*תמונה ראשית: מכבית מאייר. "שלא יהיה קיבוץ בארץ שאין בו הנכחה של נושא החטופים בכל דרך". צילום: הדס יום טוב
גלי וזיוי ברמן נחטפו בשבת השחורה מכפר עזה. אחים תאומים, צעירים בני 26, כבר ציינו את יום הולדתם ה-27 בשבי, ועלולים לציין גם את ה-28| דודתם, מכבית מאייר, בראיון מיוחד, מספרת על השבועות המתוחים מאז תחילת מלחמת איראן, ומזמינה את הקיבוצים להצטרף למאבק | בכל חמישי ב- 19:00, יוצאת "צעדת הקולות המושתקים" שיוזמת המשפחה מכיכר דיזינגוף לכיכר החטופים
את צעדת הקולות המושתקים, שם שקיבלה מאוחר יותר, התחילה בתה של מכבית – מאי. "יום אחד היא החליטה שנמאס לה לדבר. אז התחילה צעדה שקטה. הצעדה הראשונה הייתה עם עשרה אנשים בערך, חברים שלה ושל גלי וזיוי, שהלכו עם שלטים בין בתי קפה בתל אביב, קצת הסבירו והכירו לאנשים את גלי וזיוי ואת הסיפור שלהם. היום, יש בבסיס בערך 150 אנשים שמגיעים כל שבוע. ובכל פעם מגיעה אוכלוסייה אחרת- פעם תצפיתניות, פעם אחים, פעם תאומים, פעם הקהילה מכפר עזה או בית גוברין".
מדובר בצעדה שקטה, שיוצאת בכל חמישי ב- 19:00 מכיכר דיזינגוף לכיכר החטופים. "כמעט ולא קורה שאנחנו שנוצר איזושהי אימות. להיפך, הרבה פעמים אנשים מצטרפים אלינו, פשוט ממשיכים ללכת איתנו, או עומדים ומוחאים כפיים או עושים לבבות. וגם מסיתים מבט, הולכים לצד השני של הכביש, אדישים. יש את הכול. אבל אנחנו נחושים".
להחזיק את כולם
לאחרונה, סביב הארועים שקרו במדינה, הקהל בצעדות התמעט. "כשאנחנו רואים פחות אנשים זה מאוד מתסכל וקשה. אבל אנחנו לא מוכנים לוותר", אומרת מאייר, ומדגישה שעבורה, כקיבוצניקית בעצמה וכדודה לקיבוצניקים חטופים, הקיבוצים הם האוכלוסייה הראשונה שצריכה להגיע בהמוניה. "אנחנו במסע שלנו רואים, לצערי, שמה שלא נראה לא קיים. המון אנשים נורא מזדהים, בלב ובנשמה, אבל אם אתה לא מייצר מזה פעולה זה פשוט לא קיים. כל פעם שיש פעולה שיש בה מעט אנשים, זה חץ בלב עבורנו".
"אנחנו במסע בלתי נגמר", אומרת מכבית ונאנחת אנחה גדולה. "זה כמו איזה סיפור אימה שכל פרק בו יותר מפחיד. והחשש, והדאגה, והייסורים, והמחשבות הטורדניות על מה שהם עוברים שם. ועם הזמן שחולף העוצמה גוברת, והעצבים חשופים, והכל הופך קשה יותר מיום ליום. זה זמן מאוד ארוך שצריך להחזיק. להחזיק את עצמך, להחזיק משפחה, להחזיק את כולם עם ראש מעל המים".
מאז פרוץ המלחמה באיראן, 50 החטופים שנותרו שבויים בעזה ירדו מסדר היום. עם סיום המלחמה הם קצת חזרו אליו, אבל זה ממש לא מספיק. יש דיבורים על עסקאות, אבל בפועל כלום לא קורה". גמרנו עם לבנון וסוריה, ואז עם איראן, וכבר מוטטנו את ראש הנחש, וריסקנו את ציר הרשע, וחיסלנו חיסולים הירואיים. אני באמת חושבת שהמלחמה מול איראן מוצדקת מאוד וחשובה לקיומה של המדינה. אבל איזה קיום? איזו הצדקה יש לקיום שלה, אם לא מחזירים אזרחים שנחטפו באכזריות מהמיטות שלהם?"
"עברנו חרבות, מרכבות, בינתיים אדמת עזה מדממת עם חיילים שמתים כל יום, אזרחים שנרצחים ביריית טילים, חטופים חיים וחללים. וכל יום שהם נמצאים שם יכול באמת להיות היום האחרון. כמה אתה יכול לחיות עם תחושת פחד כזאת?"
מצפה מהקיבוצניקים ליותר
הגיבורה האמיתית, היא מדגישה, היא טליה- אחותה, אמא של זיוי וגלי. "היא לא נחשפת ציבורית, גם כדי להתמודד עם המצב וגם כדי לשמור על דורון, אבא שלהם, שמתמודד עם נכות מאוד מורכבת, שהחמירה מאז אותה שבת. בגלל זה, כמשפחה, ברגע שנודע לנו שהם חטופים, פתחנו חמל בבית. עד היום יש חלוקת תפקידים בתוך המשפחה, בתוך החברים של גלי וזיוי, וכמובן בתוך המטה של כלל המשפחות".
"אנחנו צריכים אתכם עכשיו יותר מתמיד, את הקיבוצים. אנחנו צריכים סולידריות, אקטיביות. אני רוצה שלא יהיה קיבוץ בארץ שאין בו הנכחה של נושא החטופים בכל דרך, גם מהמקום הסמלי והכי חשוב- יציאה לפעילות".
בחזון שלה, צריך שלא יהיה קיבוץ שאין בו חבר שאחראי על נושא החטופים בקיבוץ. "צריך שזה יהיה במודעות של מנהלי הקהילה, שיוציאו את החברים וייקחו חלק בפעולות, יניעו את הקהילות. צריך להיות אקטיבים, פעילים, לא להישאב לנורמליות".
יש קיבוצים שמאוד מאוד נרתמו, היא מדגישה. כמו קיבוצים שאימצו את הקהילות שנפגעו, ולא מעט קיבוצים שמשפיעים באופן דרמטי במחאות. " בכל אזור יש מטות שטח שאפשר לחבור אליהם", היא אומרת. "צריכה להיות יותר נוכחות, יותר אמירה, יותר יציאה החוצה לפעולה. וכן, כקיבוצניקית בעצמי, וכדודה לגלי וזיוי שנחטפו מקיבוץ, אני מצפה מהקיבוצניקים ליותר. אלה האחים שלנו, זה במקרה קרה בעוטף אבל זה יכול היה לקרות בכל קהילה אחרת".
מאייר מדגישה שלא מדובר בקריאה חד פעמית. "הצעדה היא כל שבוע, הפעולות הן כל יום. אנחנו בימים מאוד משמעותיים. הלחץ על המנהיגים קריטי, ואנחנו צריכים לדרוש את מה שאנחנו חייבים לדרוש- את האנשים שלנו. את כולם. את החיים לשיקום ואת המתים לקבורה ראויה בישראל".
מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה לנתניהו, בעת ביקורו בניר עוז: "כולי תקווה, שעכשיו גם אתה מבין – לא יהיה שיקום ללא השבת החטופים"
מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה, הגיב לביקורו של ראש הממשלה נתניהו בשבוע שעבר בניר עוז, 636 ימים משבעה באוקטובר 2023. "התנועה הקיבוצית חיה את 7 באוקטובר כבר 636 ימים – אנחנו פועלים ככל יכולתנו להשיב את חטופינו ולשקם את בתינו. כולי תקווה, שהיום, גם אם זה מעט מדי ומאוחר מדי, אתה מבין את מה שאנחנו הבנו כבר ביום הראשון: לא יהיה שיקום ללא השבת החטופים, אין משימה ראויה מזו".
עוד הוסיף שמחה: "כל מי שלא יתמוך בהסכם שיאפשר את השבת חטופינו, ייזכר לדראון עולם כמי שפעל נגד הערכים היהודים הבסיסיים ביותר".
שמחה החליט שלא להיות נוכח בביקור נתניהו בניר עוז, והעדיף לצעוד ב"צעדת הקולות המושתקים" בתל אביב, יחד עם משפחתם של גלי וזיוי ברמן, שעדיין שבויים בעזה. "בחרתי היום להיות אתכם פה בצעדה, ולא בניר עוז עם ראש הממשלה", אמר שמחה למוחים. "וזה כי אני חושב שלעולם לא חבו רבים כל כך למעטים כל כך".
"תודה למכבית ולמשפחה על הצעדה המופלאה, תודה לקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ שבאים כל חמישי לאיש את האוהל ולחלק תירס חם ומנחם משדותיהם לבאי הכיכר. תודה לקיבוץ בית גוברין שמארח את משפחת ברמן ופותח את לבבו וביתו, תודה לאלפי האנשים שבאים מכל קצוות הארץ לכיכר כדי לעמוד לצד המשפחות", הוסיף.
"המאבק להשבת החטופים הוא לא מאבק פוליטי, לא של שמאל ולא של ימין. הוא גם לא מאבק של המשפחות על יקיריהם, ולא מאבק של הקהילות על יקיריהם. הוא מאבק של כולנו על תמונת העתיד של המדינה שלנו. העם היהודי תמיד, לאורך כל שנות קיומו, גילה סולידריות ומחויבות איש לרעהו. אמן אמן שכולם יחזרו במהרה, החיים לשיקום והמתים לקבורה ראויה בקבר ישראל".
