אחרי שמערכת הרפואה כמעט "ויתרה" על אביעד אקדמאי מגבעת יערים, שנפצע בקרב בעזה ומצבו היה אנוש, יש להוריו אלון ונועה אקדמאי המון מה לספר * אחרי אינספור ניתוחים מורכבים אירע הנס ואביעד הצליח להתאושש ואחרי שיקום ארוך הגיע הביתה * ההורים, המשפחות והחברים עוטפים את אביעד לא עוזבים אותו לדקה
אביעד אקדמאי (21) ממושב גבעת יערים, נחשב לצעיר מפוקס ואינטליגנטי: את חמשת היחידות במתמטיקה ובאנגלית הוא למד ללא ספרים (הכול בראש) – רצה להתגייס ליחידת הסייבר 8200 אבל אז החליט שהוא הולך לקרבי. כשהגיע למיונים אמרו לו שהוא חייב להוריד 10 קילו. אז ב-3 חודשים הוא השיל 30 קילו והתגייס לגבעתי בגדוד שקד.
אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר ואחריו הכניסה לעזה: אביעד נכנס עם הפלוגה לעזה, עד שהכוח נתקל במחבלים. אביעד הגן על מפקדים ולוחמים כשהוא נלחם בעוז, עד שנפגע מרסיס רימון שהושלך לעבר הפלוגה.
אביעד נפצע אנוש כשדקה או שתיים מבדילות בין חיים למוות. ההורים אלון ונועה אקדמאי ידעו שהוא יחיה. אחרי שיצא הבייתה משיקום, המתינו לו במושב כ-700 חברים ובני משפחה עם חולצות: "כמה טוב שבאת הביתה". 11 חודשים לאחר מכן אנחנו נפגשים.
את הוריו של אביעד אלון ונועה אני פוגשת בביתם במושב. הוריו של אביעד שעברו עמו 11 חודשי שיקום קשים ורגע לפני שאביעד נכנס לניתוח נוסף – מספרים על אביעד, על הנס שקרה להם ותהליך השיקום הלא פשוט שהם עוברים עם בנם.
כשאני מגיעה לראיון, הבית של משפחת אקדמאי מלא בחברים המקיפים את אביעד ששוכב על הספה. החבר'ה 'עושים שמח' צועקים וצוחקים בחדווה – מה שקצת הפריע לראיון אבל למי אכפת, כל עוד אביעד (אשר לחם בשביל כולנו), מוקף חברים, הורים, שכנים וכלבה קטנה לבנה שמגנה עליו – אנחנו נתמודד…
"אם אתה רוצה להרוג אותי תעבור לצור הדסה"
אבל המצב לא תמיד היה כך.
אחרי שמערכת הרפואה כמעט "ויתרה" על אביעד, אחרי אינספור ניתוחים מורכבים ושיקום ארוך (אביעד נפצע פציעת ראש בקרב הרואי בעזה, שלא היה ברור אם יצא ממנה בחיים), יש לאלון ונועה המון מה לספר. יש רגשות ותקווה לעתיד.
"אביעד למד בעין כרם, אני הרגיש מבין שנינו," אומר אלון ומסתכל על נועה אשתו. "אני זה שבוכה ונועה מעירה לי מידי פעם להיות חזק. בגבעת יערים אנחנו גרים כבר חמש וחצי שנים בעיקר בגלל אביעד. רצינו לעבור לצור הדסה, אבל אביעד אמר לי "אם אתה רוצה להרוג אותי תעבור לצור הדסה!" בגלל שכל החברים שלו היו באזור. אז החלטנו לקנות כאן בית, ומאז אנחנו גרים בגבעת יערים."
איך נועה ואתה הכרתם?
"נועה רדפה אחריי," אלון צוחק. "גדלתי בירושלים בשכונת בית וגן במשפחה של 15 אחים ואחיות. עשיתי צבא, השתחררתי, הלכתי לריקודי עם והכרתי את נועה. התחתנו אחרי שנתיים ואחרי 5 שנים אביעד נולד. יש לנו ארבעה ילדים ביניהם גיא שעדיין בצבא. גיא התגייס לפני שנה וארבעה חודשים גם לגבעתי ולאותו גדוד שאביעד שירת בו, הם ממש חפפו בגדוד. כשאביעד נפצע גיא היה בהכשרה וקיבל דחיית שירות. בשבעת החודשים האלה גיא לא עזב את אביעד. הוא טיפל בו באופן מסור."
ראיתי שכתבו על אביעד לא מעט. איך זה מרגיש לכם, להתראיין הרבה לתקשורת?
"אני ביקשתי שיראיינו אותנו, אני ביקשתי את הכתבות," אומר אלון. "אנחנו קיבלנו את המכה הזאת ויש עוד משפחות אחרות שקיבלו ויקבלו מכה כזאת. משום שאנחנו חיים במדינה בה כל הזמן קורים דברים כאלה, אנחנו חייבים לדבר על מה שקורה לנו. כמשפחה היינו בתחתית של התחתית, אבל אנחנו בדרך להתאוששות: כל דבר קטן שאביעד עושה בשבילנו זה עולם ומלואו, אפילו תנועה עם כף היד. לכן אני רוצה לספר את הסיפור שלנו, כדי שאנשים ידעו שיש תקווה."
"אני פחות מתחברת לראיונות," אומרת נועה, "אני פחות הטיפוס של זה. גם גיא הבן שלי. למשל, היה מסע כומתה לגיא ואביעד הגיש לו את הכומתה ואני ביקשתי בלי סיקורים. אבל בסוף זה רץ ברשת."
"אני דווקא רוצה סדרה של כתבות," לוחש אלון.
"לא היה מודע לכמה הוא חכם"
"אביעד ילד מאד חכם," אומרת נועה "הוא לא היה מודע אף פעם לכמויות החכמה שלו. הוא עשה 5 יח' מתמטיקה, עשה בגרויות במכון ויצמן, 5 יח' אנגלית והכול בלי מחברות. הכול נשמר בראש. מדובר בילד מלא חברים שכולם אוהבים לאהוב."
"זה לא רק החברים זה גם ההורים של החברים," מוסיף אלון. "זה בקטע שאם עכשיו יש מפגש עם חברים אצל מישהו, אז אביעד תמיד יושב ליד ההורים, כי גם מבוגרים מתחברים אליו. גם בטיפול בתל בשומר בשיבא התחברו אליו מיד, בלי שדיבר התמגנטו אליו.
"לפני הגיוס אביעד תכנן להתגייס ליחידת 8200 אבל אז הוא סגר את המחשב והצהיר שאין מצב שהוא יושב כל השירות מול המחשב. הוא אמר שאינו רוצה לשבת במשרד. אבל הוא שקל 130 קילו, לכן התגייס לשריון כי שמע ש'לשריון מגייסים גם שמנים'. ביום הגיוס אמרו לו לרדת 10 קילו או שהוא יהיה ג'ובניק, אז הוא הוריד 30 קילו והחליט שהוא לא יהיה בשריון אלא בגבעתי. זה ממש מקרה של 'דלתות מסתובבות' – הוא נלחם להיות איפה שהוא היה ודברים יכלו להיות אחרת אם היה בוחר להישאר בשריון או בתפקיד אחר. אבל זה מה שהוא בחר. וכך הגיע לאן שהגיע."
פחדתם שיתגייס לקרבי?
"אביעד רצה ללכת לגולני כי אני הייתי בגולני," אומר אלון "עם זאת, הציעו לו להיות בגבעתי. הוא התלבט אז אמרתי לו 'מה זה משנה? זה קרבי, תראה שאתה תתחבר שם לאנשים ובסוף תהיה לך גאוות יחידה. הרי כולם עושים הכול בשביל להגן המדינה'. אז הוא בחר בגבעתי, וכמובן התחבר מיד עם הלוחמים."
אירוע קטסטרופלי
איפה ה-7 באוקטובר תפס אתכם ואת אביעד?
"זה היה בחו"ל המועד," משחזר אלון, "אביעד יצא לשירות מה-2 לאוקטובר וגיא אחיו חזר לצבא ביום חמישי אחרי רגילה. באותה שבת הילדים לא היו בבית, שניהם היו בצבא. גיא בבא"ח גבעתי ואביעד בכפר בשומרון. בשבע וחצי בבוקר אחי התקשר אליי ואמר לי שפרצה מלחמה. בשעות הראשונות כולנו הרגשנו בסוג של סיוט. בצהריים של ה-7 באוקטובר הלכתי להביא את ניתאי הבן הקטן שלנו, אבל לא ממש הבנתי מה קורה. מה שכן ידענו זה שבנה של חברה טובה שלנו, סיגי כהן מצור הדסה, נחטף, (על כהן כתבנו בעבר ב'קו למושב'. אליה כהן שנמצא בשבי החמאס מה-7 באוקטובר עד היום) אז התעסקנו בזה."
"ניסינו להבין מה קורה," אומרת נועה. "אבל מי שנכנס לחרדות על אביעד הוא דווקא בננו הקטן ניתאי. ניתאי היה לחוץ והרגיש פחד. בשלב מסוים החלטנו לא לראות יותר טלוויזיה כי זה הכניס אותנו לטלטלה מטורפת. ידענו שמשהו נוראי קורה במדינה ושיש חטופים בעזה."
"כשראיתי את התמונה של אליה כהן, יצאתי החוצה ופרצתי בבכי," אומר אלון "הבנתי שאני באירוע קטסטרופלי. בהוויה שלי אני אדם שמח ומבדח, אבל מה-7 באוקטובר יצאה ממני שמחת החיים. באותו רגע משהו כבה בי. הייתה לי הרגשה נוראית,. ידעתי שיקרה משהו לאביעד. אבל תמיד קיוויתי שאם יפצע הוא ירים לי טלפון ויגיד לי 'אבא נפצעתי' מפני שהפציעה תהיה קלה יחסית."
אבל כאמור אביעד לא התקשר. הוא פונה לבית החולים עם פגיעת ראש קשה וצוות רפואי שלא נתן לו הרבה סיכויים: "לפני שאביעד נפצע, ידענו שתהיה כניסה לעזה ודיברנו עם אביעד שאמר לנו 'אבא אנחנו הולכים לגמור את זה' (משמע: להילחם בעזה כדי לחסל את החמאס), אבל לי הייתה הרגשה לא טובה. הורדנו אותו בתחנה מרכזית והייתה לי תחושה רעה. ב-19 לנובמבר הייתה לאביעד ולגדוד התקלות קשה מאד בעזה. בהתקלות נהרג סגן אדיר (פורטו) פורטוגל ז"ל. המ"פ והמ"מ נפצעו קשה באותה תקרית וגם שלושה מחבריו. כשפגשנו את החברים לגדוד כשהייתה הפוגה, החברים של אביעד ראו אותו ואמרו 'בזכות אביעד אנחנו עומדים פה'. הם אמרו את זה לפני הפציעה שלו. קיבלנו גם הודעות מהמ"פ של הפלוגה שכתב לי 'אביעד תפקד מאה ממאה'. עד היום המ"פ מלווה אותנו ומספר על אביעד עומד חשוף מול מחבלים ונלחם, על כך שאביעד חיסל לפחות מחבל אחד והגן על חבריו לנשק."
שיחת הטלפון ששינתה את הכול
נראה שכבר יותר משנה שהורים לחיילים וחיילות מפחדים מהטלפון שלהם: כל צלצול הוא צלצול מרעיד, כשהדבר היחיד שההורים רוצים לשמוע זה "אמא, אני בסדר."
על שיחת הטלפון שהגיעה מבית החולים ולא מאביעד (ששכב פצוע אנוש), מספר אלון: "אביעד נפצע ב-6.12 בשעה 8 וחצי בבוקר. התקשרו אליי כשהייתי בבית של לקוח ופשוט התמוטטתי. צעקתי ובכיתי. בעל הבית שבו התקנתי דלתות הסיע אותי לפגוש נהג של צה"ל בגילה, כי לא יכולתי לנהוג. ניסיתי להגיע בבטיחות לבית החולים. אמרו לי שאביעד נפצע קשה והרגשתי שזה משהו לא פשוט. רציתי שירדימו אותי ויעירו אותי עוד חודשיים כשהמצב יהיה אחר.
"אני מגיע מבית מסורתי ואני מאמין שאם עושים טוב יהיה טוב. מה-7 בנובמבר הדלקנו נרות, שמנו 18 שקלים בקופת צדקה וטיפים שקיבלתי כעצמאי (אלון בעל חברה בתחום התקנת דלתות) והצטברו לנו יותר מ-3,000 שקלים בקופה. לקחנו את הכסף והעברנו אותו לאחיין של נועה, כדי שייתן את הכסף לצדקה: יום למחרת אביעד נפצע. אני מאמין שצדקה תציל ממוות וזה בדיוק מה שקרה."
אז אתה מסתכל על חצי הכוס המלאה? זה מסתדר לך שתרמת כסף ואז קרתה לילד שלך פציעה כל כך קשה?
"תביני שאביעד אמור היה למות. לא נתנו לו סיכויים. התלבטו בכלל אם לנתח אותו כי המצב שלו היה על סף מוות. זה שהוא נמצא איתנו זה נס! מאז הפציעה היו לו ולנו רק ניסים. אביעד איתי וזה מה שחשוב. זה הבן שלי. הכול היה עניין של דקה לכאן או לכאן. המ"פ החדש החליט בדקה הנכונה לפנות אותו לאיכילוב. פינו אותו תוך 38 דקות. אם המ"פ היה מאחר בדקה, אביעד לא היה כאן על הספה. יש לי הרבה חברים שאיבדו את ילידיהם בקרבות, אז אני מרגיש שקיבלתי מתנה."
בשלב הזה, נועה שעובדת במשרד המשפטים כבר הגיעה לבית החולים: "התכוונתי לצאת עם חברה להביא קפה ומאפה ולחזור למשרד. אמרתי לחברה שאני רוצה לוודא שהכול בסדר עם אביעד ונלך, אבל אז כבר יצרו איתי קשר ואמרו לי שאביעד פצוע ונמצא בבית החולים איכילוב. התחלתי להתהלך במשרד, לשאול שאלות, אמרו לי שמחכה לי רכב למטה. שאלו אותי מלא שאלות שאיני זוכרת, גררתי את החברה שלי בכל המשרד. הייתי בערפול חושים. בדרך ידעתי שאביעד נפצע פציעת ראש ושמצבו גבולי. אני לא יודעת איך להסביר את זה, איפשהו בתוכי ידעתי שאביעד יחיה, למרות שלא נתנו לי הרבה תקווה בבית החולים."
"רצינו חיבוק, חיוך"
"הגענו לאיכילוב קצת לפני שסיימו את הניתוח של אביעד שערך חמש שעות. אמרו לנו שמסיימים את הניתוח, אז התקשרתי לאחי וביקשתי שלא יתקשרו או יבואו אנשים. ובכול זאת פתאום היו 70 אנשים סביבנו שהגיעו להיות איתנו," מספר אלון.
"אני אישית פחדתי בעבר ל'הציק' למי שילדיו נפצעו או נהרגו. הבנתי שאנשים צריכים את הזמן שלהם לבד עם עצמם. אנחנו לא ישנו בשבועיים הראשונים אחרי הפציעה. היה לי קשה לראות אותו אחרי הניתוח: נמנעתי, פחדתי. אבל נועה אמרה לי 'תיכנס, זה אותו אביעד'. הרופא יצא אלינו ואמר שאביעד סובל מפגיעת מוח חמורה והוא לא יראה, לא ישמע, לא יתפקד ושאין לו תפקודי לב וריאות. נועה צעקה עליו 'אין לך משהו טוב להגיד?!' הרופא אמר שלפחות אביעד איתנו.
"היה לי קשה. היה קשה לראות את הרופא שהיום אני מודה לו בכל ליבי," אומרת נועה. "לא יכולתי לסבול את הבשורות ואת חוסר התקווה. הרגשתי שנתנו לנו רק מידע רע וקשה, רק שליליות ותיאורים על איך חייו של אביעד עומדים להיגמר. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני באמונה שהוא יהיה בטוב ושהוא יהיה בסדר. עברנו חוויה נוראית ולא פשוטה. היה לי קשה להיכנס לטיפול נמרץ בבקרים. ובתוך כל זה חיכיתי שיגידו לי שהמצב שלו יתייצב ושהוא יהיה בסדר."
כעסתם?
"אני אישית הייתי מתחבא מהרופא שלא היה לו הרבה תקווה לגבי אביעד," אלון מסביר, "אבל אחרי עשרה ימים לקחתי דף וכתבתי עליו 'מי שלא מאמין בי שלא יכנס'. את הדף תליתי בכניסה לחדר של אביעד. הרופא ראה את זה ואמר לי שזה מאד יפה. שאלתי אותו אם הוא יכנס לחדר והוא אמר לי שכן. הרופא אמר שהוא תמיד יגיד לנו את האמת. אמרתי לו שזה בסדר ונכון, אבל שאנחנו גם צריכים תקווה, חיוך ואפילו חיבוק."
"כשיצאנו מהשיקום ולקחנו את אביעד הבייתה," מוסיפה נועה, "הכנתי לכל הצוות בבית החולים כוסות עם המילים: "החיוך הוא הדרך להאיר את הדרך שלך ושל אחרים."
אז מי מלווה אתכם מאז ועד היום?
"עטפו ועוטפים אותנו אנשים כל הזמן. גם החברה של ר"ם 2 ראויים לשבח. זה מעבר לתמיכה, הם מדהימים ועד היום אנחנו בקשר איתם. החברים והמשפחה הם האור בחייו של אביעד. החברים שלו זה הדבר הכי משמעותי! הם נותנים לאביעד המון כוח.
"אני אומרת להם כל הזמן 'אתם יודעים שאתם נותנים לאביעד כוח' והם אומרים שהוא זה שנותן להם כוח. יש חברים, משפחה, אנשים מהשיקום שתומכים כל הזמן, ויש את אלה שעשו תורנות שינה כדי שהוא לא היה לבד לילה אחד. היו המון קשיים בדרך, ניתוחים, טלטלות קשות. אבל אף פעם לא הרגשנו לבד. המשפחות והחברים לא עזבו אותנו לשנייה."
התקווה לעתיד והמאבקים
"במוצ"ש, אחרי הפציעה, חבר שלי מהמושב התקשר אליי ואמר לי: 'פרופסור רוזנטל בדרך אליך'," מספר אלון, "פרופסור רוזנטל גר גם כן במושב והוא כירורג מנהל מחלקת טיפול נמרץ נוירוכירורגיה הדסה עין כרם.
"תמיד ראיתי את פרופ' רוזנטל במושב מטייל בכיפור: היינו מחייכים אחד לשני ומאחלים גמר חתימה טובה. פרופסור רוזנטל רצה לראות את אביעד מיוזמתו, בדק אותו ואמר שידבר איתי על אביעד. לאחר הבדיקה הסביר שאומנם מדובר בפציעה קשה מאד, אבל אחרי שהוא בחן את הסי.טי של 'לפני ואחרי' יש מקום לאופטימיות זהירה. כעת הוא הולך לנתח את אביעד. (יום לאחר הריאיון נכנס אביעד לניתוח נוסף)."
"הספיקו לנו צמד המילים 'אופטימיות זהירה' כדי לקבל סוף סוף קצת תקווה," מסבירה נועה. "אנחנו רוצים שיגידו לנו רק מה הצעד הבא. ביקשנו שיפסיקו לומר לנו בכל פגישה שאביעד נפצע פגיעה קשה. את זה ידענו. ביקשנו שיפסיקו להגיד לנו את זה. רצינו שיגידו לנו מה הלאה ואיך אפשר להמשיך הלאה."
באופן כללי, מה יכול לעזור בשיקום של פצוע?
"מה שיכול לעזור זה חיוך והבנה שאנחנו ההורים, לא יודעים הכל. ד"ר אידלמן שניתח את אביעד (זה שבהתחלה כעסתי עליו) – הפך להיות המלך שלנו, כי הוא הציל את אביעד. בשלב מסוים הוא אמר לי 'רופא טוב זה רופא שגם יודע להגיד שהוא לא יודע'."
מבחינת הנפש שלכם, מה מכאיב לכם?
נועה: "קשה לי גם עם אמירות, כמו 'המדינה או הצבא לא עושים כלום'. תראו מה החיילים שלנו עושים! אביעד רק רצה להחזיר את החטופים הבייתה, אנשים נותנים את החיים שלהם למדינה. ביקשנו מאביעד לחזור הבייתה משדה הקרב בשלב מסוים, אבל הוא אמר 'אמא בואי נסיים את זה'.
"החיילים שלנו רוצים לסיים את זה אחת ולתמיד ולהחזיר את הילדים של כולם הבייתה. חשוב להבין שיש תחושה של אחדות, גם בשיקום, אני אישית 'גרתי' בשיקום בתל השומר ועזרתי להורים של פצועים להתמודד, וזה לא משנה מי הבן אדם ומאיזה סקטור הוא מגיע. עם ישראל זה עם מדהים ואת זה לא רואים. רואים רק קונפליקט וסכסוך, אבל אנשים תומכים אחד בשני, אנשים דאגו להביא מברשות שיניים למי שנשאר בבתי חולים, בישלו אוכל, יצאו להתנדב. יש שלוש מתנדבות שממש התאהבו באביעד! אנשים חיפשו מתחילת המלחמה מה לעשות וכיצד לעזור."
איך את מרגישה בפנים, כשאת קמה בבוקר למציאות המשפחתית החדשה?
"אני מרגישה שכולנו נולדנו מחדש. יש לי סוג של הרגשה שאני בעננים כשאני מחבקת את אביעד. אני מסתכלת ואומרת: הנה הילד שלי פה, החברים סביבו, הוא מתקשר, יש סביבו אנשים, הוא משתקם, ואנחנו נולדנו מחדש."
וכשאני שואלת את אלון למה אביעד מתגעגע, אלון מחניק דמעה ואומר: "הוא בטוח מתגעגע לעשות את הדברים שלו לבד. להיות עצמאי."
