מטרת J street היא לקדם מעורבות אמריקנית בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתוך חשיבה שפתרון שתי מדינות לשני עמים הוא אינטרס משותף ישראלי, פלסטיני ואמריקני ולכן ארה"ב צריכה לסייע לצדדים להגיע להסדר.
פעילותה של עדינה, שעלתה ב2009 מארה"ב, כללה ארגון וליווי משלחות אח"מים ומחוקקים אמריקנים בישראל וברשות הפלסטינית. גיוס דוברים ישראלים להופעות בארה"ב, הפקת כנסים, הסברה מול מנהיגים בישראל וברשות הפלסטינית ועוד.
ישבנו על ספסל בשדרות בן גוריון בתל אביב. זה היה כביכול ראיון עבודה אבל לא הייתי צריכה יותר מדקה כדי לדעת שאני רוצה שעדינה תצטרף לצוות שלי.
הרושם הראשוני היה רק ההתחלה של סיפור אהבה מקצועי ואישי בין שתי נשים החולקות תפיסת עולם ערכית, תשוקה לשלום ולצדק חברתי והערכה הדדית. מערכת היחסים המקצועית הזו התבטאה בסינרגיה שלקחה את עבודת המשרד שלנו לגבהים חדשים ויצרה הרבה הישגים משותפים.
אני מאמינה שכפי שאני בחרתי בעדינה לתפקיד הרכזת של פעילות השדולה האמריקנית J Street בישראל, כך החיים בישראל ובקיבוץ בחרו בה. היא הצליחה לא רק להשתלב בהם, אלא לחיותם מתוך שליחות ומשמעות לטובת המדינה ותושבי האזור. לקיבוץ יש סיבה טובה להתגאות בה.
לימים עדינה הייתה הבחירה הטבעית להחליף אותי בתפקיד מנהלת הארגון בישראל, וזאת אף על פי שחשבתי במקור שנחוץ שם "צבר". את הכישרון המקצועי שלה, שכולל חכמה, מסירות ונאמנות
כמו גם את יכולתה הנדירה להוציא לפועל החלטות, זיהו בארגון האם האמריקני, וכאשר נוצרה ההזדמנות היא קיבלה קידום והוזמנה לשמש כראש המטה של הארגון בוושינגטון.
עדינה ואני נפגשנו לראשונה כאשר היא חיפשה עבודה שקשורה לפתרון סכסוכים ופעילות שלום בין ישראלים לפלסטינים.
אני הייתי לקראת סיום תפקיד במרכז פרס לשלום וניסיתי לסייע לה עם כל מיני חלופות ואפשרויות. סיפרתי לה ש"תעשיית השלום" היא תחום שקשה להיכנס אליו כי יש מעט משרות משולמות ולרוב הן מאוישות על ידי אנשים מתוך הבית.
עדינה נכנסה לעבוד במרכז פרס לשלום וחדשנות במחלקת קשרי חוץ. הדרך שעשתה מאותו תפקיד, שתכליתו בעיקר כתיבה באנגלית, לתפקיד ניהולי בכיר בארגון שעומד בחוד החנית בעולם
הדיפלומטיה הבינלאומית והפוליטיקה האמריקנית, מעוררת השראה בעיניי. אני מייחסת את הדרך הזו בעיקר ליכולת של עדינה להיות נאמנה למטרה הגדולה ולהצליח להחזיק בה את הפרטים הקטנים.
עדינה תמיד אמרה כי בתפקיד שלה באות לידי ביטוי שתי זהויות מרכזיות בחייה, הזהות הישראלית המבקשת להבטיח ביטחון ושגשוג למדינת ישראל, והזהות היהודית אמריקנית שמבוססת על אמונה שורשית בתיקון עולם, צדק חברתי ובאהבת הזולת.
היא הייתה לי פעמים רבות מצפן בתוך המים המורכבים לעיתים בהם ניווטנו ביחד.
אבל יותר מכל דבר אחר, אני חושבת על עדינה באותם רגעים בהם אנחנו באוטובוס בגדה המערבית, מלא באנשי קונגרס אמריקנים, בלחץ גדול של לו"ז צפוף, במבצע הפקתי מורכב, חייבות לתת מענה לתקשורת ישראלית ואמריקנית ובתוך סיטואציה שיש בה מתח ביטחוני, והיא, מוצאת את הקשב ותשומת הלב לנהג האוטובוס שלנו.
לבדוק האם הוא אכל, לשאול לשלום משפחתו. אולי יותר מכל דבר אחר זה מה שמשקף את הזהות הקיבוצניקית שלה. כי אצלה באמת כולם שווים וכולם ראויים למקום טוב מתחת לשמש.
