סגן אלוף (במיל') בחיל השריון, אילן פינסקר, ממושב היוגב, יצא עם אביו, אריה פינסקר, ששרד את מחנה המוות אושוויץ, במשלחת צה"ל לפולין. היה זה לאחר שנים ארוכות של שתיקה והדחקה מצד האב, שכמו במשפחות רבות של ניצולי שואה, מיעט לדבר על העבר. מה ששבר את הקרח היה מסעו של אריה עם נכדתו נועה לפולין. מאז השתתף האב ב-71 משלחות למחנות ההשמדה
אילן פינסקר, סגן אלוף (במיל') בחיל השריון יצא עם אביו במשלחת צה"ל לפולין. אילן, בנו של אריה פינסקר שהינו ניצול שואה, הוא דור שני ליוצאי השואה ודור שני במושב היוגב. אילן (65), גדל במושב היוגב, הוריו חקלאים ולכאורה חווה ילדות ישראלית רגילה. כל ילדי הדור השני לניצולי השואה מספרים שהוריהם מעולם לא דיברו על השואה. כך גם אביו של אילן, אולם מספר דברים רימזו לאילן על היותו של האב בשואה -אז ועכשיו
אילן: "כמעט מידי לילה היינו מתעוררים בשל זעקות שאבא זעק, כתוצאה מחלומות שאבא חלם, והיה מתעורר שטוף זיעה. היינו באים לחדרם ורואים כיצד אמא מלטפת את אבא, מרגיעה אותו – ואז היינו חוזרים לישון. אבא היה נרגע לאט, לאט ואמר שחלם חלומות זוועה. לאחר מכן, היה הולך לשתות קפה במטבח ונשאר ער עד אור הבוקר. "דבר נוסף שנחרץ בי מהילדות – איני מסוגל להשאיר אוכל בצלחת. אבא תמיד היה מדבר על כך, שלא היה להם מה לאכול במחנה הריכוז והטיף לנו לסיים את כל האוכל בצלחת. גם לזרוק אוכל אסור היה. כשהיינו מסרבים לאכול, היה אומר: "אתם יודעים מה עשיתי בשביל להשיג אוכל? אלו הם דברים שנחרטו בנו. "אבא מעולם לא דיבר על ימיו בשואה, גם על משפחתו לא ממש סיפר. ידענו בכלליות את סיפור חייו, אבל לא ידענו ממש בפרטים את מה שעבר עליו. יש לאבא מספר על היד שמנציח את היותו במחנה הריכוז. קצת על משפחתו נודע לנו ממשפחה ששרדה וחיה בארצות הברית, ושלחה לנו תמונות ממשפחתו.
המסע עם נועה
"כשנועה, בתי השנייה, הגיעה לכיתה י"א והחליטה שהיא רוצה לנסוע לפולין, היא פנתה לסבא אריה וביקשה שייסע איתה במשלחת בית הספר לפולין. נסיעה משותפת זו יצרה מפנה. לאחר שכנועים רבים, אריה הסבא הצטרף למסע לפולין עם נכדתו. במהלך כל אותה נסיעה, אריה לא שיתף וחשף את שבליבו. גם בסיום המסע, דיבר מעט מאד. רק אמר שהוא מצטער מאד ושהוא מרגיש שהוא לא ממש יכול להואיל. ענו לו המורים: 'הילדים הסתכלו עליך, ראו את הדמעות, חשו את הכאב, ומכך הבינו כמה היה נורא'."
מסעם של אריה ונועה לפולין פתח את הפתח שהביא לתפנית ולמסע המשותף של אילן במדי צבא, ביחד עם אביו לפולין מסע והצדעה של אילן לאביו וכמובן גם המסע האישי שלו.
"ההדחקה ליוותה את אבא כל השנים, עד המסע לפולין. זה היה מנגנון הגנה שהגן עליו ויצר חיים של כאן ועכשיו. ההדחקה היא זו שאפשרה לאבי ולרוב יוצאי השואה לשרוד. כנראה שאלו שלא הדחיקו, ההישרדות הייתה קשה להם. זו גם הסיבה שידענו מעט מאד על מה שעבר עליו. יחד עם זאת, ההדחקה של כל אותן זוועות שעברו, אפשרה חיים חדשים"
אילן, שגדל במושב היוגב, התחתן והקים משפחה לתפארת. ארבעה ילדים נולדו לו ולאסתי אשתו. אסתי גדלה בטבריה ולאחר שנישאו באה לגור בהיוגב. שלוש בנות ובן נולדו לאילן ואסתי, שתי הבנות הגדולות נשואות, אימהות לילדים, ומתגוררות בסמוך להורים במושב. הבת השלישית, אפרת שמה, נולדה עם שיתוק מוחין, בת שלושים ואחת, וגם היא חיה בסמוך להורים, עם מטפלת שעוזרת ומטפלת בה. אפרת היא בעלת כישורים קוגניטיביים גבוהים וקשיים מוטורים. כיום היא מרותקת לכיסא גלגלים. כשנודע לאילן ואסתי על מגבלותיה של אפרת, החליטו לקבל את זה מתוך הבנה שזאת היא המציאות. מספר שנים אחר כך נולד בנם, היום סטודנט לחשמל בטכניון, הממשיך את דרכו של אילן, שעיקר פרנסתו כבעל חברה לעבודות חשמל ובקרה לתעשייה וחקלאות.
אילן הינו אוטודידאקט. למד בצעירותו באורט ואת כל אשר למד – למד לבד והגיע לרמת ידע ויכולות שאף בוגריי טכניון יכולים ללמוד ממנו.
אילן: "הראייה של אבא שלי ותפיסת עולמו היתה שלא להסתכל על העבר אלא לחיות את החיים כאן בהווה. חיים מלאים. יש לאבא שלי מוטו המוביל אותו לכל אורך חייו – הוא אינו מצפה שמשהו או מישהו יעשה בשבילו. כך גם אני לכל אורך חיי. כשנולדה אפרת והסתבר לנו שיש לה מגבלות, הייתי בכאן ועכשיו, זו בתי. פעלתי ועשיתי הכל מתוך הרצון לעשות את הכי טוב בעבורה. המטרה היתה שחייה יהיו טובים יותר, שאלנו איך נקדם אותה ומה נעשה בעבורה. מעולם לא עלתה במוחי מחשבות, כמו: למה זה קרה לה? למה זה קרה לנו?."
כשאני מתבוננת על אילן ודרכו, ניתן לראות קו ברור של המשכיות בין אריה האב ואילן הבן.
שלושה אחים בתופת
סיפור חייו של אריה פינסקר, אביו של אילן, הוא סיפור כואב. אריה הגיע לארץ מטרנסילבניה בגיל שש עשרה וחצי. הוא עלה ארצה לאחר שהיה במחנה ריכוז אושוויץ. הוריו של אריה ילדו תשעה ילדים – משפחה דתית אך לא קיצונית בדת. מעולם לא דיברו בבית על ציונות או על ארץ ישראל. משפחת פינסקר שלפני השואה הייתה משפחה מאד תרבותית ומוסיקלית. בערבי שבת היו מנגנים ושרים שירי זמירות. הבן הגדול היה זמר אופרה. ככל הנראה ששירתם וזמירותיהם היו כל כך מענגים, שגם השכנים היו נעמדים מחוץ לבית והקשיבו.
אל מחנה המוות אושוויץ הגיעו יחד שלושה בנים ממשפחת פינסקר – אריה היה הצעיר מביניהם. הבן הגדול נעלם לאחר שבועיים. רק אחרי שהמלחמה הסתיימה גילו שהוא חי והקשרים המשפחתיים חזרו. אריה היה צמוד לאחיו שהיה גדול ממנו במעט. יחד עברו את כל המלחמה ואחיו הגדול הציל את חייו של אריה ושמר עליו יותר מפעם אחת.
יחד הגיעו לצריף הילדים באושוויץ וצעדו בצעדת המוות. כשהגיעו לאושוויץ – הספר שסיפר ורחץ אותם, הראה לשני הילדים איפה משפחתם. שם, אמר והצביע על העשן שיצא מהמשרפות. כך הבינו הילדים שמשפחתם נרצחה. מאותו הרגע גמלה בהם ההבנה וההחלטה, להיות כאן ועכשיו בהישרדות, מבלי הסתכלות לאחור. מכאן החלה ההדחקה הגדולה.
אילן: "ההדחקה ליוותה את אבא כל השנים, עד המסע לפולין. זה היה מנגנון הגנה שהגן עליו ויצר חיים של כאן ועכשיו. ההדחקה היא זו שאפשרה לאבי ולרוב יוצאי השואה לשרוד. כנראה שאלו שלא הדחיקו, ההישרדות הייתה קשה להם. זו גם הסיבה שידענו מעט מאד על מה שעבר עליו. יחד עם זאת, ההדחקה של כל אותן זוועות שעברו, אפשרה חיים חדשים.
"אבא שלי ואחיו היו מועמדים לאימוץ אצל משפחה באנגליה. שניהם בחרו לעלות לארץ, לאחר שבחור בשם מנחם הגיע וסיפר לקבוצת הנערים על ארץ ישראל. אז גמלה בליבם ההחלטה לעלות לארץ. אבי החליט לעלות לארץ ולחיות את חייו, כך שלעולם לא יחסר לו ולמשפחתו אוכל. כך גם הגיע למושב היוגב. הוריי היו ממייסדי המושב ועסקו בחקלאות."
"יצאנו במשלחת צה"ל לפולין. הרגע בו עמדתי שם על אדמת פולין, היה אחד מרגעי השיא של חיי. הגרון נחנק. הייתה בי התרגשות, גאווה ותחושה של מחווה קטנה עם אמירה גדולה, תחושה של ניצחון, של המשכיות ושל כוח, שלנו כמדינה ושל אבא, ששרד את הגיהינום ואני מצדיע לו"
מכאן ניתן לראות את המשך חייהם של בניו של אריה וזהבה. אריה האב הפך לישראלי, למד בפנימיה בנוה עמיאל, התגייס להגנה, נלחם במלחמת השחרור והיה לישראלי. אילן, בנם השני של אריה וזהבה, ממשיך בדרכו את דרכם של הוריו. אילן רכש משק במושב ואחיו הצעיר, יהודה, הוא הבן הממשיך של משק פינסקר ובשנים הראשונות מגדל ירקות, כשהאב אריה מלווה ועוזר בגידול.
ההורים מאד מעורבים, תומכים, עוזרים – והערך נתינה ועזרה מוביל את חייהם. כך גם אילן שמאד מעורב בחיי המושב. אילן גם פעיל ברמה החברתית. בחגים הוא לוקח אחריות ואחראי על כל נושא החשמל והקול ומשתתף בהופעות. אילן פעיל בוועד המקומי ומתפרנס מהיותו מומחה בתחום החשמל.
כנער התגייס לצבא לקורס טיס, אך כעבור שלושה חודשים פורצת מלחמת יום הכיפורים. אילן מחליט לעזוב את בית הספר לטיסה ועל דעת עצמו נוסע לתל השומר, על מנת להצטרף למלחמה. החלטה זו נבעה מכך, שהגיעה לאוזניו הידיעה שהסורים כבשו את רמת הגולן. המשמעות של זה היתה עבורו שמושב היוגב ייכבש על ידי הסורים.
הוא מצטרף לגדוד שנוצר מחברה שהגיעו מחו"ל וחברה מילואימניקים ויורד איתם לסיני, למלחמה. בבית לא ידעו על כך.
אילן: "לא ידעתי להילחם, אבל מכיוון שבבית היו שני קלאצ'ניקובים שיריתי בהם, שיקרתי ואמרתי שאני רובאי חמש. זה כבר סיפור מיוחד בפניי עצמו. הערך – התגייסות נתינה ועשייה – היה זה שהוביל. יש לשער שגם המונח הישרדות היה שם, שהרי כולנו היינו בהישרדות במלחמה ההיא. אלו הן חלק מתכונות ההישרדות שבי. הסתכלתי על אבי ששרד את השואה – זו היתה הסיבה שיצאתי והגעתי למלחמה. המחשבה שלא נלך כצאן לטבח הניעה אותי ליוזמה ופעולה זו."
הניצחון באושוויץ
לכל אורך הדרך אילן פעיל ברמה החברתית. השיחה בינינו מתחילה כשהוא מדבר על כך, שעיקר משאביי המדינה חייבים להגיע לחינוך. מתפיסת עולם זו הקים יחד עם עוזי דיין ועוד מספר אנשים את מפלגת 'תפנית' שהאג'נדה שלה הייתה חברתית. הם לא עברו את אחוז החסימה.
אך לא אדם כאילן מרפה מהצורך בשיפור, במעורבות ובשינוי. אילן תמיד מעורב ומקצה חלק ניכר ממשאביי הזמן שלו לשינוי. זה מספר שנים הוא פעיל במאבק נגד הקמת שדה תעופה משלים לנתב"ג ברמת דוד.
למתבונן מהצד נראה הדבר כקמצוץ. בחיים, כל מאבק שכזה משמעותו התגייסות עצמית מאד גדולה. זהו מאבק של מספר שנים, המצריך פגישות עם גורמים רבים. אילן אירגן הפגנה בנהלל תוך גיוס של כמה מאות תושבים נגד הקמת שדה התעופה. נחישות ללא גבולות, מלווה בערך אותו הקנה לו אביו, תעשה מבלי לחכות שמישהו יעשה עבורך.
אילן: "כיוון שאני חי את הערך עשייה, עם החיים בהווה והתייחסות לעבר, לאחר שנועה בתי נסעה עם אבא שלי במשלחת לפולין, הצעתי שבני הצעיר שהגיע לגיל המתאים עם בתו של אחי יהודה, שהפעם ניסע יחד – יהודה אבא, אחי ואני, למסע עם ילדינו.
"יצאנו שלושה דורות למסע משותף בפולין יחד עם שכבת הנעורים של ילדינו. היה זה מסע מרגש מאד. שם גמלה בי ההחלטה, לנסוע עם אבא במשלחת צבאית לפולין. אני אהיה במדיי צה"ל ואצדיע לאבי, על מי שהוא, על חייו, על שבנה ויצר חיים במדינת ישראל.
"במסע המשותף עם ילדינו, נפתחה בי הבנה ויכולת ראייה על מה שעבר. אבי שחרר את ההדחקה שאחז בה במשך שנים. מאז הוא נוסע במשלחות לפולין, מספר ומדבר על מה שהיה, על כל מה שעבר. אבי עבר את השואה, שרד ונשאר בן אדם. זהו ערך עליון שהעביר לנו ילדיו, ולכל מי שאיתו בא במגע.
"יצאנו במשלחת צה"ל לפולין. הרגע בו עמדתי שם על אדמת פולין, היה אחד מרגעי השיא של חיי. הגרון נחנק. הייתה בי התרגשות, גאווה ותחושה של מחווה קטנה עם אמירה גדולה, תחושה של ניצחון, של המשכיות ושל כוח, שלנו כמדינה ושל אבא, ששרד את הגיהינום ואני מצדיע לו.
"מאז אותם מסעות לפולין, אבא מספר ומדבר בכל הזדמנות על השואה. אבי, אריה, בן 90 היום, אלמן, עצמאי ופעיל מאד. הוא זה ששר ומחזיק את בית הכנסת במושב. המזמורים והמוסיקליות שירש ממשפחתו ממשיכים להיות וללוות אותו. מאז השואה הוא אינו מאמין באלוהים אבל כן מאמין ביהדות. הוא אינו חי פרדוכס בנושא זה. היהדות בעבור אבי הינה דרך ארץ של חוכמה. היום בגילו, מידי שבוע, הוא לומד נושא אותו הוא בוחר ומרצה בפני קשישי הישוב על נושא זה.
"אבא שלי הולך להפגנות בצומת הישוב. הוא פעיל מאד. כך גם אני, מגויס בכל נושא שבו אני חושב שיש ביכולתי לתרום, לעשות וליצור שינוי. הטכס בגרמניה, כשהייתי במדי צה"ל ואבי לידי, הגדיל את תחושת הגאווה עליו, על דרכו וחייו, עלינו הצאצאים כממשיכי דרכו. עד היום יצא אבי עם 71 משלחות למחנות ההשמדה. הוא יצא עם בתי ספר, משלחות של הצבא, המשטרה, שרות בתי הסוהר, כיבוי והצלה השב"כ והמוסד.
זהו ספור חיים של אב ובנו, שואה ותקומה. ספור המשקף מסע חיים של אב ששרד את השואה, שמהווה דוגמה לבחירות חיים שהינם השראה לבניו ולכל שמקשיב לדבריו. זהו ספור של בן לאב ששרד את השואה, וחי את חייו מתוך חיבור לסיפור עברו של אביו, חיבור וקשר עמוק עם אביו וחיים של הווה של נתינה בכל תחום שבוחר.
ואני מקשיבה לשני סיפוריי חיים אלו, ליבי מתרגש על העוצמות, על החזון והחלום ההופכים למציאות חיים, בכל שלב מחייהם של אריה, מחייו של אילן – ומהמיזוג והמיוחד שבהם.
