על הדרך בין קונטיקייט לאשדות יעקב מאוחד, בין מייקל ג'ורדן לגדעון בן יואש, בין מה שנזכר למה שנשכח
כמה חודשים אחרי שהגענו לאמריקה הודיעו לי שאבא לקה בשבץ מוחי. זה היה בשעת ערב, על שפת אגם. אחותי התקשרה מהקיבוץ ואמרה שכדאי שאגיע. בחוץ עברו כמה נערות צעירות בדרכן ל Selection seminar. מי שתצליח במבחנים תיסע אתנו בתור מדריכה בקיץ. ארץ החלב והדבש תזרח בין עיניה ותהפוך עבור הילדים היהודים למסע בלתי נשכח. אבל בינתיים ירח חיוור נתלה בקצה השמיים של מדינת קונטיקייט, ועל מסך הטלוויזיה שידרו משחק מתוך ה- March Madness, אליפות המכללות של ארצות הברית, ומייקל ג'ורדן שלח לעיתונים פקס קצר ובו הוא כתב: "I am back". באמת שהיה מטורף.
אחרי יומיים כבר הייתי בארץ.
אח שלי בא לקחת אותי משדה התעופה ובדרך עברנו על פני כל הנופים המוכרים – כביש החוף, הארובות של תחנת הכוח ליד חדרה, ואדי ערה, צומת מגידו. יישובי חבל תענך, דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני שבספל אדירים הקריבה חמאה. הירידה לעמק יזרעאל שתמיד מסחררת קצת את הראש. עין חרוד, בית השיטה, בית שאן – כל מקום והזיכרון החריף שמגיע איתו. הדרך הזאת שנסעת בה כל כך הרבה פעמים ובכל זאת איכשהו מצליחה להפתיע אותך מחדש.
בדרך חלפנו גם על פני הישוב מעלה גדעון. גדעון בן יואש שהציל את בני ישראל מיד מדיין, עמלק ובני קדם. גדעון שהסיפור עליו מופיע בספר שופטים מפרק ו' ועד פרק ח'. גדעון שהמלאך מברך לשלום ואומר לו: "אדוני עמך גיבור החיל". כשהיינו ילדים אבא סיפר לי שלא רחוק מכאן, במעין חרוד, גדעון ערך את המבחן המפורסם ללוחמים שלו, אבל אני כבר לא זוכר אם מי שפחד לצאת למלחמה עם בני מדיין ליקק את המים מהמעיין או להיפך.
כשהייתי בן 13, כתבתי על הנביא גדעון עבודה גדולה בשיעור תנ"ך. אבא ביקש שאקריא אותה לפני כל בני המשפחה. איך גדעון מבקש מאלוהים סימן ועוד סימן להוכיח שהוא יציל את בני ישראל מידי בני מדיין.
גם אנחנו מבקשים עכשיו סימן, אבל לא כל כך יודעים ממי.
אחי החנה את האוטו ליד הבית הסיעודי בקצה הקיבוץ ונכנסנו לבקר את אבא. הוא ישב על כיסא בקצה החדר ופניו אל החלון, לבוש בחולצת פלנל משובצת. תמיד אהב לשבת כשפניו מופנות החוצה. בשנים האחרונות, אחרי האירוע המוחי הראשון, הוא היא הולך, בכבדות אמנם, ומתיישב על ספסל בקצה שדרת הדקלים כשפניו מופנות לעבר רמת סירין במערב.
הוא היה יושב שם שעה ארוכה עד שהשמש הייתה שוקעת, חושב על השנים שחלפו מאז שנולד בשכונה של התימנים בתל אביב, לא רחוק מהמקום שבו עומד היום מגדל שלום, ועד שהגיע לקיבוץ בעמק. חושב על הימים שבהם עבד בתור נער צעיר באורווה של הסופר משה סמילסנקי ברחובות. חושב על הימים שבהם רכב על סוס לאורך נהר הירמוך ועל הימים שבהם היה עם יגאל אלון ויצחק רבין בפלוגה א' של הפלמ"ח. חושב על הימים שבהם בילה בבתי הקפה של דמשק, מאזין לשיחות הבטלות של העוברים והשבים. חושב על היום בו ראה בפעם הראשונה את אמא. חושב על הזמן שבו אחותי ואחי ואני נולדנו. הוא היה כדבריו "מכור להרהורים". אחר כך היה מוציא מחברת קטנה ובכתב יד עגול ובהיר, משאיר שם כמה שורות קצרות, מזכרת זעירה מהזמן שחמק וחלף.
לחצנו את היד שלו ויכולנו להרגיש עדיין את החמימות שלה.
אחר כך האחראית על הבית הסיעודי כינסה את כולם במעגל וביקשה שאספר להם מה אני עושה באמריקה. סיפרתי. אני לא יודע מה הם בדיוק הבינו. כשיצאתי משם היה כבר חושך ואני נזכרתי בציפור האוח שהייתה עומדת שם בלילה ומכווצת לי את הלב, כל פעם כשהייתי עובר שם בדרך למגרש הכדורסל.
כמה חודשים אחרי זה נסעתי להרצות בפני דיירים של בית אבות יהודי בניו ג'רזי. סיפרתי להם על העיר ירושלים. סיפרתי להם על העמק שבו נולדתי. הייתי נלהב, משולהב, בטוח שאני כובש את ליבם. כאילו שאני שחקן כדורסל שעושה צעד וחצי, מנתר למעלה גבוה ומטביע את הכדור. בלון דמיוני מלא אוויר חם, שהולך ומתרומם ומגרד את תקרת האולם.
בסוף ההרצאה מישהו הרים את היד ושאל: Excuse me, Who are you?
וכל האוויר התרוקן בבת אחת מהבלון.
יומיים אחרי חג השבועות אבא נפטר.
המטוס הנמיך מעל מגדל שלום אבל אי אפשר היה להבחין במקום שבו אבא נולד. הדוד מרחובות לא היה בטוח שאחי ואני אומרים את הקדיש כמו שצריך, לכן הוא החרה החזיק אחרינו ואמר בקול ברור וצלול כדי שלאף אחד לא תהיה חלילה טעות:
"יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא"
אבל שום דבר כבר לא היה שלם, לא למעלה ולא למטה.
על הבמה ליד הדשא הדרומי היו מפוזרות חבילות קש, ושקיות קרועות של במבה שהגיעו היישר מהעמק והגליל, מיהודה והשומרון. הארובות של תחנת הכוח ליד חדרה היו מכוסות ענן אפור למרות שרשמית האביב כבר התחיל ובכביש החוף התפתל טור ארוך ארוך של מכוניות. ליד צומת גלילות היה מתוח שלט גדול שעליו היה כתוב "רבין בוגד", ואיש אחד שנהג במכונית לידנו, צפר וצפר והפנים שלו היו גדולות ואדומות.
מאיר אריאל שר ברדיו על מטוס גדול שממריא דרך דמעה שקופה, ובחדשות דיווחו על עוד פיגוע תופת ליד כפר דרום. מאז אני ממשיך לטוס כמעט פעם בשנה מחוף לחוף. ועדיין אני לא זוכר אם מי שפחד לצאת למלחמה כרע ברך או להיפך.
לפעמים במטוס אני מתבלבל לרגע ולא זוכר לאיזה כיוון אני טס, אבל אם אני מתאמץ חזק, אני יכול עדיין להרגיש לפעמים את חמימות מגע היד של אבא, ולא לשמוע את הקול ששב ומנקר בי כמו קולה של ציפור האוח –
Who are you? Who are you?
