"אוניות געגועי" ספרו של אלישע פורת שיצא בימים אלו, הוא ספר מופלא. זהו ספר ממוארים (זיכרונות שבמסורת הצרפתית מבקשים להודיע כי אין הם מיועדים להזכיר או להעיד, אלא לספר סיפור), ויש בו אמנם זיכרונות המהולים בווידויים, אך גם תיאורי נוף וביטוי למצוקת אדם בתהליך צמיחתו. באים בו לביטוי רגישות וענווה רבה של סופר מיוחד שביקש להיחלץ מגורל אביו ולהמשיך אותו בעת ובעונה אחת. כחלוץ, ביקש האבא שחי בתקופה סוערת, להתנזר מביטוי עצמי ולמרות זאת כל הזמן עסק בכתיבה, בתרגום, בחיי רוח אינטנסיביים. אלישע בנו ביקש להיות אמן המילה, המעורה בטבע ובעבודה ומבין שהוא איש רוח בעל חושים לצבע, לנוף, איש שיודע כי היסטוריה אמיתית רוויה רכילות של שוליים, זו הרכילות הצובעת היסטוריה לא פחות מחיידקים, תותחים ונפט הצועקים ממחקרים התובעים לעצמם מלכות. רכילות עסיסית אינה אמנם היסטוריה אך בלי רכילות הצובעת בצבעי יסוד את האירועים והתהליכים ההיסטוריה נובלת. הקריאה המופשטת של היסטוריה המרוקנת מסיפורם של אנשים לא רק שהיא משעממת אלא היא מזייפת את המציאות האנושית במרחב ובזמן. אלישע לא מתיימר לכתוב היסטוריה . הרי הוא למד בבית הספר כי יש גם נפוליאונים וקארל מרקסים, יש גם מאיר יערים ובן גוריונים. ברשימותיו אלו הוא מערער על בלעדיותם. לדידו חיילים בעמדה עצובה בגולן במלחמת יום הכיפורים ודמותו שלו נטול חולצה המנבא מערכה ארוכה, קופסאות השימורים הניתכות עליו על ידי חיילים שגעגועיהם הביתה צנזרו את יכולתם להבין את לוח הזמנים הנורא כל אלה הם היסטוריה. לא פחות מהמפות והחלטות הממשלה. נדמה לי כי הוא הבין שההיסטוריה של השמועות אותו מחקר של קדוש ההיסטוריונים מרק בלוך חשובה לא פחות משער הניצחון בלבה של פאריס.
אלישע לא מספר אירועים בלבד אלא מצייר תפאורה פסיכולוגית, מגדיר צמחים, שם מילים חכמות ושובבות בפי גיבוריו. והכל מלווה בזרם תודעה משעשע ומחייך חיוכים אירוניים למכביר. תיאוריו הם גם ווידויים, ותפילות סודיות וגם קינה ללא כתובת.
עמק חפר על פרחיו, על שרידי החברות ששקעו בו, על צלקות המלחמות והגעגועים העולים בו מצטרף לעלילות האנשים החיים בו. יש בספר החדש הוכחה מובהקת שהמקומי יכול להיות האוניברסלי. הרבה פעמים כשאתה קורא מסות אוניברסליות בהתכוונותן, אתה מגלה כי הן חוטאות בפרובינציאליות מרגיזה. לא כאן. אתה רואה זאת בתיאור האורחים המגיעים מן העולם הגדול לקיבוץ. במפגש של הסופר עם דמויות שבשדה ובכרם של עין החורש הופכות לבוהמה בתפארתה.
באחת מהרשימות מתאר אלישע את תחושתו שצילום של ילד בתקופת השואה איננו אלא צילום שלו עצמו, זהו הכפיל שלו. הוא חש כי גורלו וגורל הילד המצולם היו יכולים להתחלף. כך גם כושר הזדהותו עם רבים מהאנשים שהוא מתאר. תמיד הוא מתאר את החיבור בין עולמו לבין הגיבורים שהוא מתאר. במיוחד הוא אוהב לתאר את כישלונו בבניית הגשר עם אנשים שלכאורה הוא כסופר היה צריך לפצח את דמותם. אין הוא סופר שבורא את גיבוריו ושולט בהם אלא אדם המנסה לחצות את תהומות הנפש והאירועים המלווים אותה ופוצעים אותה ללא הרף.
הספר אוניות געגועי הוא הקיבוץ האוטופי-אנושי, בו העצים מזקינים יחד עם האנשים והאדמה מגלה סודות עתיקים ודמויות מכמירות לב. מה שעושה אותו לאוטופי הוא מידת הרגישות, חוסר הייפוי, אהבת האדם.
אחד הדברים המפתיעים בספר אוניות געגועי זוהי זיקתו לרשת האינטרנט. פורת המסייר ברשת, ממשיך את חיפושיו אחרי פרחים וחורבות. הרשת פורשת את עצמה לגלות סודות חבויים ואנושיים. כמו חיפושיו אחרי אניות געגועיו, הן האניות בהן הגיעו מייסדי הקיבוץ ארצה. דמיונות של ילדות הופכים ברשת לתמונות ואינפורמציה מדויקת אך שבות על ידי כך להיות חלק מהדמיון.
באחד הממוארים של הספר הוא מתאר פגישה שלו עם אדם האוהב את שירת אברהם בן יצחק. דרך האינטרנט הם נקשרים מלונדון לישראל.
– למה אינך מופיע באינטרנט? שואל אותו האורח.
כעבור כמה זמן מוצא אלישע באינטרנט המון ערכים בשמו. מסתבר שחברו הביא לכך שסוס מרוץ יקרא על שמו של אלישע ואז כל הרשת התמלאה בשמו של אלישע. מי הסופר שיכתוב דבר כזה על עצמו ?
בספר זה עמק חפר עשה זאת שוב. לדעתי עמק זה הוא אוצר רוחני ואמנותי מיוחד במינו. היצירה האמנותית התוססת בו, יצירת הדור השני מחייבת לדעתי אוצרים טובים ליצור תערוכה, מילים, צבעים, יצירה כנה ומיוחדת שתבטא אותו כמקום בו העולם נפתח. .
אני מודה כי אינני מבקר ספרותי אובייקטיבי ביותר לגבי אלישע פורת. חלק מהרשימות הללו שמעתי ממנו בעל פה בשיחות טלפוניות ארוכות שנדמה לי שבשבילן הצמדתי כיסא לטלפון הקווי שבביתי. כשהייתי שומע את קולו, ידעתי זה פרויקט ארוך ומקסים – הרפתקה רוחנית. חשבתי אז שזהו זן חדש של יצירה ספרותית : שיחות טלפון אך הנה לפנינו יצירה זו הפכה לספר.
מלאכת העריכה האוהבת לאלישע פורת של הדס בתו ושל דן שביט הסופר והעורך, האיורים של יעקב גוטרמן הופכים את הספר לפנינה של ממש.
*ממואר, מקור המילה מצרפתית, רשימת זיכרונות קצרה
נכתב ע"י: מוקי צור
בתו של אלתרמן, על הספר "בגלל הלילה", ביוגרפיה של המשוררת תרצה אתר
