את הקיבוץ שרואים מבחוץ, לא רואים מבפנים; את הקיבוץ שרואים מפלורידה, לא רואים מעמק החולה; והמַרְאֶה ממרחקים, מתברר, די כואב, ובלי הרדמה הוא כואב עוד יותר – דיאלוג עם חוקרת הקיבוץ
הקיבוץ: אני עולה עכשיו, אחרי כל הבידוקים ("ארזת לבד?", וכיו"ב); ואחרי השיטוט המאכזב בדיוטי פרי (אין להם "דווידוף" לגברים לאחר גילוח, והליקר שלהם, "בייליס אייריש קרים", יקר יותר מאשר אצל "מנשה" בחלסה סיטי); לטיסה מספר 91 של יונייטד אייר ליין, שאמורה להמריא בעוד רבע שעה מנמל התעופה בן-גוריון לזה של ניוארק שבניו-ג'רסי, ומשם, בטיסה נוספת, אגיע למיאמי שבפלורידה. במיאמי ימתין לי חברי ע', שייקח אותי ברכבו לעירו, דל ריי, מרחק נסיעה של כשעה ורבע. דל ריי היא הבסיס שלי בשבועיים וחצי הקרובים.
אני מתמקם עכשיו בכיסא שלי, איי 48, ובעודי שולף מתיק הנסיעות הצפוף שלי את ספר הקריאה שהכנתי לטיסה הארוכה, יותר מ-11 שעות, "סיפור שמתחיל בסוף", של תמי ארד, ומשקפי קריאה, מתיישבת לידי, על בי 49, נוסעת אלגנטית, משגרת לעברי חיוך קל – ככה כנראה טוב יותר להעביר טיסה ארוכה, לא? – ושולפת גם היא מהתיק שהיא נושאת אתה חומר קריאה, חוברת עבת-כרס באנגלית צפופה, שתלווה אותה לאורך כל הדרך.
אחרי שגלגלי המטוס ניתקים מהקרקע, והוא אוסף גובה, ומתייצב על 35 אלף רגל, והמנועים שלו נרגעים מהמאמץ, והדיילת החביבה שעוברת בין שורות המושבים שואלת אותי מה בשבילך, באנגלית מהירה מדי בשבילי, וזו שלידי עוזרת לתווך בינה לביני – אני מעדיף מיץ תפוזים עם קרח, תודה! – נקשרת בינינו, ביני לבין זו עם החיוך הלבבי, תסרוקת הקארה והבושם העדין, שיחה קלה, שככל שינקפו השעות תלך ותתעבה.
ג'ניפר היא אמריקאית כבת חמישים, היא ד"ר לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מטעם ניו-ג'רסי סיטי יוניברסיטי, והיא חוזרת עכשיו מכנס גדול שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב ועסק בנושא של חברוֹת וקהילוֹת, עם התמקדות בקהילה הקיבוצית. היא הייתה פעם מתנדבת באחד מקיבוצי עמק יזרעאל. היא מכירה את החיים בקיבוץ מקרוב. היא עבדה בחדר האוכל, שטפה כלים במטבח, דיללה כותנה, ובין לבין גם למדה קצת עברית. הלימודים ביוניברסיטי עזרו לה להכיר את החיים שלנו עוד יותר. הדוקטורט שלה עוסק בקיבוץ. הוא מנתח אותו ומנסה לנבא את עתידו. המסקנות שלה לא מבשרות לו טובות. הקיבוץ, היא אומרת, הוא צורת חיים מורכבת מדי ובעייתית מדי, שהולכת נגד הטבע האנושי. ההתאמות שהוא עושה כדי להסדיר את חייו חושפות את הקשיים הפנימיים, קשיים שמרחיקים אותו מרעיון הקיבוץ, וככל שהם מרחיקים – ככה הם מקרבים את קיצו. בעתיד הלא רחוק הוא יהיה כבר משהו אחר. אין לה ספק בכך, היא אומרת. "שאלת פעם את עצמך", היא מפנה אליי את עיני הדבש שלה, "מה מניע אנשים לחיות היום בקיבוץ? ולמה מי שבחרו בו בעבר ממשיכים לדבוק בו? ומה מחזיק אותם יחד?".
ראשוני הקיבוץ
ראשוני הקיבוץ, היא לוקחת אותי לשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, בחרו בשניים: ברעיון ובשליחות. הרעיון היה חברה צודקת וחלוקה צודקת של המשאבים, של מה שיש, של מה שהיה, והשליחות הייתה גאולת האדמה, כיבוש השממה, הבטחת גבולות המדינה, עבודת אדמה, עבודה עברית, עבודה עצמית. הרעיון והשליחות שהאנשים שירתו, חיברו ביניהם. אִפשרו להם לקיים את היחד. זה היה הדבק. זה מה שליכד אותם. וגיבש אותם. היום אנשים לא באים לקיבוץ בגלל הרעיון, ולא חיים בו בגלל השליחות. שני אלה כבר דהו. כבר כבו. אגב, היא מוסיפה, מימוש הרעיון לא כל כך הצליח ("אי כישלון למופת", היא מצטטת את בובר, זה יותר כישלון מהצלחה), וגם השליחות כבר הסתיימה. הבחירות היום בקיבוץ הן אחרות. אנשים בוחרים בשורשים ("כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי"); אנשים בוחרים בחיי קהילה; אנשים בוחרים בחינוך טוב ובסביבה ירוקה; ואנשים בוחרים בנוחות. בחיי נוחות. יש רשתות ביטחון. יש ערבות הדדית. השינוי לא טרף לנשרכים ולנצרכים את הקלפים. לרבים מהם החיים בחוץ הם לא אופציה. אין להם מה להציע לחיים שמחייבים התמודדות.
"אז למה אלה שכן יכולים לחיות בחוץ, בכל זאת ממשיכים לחיות בקיבוץ?", אני שואל את חוקרת הקיבוץ.
אני לא יודעת, היא אומרת ומציעה כמה אפשרויות: יש כאלה שטעו. יש כאלה שנתקעו. ויש כאלה שזה כבר מאוחר להם. הפתרון של חלקם הוא לעזוב פנימה. להימנע. להתרחק. אבל כמה אפשר להימנע, וכמה (ומכמה) אפשר להתרחק?
"למה להימנע? למה להתרחק?", אני מקשה.
כי בלא מעט מקרים הגיהינום הוא הזולת, זורקת לי ג'ניפר את מה שאמר הפילוסוף הצרפתי, ז'אן פול סארטר, במחזה המפורסם שלו, "בדלתיים סגורות", שנכתב ב-1944, ומציינת שהיא די מסכימה אתו. ומאחר שהיא די מסכימה אתו, היא הייתה מתקשה מאוד לחיות בקיבוץ, היא אומרת. בחוץ, היא מסבירה, אתה יכול להחליף את הזולת. אתה יכול להחליף את ה"חברים" ואת בעלי התפקידים שנותנים לך שירותים. אתה יכול להחליף את המוכרת החמוצה מהמכולת (במוכרת לבבית ממכולת אחרת), את החשמלאי שעושה לך טובות (בחשמלאי שמאיר לך פנים), ואת המסגר שנותן לך להרגיש קצת נודניק (במסגר שרק מחכה שתבוא, והוא אפילו יציע לך קפה). גם את מקום העבודה שלך אתה יכול לשנות (אם אלה שאתה כפוף להם לא באים לך בטוב; אם אין לך שפה משותפת איתם; אם איבדת בהם אמון). בקיבוץ זה בלתי אפשרי. בקיבוץ אתה כבול. בקיבוץ אתה תקוע עם אנשים ועם בעלי תפקידים לכל החיים, היא נאנחת.
תרחיבי קצת את עניין "הגיהינום הוא הזולת", אני מבקש מג'ניפר, לְמָה סארטר התכוון? מה הוא רצה להגיד כאן? ואיך את קושרת את זה לקיבוץ (למרות שכבר טיפה נגעת בזה)?
ג'ניפר: המחזה שסארטר כתב מתרחש בגיהינום, בחדר סגור ונטול חלונות, או מראות. בחדר שיש בו רק דלת, דרכה מוּבלוֹת לתוכו שלוש דמויות. הדלת ננעלת אחריהן. ומאחר שהאירוע הזה מתרחש בגיהינום, שלושתם מצפים שיבואו עכשיו לענות אותם. אבל איש אינו מגיע. בינתיים מתפתחת ביניהם שיחה, שגולשת לחיטוט הדדי במעשיו, בעברו, ובזיכרונותיו של כל אחד מהם, וככל שהשיחה מתקדמת, מתברר שההבדלים ביניהם, בהשקפת עולמם ובמערכות הערכים שלהם, הופכת את שהייתם המשותפת לבלתי נסבלת. לבלתי אפשרית. לאט לאט הם מבינים כי ה"יחד" הזה, במקום סגור, הוא-הוא העינוי האולטימטיבי. הוא הגיהינום. אין כל צורך בהתערבות מבחוץ. זה נכתב ממש על הקיבוץ, אני מעיר לחוקרת הקיבוץ ואומר שבניגוד לשינויים שחלו בו ולכל מיני התאמות, הדבר הבסיסי הזה לא השתנה. ממש ככה, מאשרת חוקרת הקיבוץ.
כי בלא מעט מקרים הגיהינום הוא הזולת, זורקת לי ג'ניפר את מה שאמר הפילוסוף הצרפתי, ז'אן פול סארטר, במחזה המפורסם שלו, "בדלתיים סגורות", שנכתב ב-1944, ומציינת שהיא די מסכימה אתו. ומאחר שהיא די מסכימה אתו, היא הייתה מתקשה מאוד לחיות בקיבוץ, היא אומרת. בחוץ, היא מסבירה, אתה יכול להחליף את הזולת. אתה יכול להחליף את ה"חברים" ואת בעלי התפקידים שנותנים לך שירותים. אתה יכול להחליף את המוכרת החמוצה מהמכולת (במוכרת לבבית ממכולת אחרת), את החשמלאי שעושה לך טובות (בחשמלאי שמאיר לך פנים), ואת המסגר שנותן לך להרגיש קצת נודניק (במסגר שרק מחכה שתבוא, והוא אפילו יציע לך קפה). גם את מקום העבודה שלך אתה יכול לשנות (אם אלה שאתה כפוף להם לא באים לך בטוב; אם אין לך שפה משותפת איתם; אם איבדת בהם אמון). בקיבוץ זה בלתי אפשרי. בקיבוץ אתה כבול. בקיבוץ אתה תקוע עם אנשים ועם בעלי תפקידים לכל החיים, היא נאנחת.
תרחיבי קצת את עניין "הגיהינום הוא הזולת", אני מבקש מג'ניפר, לְמָה סארטר התכוון? מה הוא רצה להגיד כאן? ואיך את קושרת את זה לקיבוץ (למרות שכבר טיפה נגעת בזה)?
ג'ניפר: המחזה שסארטר כתב מתרחש בגיהינום, בחדר סגור ונטול חלונות, או מראות. בחדר שיש בו רק דלת, דרכה מוּבלוֹת לתוכו שלוש דמויות. הדלת ננעלת אחריהן. ומאחר שהאירוע הזה מתרחש בגיהינום, שלושתם מצפים שיבואו עכשיו לענות אותם. אבל איש אינו מגיע. בינתיים מתפתחת ביניהם שיחה, שגולשת לחיטוט הדדי במעשיו, בעברו, ובזיכרונותיו של כל אחד מהם, וככל שהשיחה מתקדמת, מתברר שההבדלים ביניהם, בהשקפת עולמם ובמערכות הערכים שלהם, הופכת את שהייתם המשותפת לבלתי נסבלת. לבלתי אפשרית. לאט לאט הם מבינים כי ה"יחד" הזה, במקום סגור, הוא-הוא העינוי האולטימטיבי. הוא הגיהינום. אין כל צורך בהתערבות מבחוץ. זה נכתב ממש על הקיבוץ, אני מעיר לחוקרת הקיבוץ ואומר שבניגוד לשינויים שחלו בו ולכל מיני התאמות, הדבר הבסיסי הזה לא השתנה. ממש ככה, מאשרת חוקרת הקיבוץ.
חברי הקיבוץ לא היו מודעים למצב האקזיסטנציאלי (הקיומי) הזה, כאשר הקימו את הקיבוץ? הם לא היו ערים למִלכוּד הזה? אני שואל.
כנראה שלא, כי מכל מה שקראתי עד היום על הקיבוץ ועל תולדות הקיבוץ בשנים המעצבות שלו, הוא מעולם לא עסק בקיום האנושי, ב-exist של חבריו כפרטים, אלא ביחד שלו. הפילוסופיה של התנועה האקזיסטנציאליסטית, שקמה במערב אירופה בתחילת המאה ה-20 והדגישה את חופש הבחירה של האדם בעיצוב חייו ובמציאת משמעות להם, הייתה זרה לקיבוץ. היא לא התאימה לנרטיב שלו, שדיבר על הכלל, ולא על הפרט, על היחד ולא על היחיד. "כל אדם חייב להמציא את דרכו", אמר סארטר, אבל הקיבוץ לא הקשיב לזה. הקיבוץ עסק בהגשמת מטרות משותפות, ולא בהגשמת מאווייו של הפרט, במימוש העצמי שלו, מושג בעייתי מבחינת הקיבוץ שנכנס לחייו רק בשנים מאוחרות. בשנים שבהן דיברו באירופה על אקזיסטנציאליזם, בקיבוץ דיברו על יישור שורות ועל קולקטיביות רעיונית, שריסקה בתחילת שנות החמישים קיבוצים רבים וגם משפחות שלמות (הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" והקמת "איחוד הקיבוצים והקבוצות", וסילוק הקומוניסטים, תומכי סנה, מקיבוצי "השומר הצעיר"). חברי הקיבוץ, מסכמת ג'ניפר את הנקודה, ויתרו בשנותיו הראשונות של הקיבוץ על האוטונומיה שלהם ונתנו אותה לקבוצה. למשפחה הגדולה. הם לא הבינו שכשיש לך משפחה כל כך גדולה – אין לך בעצם אף אחד. העניין הזה התברר מאוחר יותר, כשזה כבר היה מאוחר.
קצת הפלגנו, אני אומר לחוקרת הקיבוץ, ומציע לחזור לַכְּבָלִים, שהחיים בקיבוץ שמים על חבריו.
תראה, אומרת ג'ניפר, לא תמיד אתה מרגיש אותם. לא תמיד אתה מודע להם. עם הזמן אתה אפילו מתרגל להם. להרגל יש כוח משלו. קח, למשל, חדר אפוף עשן סיגריות שאתה שוהה בו זמן רב, או אוויר דליל שמי שגר במקום גבוה נושם מדי יום, או את ריח הלולים שבא מעבר לכביש של היישוב שלך בימים ובלילות. כמו שאתה מתרגל לכל אלה, ככה אתה מתרגל גם לחיים שמחייבים אותך לתמרן בין שבילים ואנשים, כדי לצלוח את היום בשלום. כדי להגיע הביתה בשלום. זה כמו מהמורות שאתה כבר מכיר – ויודע לעקוף אותן; או כמו נעליים גבוהות שאתה יודע שיש להצטייד בהן במקומות שנחשים מסתובבים בהם.
דברים קשים, אני אומר לחוקרת הקיבוץ, כשאנחנו מתקרבים לניוארק, והופך לרגע לשגריר נאמן של הקיבוץ. לדוברו הבלתי רשמי. לבת קולו המגויסת. אני לא יודע על מה בדיוק את מבססת אותם (אני מוחה בשמו של הקיבוץ); אני לא יודע איזה קיבוצים המחקר שלך בדק, וכמה הוא בדק, ומה מידת האמינות שלו (אני שומע את קולם של נוטרי החומות מדבר מתוך גרוני), אבל בקיבוץ שלנו (מותר לזייף קצת גאוות מקום?) אין דברים כאלה. אצלנו הקיבוץ כבר 80 שנה על הרגליים, והוא עדיין משפחה. משפחה מלוכדת. משפחה מגובשת, משפחה תומכת, אוהבת, צודקת, מתחלקת, מפרגנת, מאירת פנים, נטולת חשבונות וכעסים. אצלנו כל ישראל חברים וערבים זה לזה, אני מסיים את כתב ההגנה המזויף שלי בקלישאה מוכרת מתקופת המוסד החינוכי וההדרכה בתנועה. אתה בטוח בזה? אתה בטוח במה שאתה אומר? נועצת בי ג'ניפר מבט מלא ספקות, ונבלעת באולם הנוסעים בדרכה החוצה.
ע' הלך על זה
ע' נולד באחד מקיבוצי עמק החולה, וכמו כולם גם הוא מצא את עצמו כבר בשנות חייו הראשונות נעול בתוך מגירה קיבוצית שתאמה, לדעת הכלל, לדעת ה"מה יגידו" והמדרכה, את מידותיו ואת אישיותו. הוא היה השובב של הקבוצה בחברת הילדים; הוא למד נהיגה אסורה על טרקטור של אחד מקיבוצי ההר שנשאר ללון בלילה בעמק; הוא בדק גבולות; הוא שיטה במורים; הוא הבריז משיעורים; הוא היה סייח צעיר שלא הלך בתלם. הגורל שלו בקיבוץ היה כתוב לו על המצח.
אחרי שהשתחרר מהצבא, הוא החליט לתת לקיבוץ צ'אנס, וקיווה שזה יהיה הדדי, שגם הקיבוץ ייתן לו את ההזדמנות שמגיעה לו. זה לא הסתייע. זה לא הצליח. תקרת הזכוכית שלו הייתה בלתי עבירה מדי, ומסלול ההמראה שהקיבוץ העמיד לו – קצר מדי. בגיל 24 הוא החליט שהעסק הזה לא בשבילו. הוא המריא לאמריקה. לא כדי לגלות אותה, אלא כדי לגלות את עצמו. את מה שהוא לא יכול היה לעשות בקיבוץ – הוא עשה שם. את מה שהוא לא יכול היה להיות בקיבוץ – הוא היה שם. ע' למד באוניברסיטת מיאמי אדריכלות נוי וגינון, והיום הוא אדריכל נוי ומעצב גינות, ששמו הולך לפניו בכל פלורידה. ע' משלב ידע תיאורטי עשיר עם עמל כפיים. עם עבודת אדמה. הוא נשאר קשור לאדמה. היום יש לו גם הרבה ניסיון.
יש לו שני ילדים בוגרים, בן ובת, והוא חי בגפו. הוא נפרד לפני כמה שנים מאשתו, ומעדיף היום את הלבד. אבל הוא לא לבד. יש לו הרבה חברים. הוא איש רעים להתרועע. נעים הליכות. מסביר פנים. נאה מאוד. וגם מבוקש בקרב בנות גילו. באמריקה לא יודעים שהוא נפרד. באמריקה לא יודעים אם יש לו הבוקר מצב רוח. אמריקה לא נכנסת לו לוורידים, ולא מדברת עליו בשבילים. החיים שלו כאן הם שלו, ושלו בלבד. הם לא של אף אחד אחר. ע' נהנה מהאנונימיות שלו. שום גטו לא סוגר עליו. שום אח גדול לא משקיף עליו. אף אחד לא מודד את צעדיו. ע' הוא אדם חופשי, וככה הוא גם מרגיש.
אל ע' אני שם, כאמור, את פעמיי. הוא לוקח אותי ברכב שלו ממיאמי לדל ריי, נסיעה של שעה ומשהו צפונה, על כביש ששומר כל הזמן על קשר עין עם האוקיינוס האטלנטי. הוא מעמיד לרשותי יחידת דיור שלמה, שצמודה לשלו, גם זו שלו, ואת המחשב שלו. ע' הולך לגלות לי בשבועיים האלה את אמריקה, ואני, מצדי, הולך לגלות בה – מעבר לכל מיני שכיות חמדה בתחומי הטבע, הבילוי, התרבות, הספורט, ובל נשכח את ה"מוֹלים", את מרכזי הקניות – בעיקר את החופש. כאן אין לו גבולות. בשביל זה הרי הגעתי לכאן.
להיות אנונימי
לרכבת שלוקחת אותי מעכו לנתב"ג, עולה בבנימינה איש צעיר, בשנות העשרים המאוחרות שלו (או השלושים המוקדמות), שואל אם המקום שממולי פנוי, מחבר את הנייד שלו למטען שהוא שולף מתיק הנסיעות שלו, נועץ אותו בשקע שמציעה הרכבת, יש ברכבת אופציה כזאת, ואחר כך שוקע בענייניו. הוא גולש לאן שהוא גולש, ולש את זמן הנסיעה שלו כרצונו. הוא זה הוא, ואני זה אני. אין אנחנו. אחרי שהוא יירד בתחנת ארלוזורוב בתל-אביב, הוא בוודאי ישכח ממני (כמו שאני אשכח ממנו).
בעודנו נוסעים, אני מנסה לשלוף משהו מהמזוודה שלי, ומעשה שטן, היא תקועה בין שלביו של המתקן שמיועד כאן למזוודות ומסרבת לצאת. אני קצת חסר אונים. אני מתחיל להזיע וחושב תוך כדי ניסיונות החילוץ מה היה קורה אם זו הייתה התחנה האחרונה והייתי צריך עכשיו לרדת. האיש הצעיר קולט את המצוקה שלי, ונחלץ לעזרתי. הוא משחרר את המזוודה מכִלאָה. אני מודה לו. לרגע אחד קצר ודי מקרי, אני הייתי שלו והוא היה שלי, כמו שחווה אלברשטיין שרה ב"כל יום אני מאבדת". לרגע אחד קצר היה לנו קצת "אנחנו". קצת "יחד". הרגע המשותף הזה מעיר אצלי את ה"קיבוץ". הוא יוצר אצלי ציפייה. הציפייה היא שהוא יאמר לי שלום כאשר יירד מהרכבת. זה לא קורה. הוא לא אומר שלום. הוא נעלם בארלוזורוב מבלי לומר מילה. בקיבוץ זה לא היה עובר לו בשקט.
בקיבוץ לא הייתי עובר על זה לסדר. בקיבוץ ההתעלמות הזאת הייתה מלווה אותי לאורך כל היום, ואולי אפילו ליותר מזה. כאן אני מקבל אותה כפשוטה. כאן הכללים הם אחרים. כאן זה לא אישי. אולי הוא ממהר, אולי הוא מוטרד, אולי הוא כבר שקוע במשהו שאליו הוא שם את פעמיו, ואולי סתם לא בא לו, כי הוא קם הבוקר על הצד הלא נכון, אני מונה כמה אפשרויות. כולן בסדר. אף אחת מהן לא פורמת את שלוותי. איזה יופי, אני אומר לעצמי ומלווה אותו בעיניי עד שהוא נעלם אל מעבר לרציף.
בדרך לבידוק הביטחוני של בן-גוריון, אני מתקדם לאטי בתוך התור שמתפתל בין סרטי ההפרדה. אף אחד לא חותך כאן. אף אחד לא מזיז כאן את עמודי המתכת, כדי לשפר עמדה. כולם שומרים על הסדר. נתב"ג זה כבר קצת חו"ל, ובחו"ל כמו בחו"ל. בינתיים, בעודי נע קדימה, אני חולף על פני גלריה של אנשים. אני מניח עליהם עיניים, עיניים של סקרנות אנושית טבעית, וכך גם הם. גם הם סוקרים אותי. זה לא מעיק עליי, כי לעיניים שלהם אין היסטוריה. אין מִטְעָן. אין בהן את הבכי שלי מהפעוטון, את ההפסד שלי בדמקה לאחד מחברי קבוצתי בגנון, גם לא את הקושי שלי, כאשר למדתי לנהוג על טרקטור, להעביר לראשון. ובאחת: את כל החיים שלי מהיום שבו באתי לקיבוץ ועד הלום. זה נקי. זה קל. אני עבורם כמו נוף חולף. כמו משב רוח מתחלף. איזה יופי. כמה חופש יש בזה.
לצאת לחופש, אני אומר לעצמי עכשיו – תוך כדי שאני מגיש את הדרכון שלי לזו שיושבת מאחורי מחיצת הפרספקס ומעיינת בו, ומודדת את פניי המהורהרות מול אלה המחויכות שמופיעות בו – זה לצאת מהעיניים של הקיבוץ. את העיניים של הקיבוץ השארתי בקיבוץ. הן לא באות אתי לחו"ל. איזה שחרור.
מה זה קיבוץ
בגן הבוטני שבפאלם ביץ' – אנחנו בפלורידה, כן? בחצי האי פלורידה! – שמשתרע על יותר מ-40 דונם ומכיל את כל סוגי הצומח שניתן להעלות על הדעת, החל משרכים וכלה בעצים שאפילו שפחה על הים לא ראתה, אני פוגש אימא ובת. עורן כהה. הן מה שאומרים בעברית רגישה, "שחומות עור", או "אפרו אמריקאיות". מתברר, אומר לי הגזען שבי, שהשחורים לא רק שוטפים כאן כלים במסעדות וסוללים כבישים, אלא גם עושים שופינג ומטיילים בגנים בוטניים. ארצו של "הדוד סם" עשתה דרך ארוכה מאז ימיו של "הדוד תום", אני אומר לעצמי. אני מאיר להן פנים. אני מלטף את ראשה של הילדה המחייכת בת הארבע ומשהו, מחמיא לתסרוקת הצמות המושקעת שלה, שמזכירה קצת את זו של עידן רייכל, וממשיך לסייר בגן. אחרי שעה של שיטוט מייגע, אני שוב פוגש אותן, בסככה מוצלת. הן עושות הפסקה. האימא שרועה על ספסל, והילדה משחקת לידה. אני שמח לקראתן. הנה מישהו מוכר במקום לא מוכר.
הילדה מחייכת אליי. היא נותנת לי יד. היא מציעה לאימא שלה שאהיה הסבא שלה, ומבקשת את הסכמתה. אני לוקח אותה עכשיו על ידיי ומחבק אותה בעדינות. ע' מתעד את הסצנה במצלמה שלו. את רוצה לבוא אתי לקיבוץ, אני מציע לילדונת באנגלית של ילדים. כן, היא אומרת לי. היא צוהלת. היא שמחה. אז תעשי ביי ביי לאימא, אני מציע לה, ונלך לקיבוץ. היא עושה כדבריי ומנופפת לשלום לאימא שלה, שמשקיפה עלינו מהצד. האימא מחייכת. היא נהנית מהדמיון המודרך שאני מוביל, ומהעליצות של בתה.
אחר כך אני מחליף עם האימא כמה מילים. אני מספר לה שאני מישראל. מקיבוץ בישראל. על ישראל היא שמעה. על הקיבוץ ממש לא. אני מגייס את האנגלית הרצוצה שלי, ועם אוצר מילים לא ממש אוקספורדי מנסה להסביר לה מה זה קיבוץ. יש לי כל מיני אפשרויות: אני יכול להגיד לה שקיבוץ זה כמה מאות אנשים שחיים יחד; אני יכול להגיד לה שהאנשים בקיבוץ מתחלקים שווה בשווה במה שיש להם; שהם מפרגנים זה לזה; שהם מחמיאים זה לזה; שהם דואגים זה לזה; שהם אף פעם לא שמחים לאידו של מישהו ולא רבים זה עם זה, ואם בכל זאת יש ביניהם מחלוקת, או אי הבנה, היא מיד באה על תיקונה; שהם עושים מסיבות משותפות ושכיף להם ביחד. בקיצור: גן עדן. משום מה – כדאי להרים טלפון לפרויד – אני בוחר לספר לה שמדובר במקום סגור, שאנשים חיים בו עם אנשים שהם לא בחרו (ולהיפך), והם נאלצים לחיות איתם כל החיים. כל החיים? היא משתוממת. כן, אני אומר לה, כל החיים, כמו בפרסומת ההיא לאיזה אייפון, אני מוסיף ביני לביני, לפני שאנחנו נפרדים לשלום.
קיבוץ? אל תצחיקו את ארצ'י בנקר
ביום השלישי שלי באמריקה, ע' לוקח אותי לארוחת ערב אצל נ', אחד החברים שלו. נ' ואשתו ט' הם כבר פנסיונרים. פנסיונרים צעירים. שייכים למעמד הבינוני פלוס. הבית המושקע שלהם בדל ריי טובל בירק ומשקיף מקרוב על אגם טבעי. אין יותר פסטורלי מזה. אין יותר אמריקאי מזה. כמו בקיבוץ, גם באמריקה הכסף יכול לסדר הרבה דברים. הבית הזה והמיקום שלו הם עדות לכך.
נ' מדבר עברית. הוא נולד באמריקה, הוריו עשו עלייה בהיותו בן חמש וחצי, ואחרי כמה תחנות השתקעו בכפר מונש (מושב עובדים בעמק חפר), והיו למושבניקים. נ' הבין די מהר שחיי מושב זה לא בשבילו, ואחרי השירות הצבאי החליט לחזור לאמריקה. הוא הגיע עם מעט דולרים בכיס, אבל עם הרבה אמביציה, וכמו ע', הוכיח שבאמריקה אין תקרת זכוכית. תקרת זכוכית ותירוצים זה רק לעייפים ולבטלנים. את עיקר כספו הוא עשה מעסקי מזון והסעדה. הוא מכר את העסק שלו עם יציאתו לגמלאות, והיום, בגיל 68, יש לו פנסיה מסודרת, כסף טוב בכספת (כזאת גדולה, הוא מדגים לנו עם שתי ידיו שנפרשות לצדדים), ובלי קשר גם הרבה הומור.
נ' הוא דמות ארצ'יבנקרית. הוא לובש מכנסיים קצרים שמשתלשלים לו עד מתחת לברכיים ובולעים לו את הרגליים, טישרט רחבת ממדים שמנסה להסתיר לו את הבטן, ונעלי ספורט לבנות. הוא רפובליקני טיפוסי. הוא שוביניסט ומנבל את פיו בלי חשבון. הוא גם לא דופק לאף אחד חשבון, חוץ מאשר לחשבון הבנק שלו. הוא מצדיק את המדיניות של טראמפ. אמריקה צריכה לדאוג לאמריקה, הוא אומר. לא אכפת לו שמאות אלפים ימותו מרעב באפריקה, או ייהרגו במלחמות במזה"ת. זה לא עניינו. זה לא עניינה של אמריקה. לא מתאים לו שהמיסים שלו ילכו כדי לעשות סדר בעולם, גם לא כדי לסדר לישראל את השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים.
ומה אתה אומר על הקיבוץ? אני שואל את נ'.
אנשים מוזרים, הוא אומר (ולא מתכוון לאנשי העלייה השנייה של אלתרמן), ומוסיף שצורת החיים הזאת ממש לא בשבילו. למה לא? אני שואל. כי אני לא פראייר מצד אחד ולא פרזיט מצד שני, הוא עונה לי ומסביר שאלה הם שני צדדיו של המטבע שנקרא קיבוץ.
אין גם באמצע?
היום, אחרי ההפרטה, יש גם קצת אמצע, נ' אומר.
