183 מ"ר של מחשבה והשקעה אדריכלית. למה רק 183 מ"ר אני שואל את זוג האדריכלים, שיכלו להרשות להם יותר. עימאד: "בית גדול יותר הוא בית מנוכר, ואנחנו לא שם". לבית גם קומה שנייה, של 50 מ"ר, שאמורה לשרת את העבודה. היא מיועדת למחלקת ההדמיה התלת ממדית של המשרד, מסביר עימאד. הכניסה אליה היא מבחוץ. היא לא קשורה לבית.
היו מחלוקות מקצועיות, או מחלוקות אחרות, של טעם, למשל, בבניית הבית?
אלה: "די זרמנו. לכל אחד מאתנו היו דברים חשובים יותר וחשובים פחות, והתפשרנו. מצאנו את האיזון. זה גם מה שאנחנו מציעים ללקוחות שלנו, לדעת מה חשוב לשני, ולשחרר. יישמנו את זה גם עלינו".
לוסי האריש וצחי הלוי הסתירו שנים את הקשר שלהם. היה שלב שגם לכם התאים להסתיר?
אלה: "המוצא לא היווה שיקול, לא בצד שלי ולא בצד של עימאד. אדם הוא אדם הוא אדם".
עימאד: "מעולם לא היה לנו צורך להסתיר את הקשר שלנו, או את המוצא שלנו, לא כאן ולא שם, לא בקיבוץ שלה ולא בכפר שלי. בכלל, אנשים שמכירים אותנו לא חושבים שיש כאן איזושהי בעיה שצריך לפתור, או לעדן. בסופו של דבר אין פער תרבותי, וגם לא פערים אחרים בינינו לביניכם".
אלה: "אני בת בית שם (במראר). אני חלק מהמשפחה שלו. אני חוגגת אתו את החגים. הוא חוגג אתי את החגים. אנחנו לא מרגישים את השוני. לטעמנו, אין בכלל שוני. אני לא שונה מיהודייה שמתחתנת באמריקה עם לא יהודי. להתחתן עם בן זוג אסיאתי, זה לגשר בין עולמות הרבה יותר רחוקים. פה אנחנו כולנו מאותו הכפר".
לא על פי חוק הלאום.
עימאד: "נכון. חוק הלאום הוא חוק מפלה. חוק נבזה, ומי שיזם אותו נבזה עוד יותר. זה החוק הכי גזעני שנחקק אי פעם במדינת ישראל, ואני לא יכול להגיד את זה באופן עדין יותר. לא הייתה שום סיבה שהוא ייצא לאוויר העולם. אין בו שום היגיון. אני חושב שמגילת העצמאות יכולה להיות חוק הלאום של מדינת ישראל. הייחוד של מדינת ישראל כמדינת היהודים קיים במגילת העצמאות. גם הזכויות האזרחיות של כל בני העדות האחרות שחיות בישראל כתובות בה בצורה הכי דמוקרטית והכי מקבלת ומכבדת".
קיבוץ נאות מרדכי – הם זוג עלה כיפאק
"העובדה שמדובר בזוג מעורב", אומר מנהל הקהילה של נאות-מרדכי, יעקב זוסמן, "לא עלתה בשום פורום ובשום שלב בתהליך הקבלה של אלה ועימאד, ומכאן שגם לא היו שום התנגדויות על הרקע הזה. נאות-מרדכי הוא קיבוץ ליברלי. המבחנים שלנו הם חברתיים וכלכליים ומידת הרצון של הנקלטים להיות חברים בקיבוץ ולאמץ את אורח החיים הקיבוצי".
באיזה רוב הם התקבלו בהצבעה?
זוסמן: "ברוב של יותר משני שלישים. אצלנו לא מוסרים מספרים. גם אני לא יודע מספרים. אצלנו כותבים בפרוטוקול 'קיבלו את הרוב הדרוש'".
ובדיעבד, אחרי שלוש שנים, אתם מברכים על הקליטה הזאת?
זוסמן: "הם זוג עלה כיפאק. עימאד מכיר את המנטליות שלנו, את אורח החיים שלנו, הוא חי שנים בקיבוצים. מי שלא מכיר אותו, לא יודע שהוא דרוזי. הוא גם מדבר עברית נהדרת".
"נאות הוא קיבוץ פתוח ומכיל, כך שלא הייתה שום בעיה עם הקליטה שלהם, מה גם שהם זוג מאוד מקובל ואהוב", אומרת כרמית יצחק, חברת ילדות של אלה. "עימאד", היא מוסיפה, "היה הארכיטקט והמלווה של הבית שבנינו בקיבוץ. הוא היה מאוד מקצועי, והיה שם גם רגש. הוא איש מאוד חם ולבבי. כל פעם שאנחנו באים אליהם – הם מזמינים אותנו ואנחנו מזמינים את עצמנו, יש לנו בנים בני אותו הגיל – אני מתחבקת אתו.
"למרות ההשתלבות שלהם והמעורבות שלהם בחברה, עימאד לא שוכח מאיפה הוא בא. היה לו חשוב מאוד לטעת בכניסה לבית שלהם עץ זית. להנכיח את הכפר בו גדל. גם את התרבות הדרוזית והשפה הערבית הם מעבירים לילדים שלהם. זה יפה בעיניי שאדם לא עוזב את השורשים שלו.
"בנוסף לחברותה בוועדת החינוך, אלה תורמת גם לתרבות של הקיבוץ. לאחרונה היא לקחה על עצמה לארגן את 'שני חם', שזה מפגש בימי שני במועדון לחבר של הקיבוץ, על מרק פלוס איזשהו תוכן. זה משהו חדש. הם הרוויחו והקיבוץ הרוויח מהקליטה שלהם", מסכמת כרמית.
