כמה זוגות נעליים היו לאדם הפליאוליתי ואיך תורמת זוגתו של הדי בן עמר לכלכלת המשפחה? הטור שעומד על הרגליים
אימלדה מרקוס היא אלמנתו של פרדיננד מרקוס, מי שהיה נשיא הפיליפינים מ-1965 ועד 1986. בקדנציה השנייה שלו הכריז פרדיננד מרקוס על שלטון צבאי, ונשאר כרודן ללא בחירות עד אמצע שנות ה-80, כשהורד מכיסאו בעקבות מרד אזרחי נגדו.
פרדיננד מרקוס גורש מהארמון ויחד עימו גורשה אימלדה, אשתו. מעבר להיותה אשת הנשיא הייתה אימלדה מרקוס גם פוליטיקאית בזכות עצמה. בנוסף, היא הייתה ידועה בחיבתה המופלגת לחיים ראוותניים ופזרניים, הממומנים מכספי הציבור בעיקר – תופעה שכאן בישראל למדנו גם אנו להכיר אצל משפחת המלוכה שלנו, גם אם בני הזוג אצלנו עדיין לא מוכרים ככאלה בתואר אלא רק בהתנהלותם. עם הגירוש מארמון הנשיאות במנילה וכניסת המורדים אליו, נמצאו בארונותיה של אימלדה 3,000 זוגות של נעלי מעצבים. לגרסתם של בני הזוג מרקוס היו בארמון רק אלף זוגות. בשנה האחרונה, כחודשיים-שלושה לפני טבח אוקטובר והתמוטטות השמיים על ראשנו, הסתבר לי שאני נשוי לאימלדה-מרקוס-וואנאבי.
אימלדה מרקוס וואנאבי
הביטוי "וואנאבי" לקוח מהסלנג האמריקאי. הוא בא מהמילה Wannabe שהיא שיבוש או קיצור של Want To Be, רוצה להיות. בעצם מבטא הביטוי את שאיפתו של מישהו להיות כמו משהו אחר. וכך למשל, נאמר בזמנו על העיר תל אביב שהיא "ניו יורק-וואנאבי" – רוצה להיות כמו ניו יורק. אני עצמי, מצד שני, אחרי מספר ביקורים בניו יורק, הגעתי למסקנה ואף כתבתי זאת מספר פעמים בפייסבוק ופעם בטור שלי כאן, שניו יורק היא "תל-אביב-וואנאבי" – רוצה להיות כמו תל אביב ולא מצליח לה.
אני עדיין חושב כך.
כי מה שיש בתל-אביב – הפתיחות, החום והלבביות של האנשים, שאני חי אותם מדי יום ביפו שם מתגוררת בתי, קשה למצוא בניו יורק או באמריקה בכלל. רושם אישי שלי, לפחות. אם כן, המונח וואנאבי בא לבטא שאיפה להגיע למשהו, לאו דווקא בהצלחה יתרה – וכך, כחודשיים-שלושה לפני המלחמה, הסתבר לי שאני חי עם אימלדה-מרקוס-וואנאבי.
זוג רגליים אחד
זה התחיל ביום בהיר אחד, כשחניה זוגתי-לחיים-ארוכים שאלה אם אוכל להזמין לה באינטרנט, באחד מאתרי הרכישות שבהם אני משוטט תדיר, ארונית כלשהי לנעליים.
״בטח," אמרתי. "אין שום בעיה", וחשבתי על הארוניות הללו מפלסטיק בנות שניים או שלושה מדפים על ציר, שניתן להטות בהן את המדף למצב אלכסוני ולהכניס אל תוכו נעליים ולסגור אותו כך שייווצר משטח ישר בעת שהמדפים סגורים. ארונית כזו יכולה לקחת כארבעה או שישה זוגות נעליים, ככל שזכרתי. שהרי מי צריך יותר?
״הינה", הראיתי לחניה תמונה מאתר האינטרנט. "זה נראה לך?״
״המממ…" אמרה חניה בפקפוק. "לא נראה לי שזה יספיק. יש משהו יותר גדול?״
״מחפש", אמרתי. "הינה – איך נראה לך זה, לעשרה זוגות?״
״המממ…" אמרה חניה. "אין משהו גדול יותר?״
״משהו ל-20 זוגות??" שאלתי, מופתע. ראיתי פה ושם זוגות נעליים בכל מיני מקומות אצלנו בבית, אבל לא ידעתי שזה מגיע למספר כזה. כי מה יעשה אדם עם 20 זוגות נעליים?
לי עצמי יש ארבעה זוגות, שמהם אני משתמש בזוג אחד עד שהוא מתפרק ושובק חיים, ואז עובר לזוג הבא.
״המממ…" אמרה חניה בתשובה לשאלתי. "אולי קצת יותר״.
״30???״ אמרתי בהרמת גבה. "את בטוחה?״
״לא," אמרה חניה. "גם 30 לא. נראה לי שארונית של 50 זוגות נעליים צריכה להספיק. אבל לא צריך ארונית מי יודע מה – העיקר שהנעליים יעמדו על מדפים ויהיה מעליהן כיסוי". ואז הוסיפה: "אני רוצה לרכז את כל הנעליים יחד, שיעמדו מסודר במקום אחד״.
כאן המקום לציין שבפעם האחרונה שספרתי, לחניה היה זוג רגליים אחד, כמו אצלי. זה קרה אחרי שהיא סיפרה לי שהיא צריכה ארונית ל-50 זוגות נעליים. חיכיתי ללילה, עד ששמעתי אותה נוחרת קלות וידעתי שהיא נרדמה. הרמתי בזהירות את השמיכה וספרתי – שתי רגליים! זוג אחד! אז לאן הולכות כל הנעליים האלה???
סמל סטטוס
ויקיפדיה מגדירה נעל כפריט לבוש שמטרתו לכסות את כף הרגל על מנת להקל על ההליכה ולמנוע פציעות ממכשולים סביבתיים. עדויות ראשונות לשימוש בנעליים מופיעות בתקופת האבן העליונה, בין 20,000 שנה ל-11,000 אלף לפני זמננו הנוכחי. חוקרים מעריכים שהמקובל היה אז זוג נעליים יחיד לאדם, במקרה הטוב שהיו לו נעליים בכלל. אם למישהו בתקופה ההיא היו 50 זוגות נעליים, יש להניח ששאר אנשי השבט היו אוכלים אותו. כי גם לאדם הפליאוליתי היו גבולות.
נעליים פותחו או הומצאו כאביזר פרקטי ופונקציונלי, אבל כבר בתקופת הבארוק באירופה, מסוף המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-18, החלו הנעליים לשמש סמל סטטוס, כאשר פשוטי העם נעלו נעליים עם עקב עשוי עור או ללא עקב כלל, ובני האצולה והמעמדות הגבוהים נעלו נעליים עם עקב מגולף בעץ. מכאן כבר אי אפשר היה לעצור את זה.
יצרני הנעליים לסוגיהם נקראו סנדלרים, על שם המונח היווני "סנדלון" שמשמעותו נעל. עד היום שם המשפחה האמריקאי Sendler מקורו במקצוע זה, בעוד שבגרמניה נגזר שם המקצוע מ"עושה נעליים" בגרמנית, דהיינו – שומאכר ושוסטר, שניהם שמות משפחה מקובלים גם בקרב יהודים.
במאה ה-19 החלו הסנדלרים לעצב נעליים המותאמות בצורתן לנשים וגברים, ולימין ושמאל, עד שבא היום והגיע המהפך הגדול – הממציאה האמריקנית הלן בלנשארד המציאה מכונה לתפירת נעליים, ומאז נפרץ הסכר ונעליים הפכו מוצר זמין לכול. משם הידרדרו הדברים במדרון והגיעו לידי כך, שיש אנשים הזקוקים לארונית נעליים היכולה לאחסן בנוחות 50 זוגות. האישה שאני נשוי לה היא אחד מהם.
כאן המקום לציין שזוגתי-לחיים-ארוכים אינה אדם בזבזן, ראוותן או רודף טרנדים ואופנות. להיפך – תמיד הופתעתי לטובה ממיעוט המשאבים הכספיים שחניה מוציאה על בגדים ופרטי הצטעצעות ואופנה למיניהם, כולל נעליים. אומנם אין היא מסתפקת כמוני במכנסי ג'ינס וטריקו, שמעליהם חולצת ג'ינס במקרה שקר בחוץ, אבל כל העניין של בגדי מעצבים לא מדבר אליה כהוא זה, והיא בוחרת במה שנוח לה ואסטטי בעיניה ותו-לא. כך גם בנעליים – מדובר בנעליים רגילות, מן השורה. אבל מדובר בהרבה שורות כאלה. חמש שורות של עשרה זוגות נעליים בכל שורה, אם לדייק. ואני תוהה: איך אפשר להחליט מה לנעול כשעומדים מול מבחר כזה?
אציין כאן גם שזוגתי-לחיים-ארוכים אינה מסוג הנשים שבמקרה ותוקפת אותן מרה שחורה והיא במצב רוח לא טוב, הולכת לקנות לעצמה בגדים חדשים או נעליים ומצב רוחה משתפר – כלל וכלל לא!
אדרבא, אם יש לחניה מצב רוח לא טוב, הדרך שלה להתמודד עם זה היא שהיא מוציאה את זה עלי – מחקרים בכלכלת המשפחה הראו שזו דרך הרבה יותר זולה להתמודדות מאשר קניות.
פעם, כשהתחשק לחניה זוג נעליים חדש, היא לקחה אותי איתה לחנות שנקראה "טוגו" – חשבתי שמדובר בשבט אפריקני שמייצר נעליים, וחששתי שמנצלים שם ילדים, כמו שעושה חברת נייקי באסיה, אז הבעתי בפני חניה את החשש שלי שיש לנו בבית נעליים שהן תוצאה של ניצול אכזרי של ילדים אפריקאיים. אבל אז חניה הסבירה לי ש"טוגו" הוא TO GO – ״ללכת" באנגלית. נרגעתי. אם לא ילדים תופרים אותן, מצדי שתקנה עוד 50 זוגות.
מה'כפת לי?
