מה שומע ילד שישן בלילה בחדר ההורים במקום בבית הילדים? ממה נהנה החייל שנפצע קשה במלחמה רגע לפני מותו? למה נרצח מנהל המפעל? כל אלה וסיפורים רבים אחרים מופיעים בספרו של צביקה אלון, בן המעפיל
יש לי אהבה מיוחדת לספר חדש. כמו עוגה טרייה שהוצאה ישירות מהתנור, כך גם לספר חדש יש טעם וריח טרי משלו. למען הגילוי הנאות, מחבר הספר צביקה אלון (73) הוא בן קיבוצי המעפיל. צביקה אלון מתמיד מזה שנים לספר את סיפורי הקיבוץ למרות שבפרק האחרון של חייו הוא מתגורר בגבעתיים (עורך הפרק "נוסטלגיה קיבוצית" באתר האינטרנט "נוסטלגיה אונליין", הפיק וערך את שני קובצי הסיפורים "כותבים קיבוץ"). צביקה הוא מאלה שהקיבוץ נטוע עמוק בחוויותיו האישיות שאינן מרפות ממנו ועוטפות אותו בנוסטלגיה קיבוצית מתמשכת. שם הספר "בבקשה ספר לי קיבוץ" מעיד על רצון להוסיף ולספר.
על הכריכה האחורית של הספר נכתב:
"בקובץ סיפורים יוצא דופן זה מצייר צביקה אלון את חוויות הקיבוץ משנות החמישים של המאה הקודמת ועד ימנו אלה ממש. כמה מהסיפורים דוקומנטריים לחלוטין, קצתם עירוב של מציאות ודמיון, אחרים בדיון מוחלט, וכולם יחד מתחברים לתמונת געגועים – ואולי קינה – שבמרכזה הקיבוץ שהיה, ואיננו עוד".
את הספר קראתי בנשימה אחת. ברור לי שהיכרותי עם המחבר ונושא סיפוריו כולל חלק מדמויותיו המוכרות לי מילדות, היו זרז מסקרן לקריאתי, אך אין הם תנאי מספיק. כמה סיפורים הרחוקים מקיבוצי משכו את התעניינותי במיוחד אלה הקשורים לפרק הצבאי של המחבר. ישנם בספר סיפורים שהממד המקומי, שליט בהם ונשאר בתחומו. ישנם סיפורים שחוצים סף זה ומבטאים חוויה אוניברסאלית, מעבר לזו הקיבוצית הפולקלוריסטית, המקומית והאישית. צביקה לא חוסך מהקיבוץ את שבט ביקורתו, הכתוב בהומור וסרקזם הנושאים עמם מעבר לאנקדוטות גם מוסר השכל, בחזקת "פצעי אוהב".
שנאת התורנויות
הספר (הוצאת בית האורחים) מחולק לחמישה שערים:
שער ראשון – אוטו מאמריקה, שעניינו סיפורי ילדות ממרחב הילדות הקיבוצי.
את ספרו בחר המחבר לפתוח בתעלול ילדים כלפי שומר הלילה הקבוע שתפקידו היה להשליט משמעת בלילות העליזים של בית הילדים. ומה יותר מבטא את החופש מאשר מעשי קונדס ילדותיים בלילות הלבנים של הלינה המשותפת? (בית התבלינים עמ' 11).
בית הוריו נוכח בסיפוריו מהול באהבת אין קץ אך יש בו גם מהביקורת (הריב עמ' 21). מחלת ילדות הביאה אותו מבית הילדים אל בית ההורים, ושם מהספה שבחדר האורחים הוא נחשף לוויכוח בין הוריו על מהות צו המצפון הקיבוצי.
שער שני – עכשיו נראה אותך, שעניינו נעוריו של המחבר. התאהבויות ואכזבות, גיל הבגרות המלא ההורמונים ובו גם סיפור על אמונות, וההתפקחות, הגם שהם גובים מחיר יקר וכואב (המפץ הגדול עמ' 47). לי באופן אישי נגעו ללב במיוחד תיאוריו של המחבר על כשלון נגינתו בחצוצרה בליל הסדר של פסח 1964 כנער שאמור לחצרץ את תרועת החג באוזני כל חברי הקיבוץ ואורחיו (תרועת החג עמ' 39).
שער שלישי – חייל מצטיין, עוסק בתקופת שירותו בצבא הסדיר ובמילואים. בפרק תיאור אותנטי של הכאוס הגדול (בלגן) בראשית מלחמת יום הכיפורים בקרבות ברמת הגולן כנגד הצבא הסורי, ומחיר הדמים הכבד ששולם בה.
"הוצאתי בזהירות מהחגור שלו את גוש החלבה האדומה מדם, ניגבתי-ניקיתי אותה מעט, שברתי באצבעותיי גוש קטן ממנה והכנסתי אותו לפיו. רונן, בתנועות פה איטיות, חלושות, לעס בהנאה את המעדן הטוב בעולם ובלע אותו בשקיקה. "גן עדן" לחש לי "פשוט גן עדן… אפשר עוד?" ואז, כשנהרה של אושר על פניו, נעצמו עיניו וראשו נשמט הצידה" (חלבה אדומה עמ' 91)
שער רביעי – את לא מבינה מה זה קיבוץ על מסכת חייו הבוגרים בקיבוץ, שלל המחויבויות המוטלות על חבר הקיבוץ, כמו התורנויות הרבות שהושתו על חבר הקיבוץ.
" … ונמרוד חשב לעצמו שהחיים בקיבוץ ממש יפים. יפים ממש, פרט לחובת התורנויות והגיוסים. הוא שנא את זה. הוא שנא את המאמץ הפיזי ואת הזיעה ואת הלכלוך ואת התחרות הסמויה של 'מי טוב יותר', ובעיקר שנא את גזלת הזמן החופשי שלו…" (התרנגולים, עמ' 127).
שער חמישי – שעת שקיעה הוא הפרק האחרון שבספר. הוא נושא עמו עצב וכאב רב של פרידה.
מתקיימים בו מגוון חומרי הקץ האפשרי:
תיאור עזיבת זוג מבוגר את הקיבוץ על רקע אי צדק משווע שנעשה כלפיו. בהמשך מתואר ארכיונאי ותיק שבייאושו שורף את הארכיון המקומי. נוגע ללב הוא הפרק האחרון בחייה של סוניה בבית הסיעודי "סביונים". סוניה, שבחייה בקיבוץ הייתה עובדת חינוך, "עכשיו מתייחסים אליה-עצמה כאילו הייתה בת ארבע".
"בואי סוניצ'קה, אנחנו הולכים למקלחת" אומר לה מנואל בעברית משובשת של פיליפיני עם ותק של חצי שנת סיעוד בישראל. כשהוא מקים אותה בעדינות מכורסתה ומושיב אותה בזהירות בכיסא הגלגלים המיוחד, 'להיות את נקי יפה, מריח כמו פרח, כן?' זוהי שעת המקלחת היומית, השעה האיומה ביותר ביממה".
לקינוח מסכת השקיעות, הספר מסתיים בפליליים, ברצח מנהל המפעל הקיבוצי על ידי עובד מתוסכל שפוטר מסיבות של התייעלות המפעל.
61 שנים מחייו עברו על צביקה אלון בשלושת הקיבוצים בהם היה חבר, מתוך מעורבות ופעילות תרבותית וחברתית. "הקיבוץ טבוע בי מתוך הזמן הרב שהייתי חלק ממנו", הוא אומר.
הקיבוץ תמיד היה כר פורה לסיפורים. "שדה שלא תם". לעתים אני שואל עצמי מה הלהט המתמשך הזה לחפור ולנבור בעבר בהווה ובעתיד הקיבוצי. העניין ברור: מיוחדותו החברתית והאוטופיה הגלומה בעצם רעיונותיו. וכן, גם הפער בין חזון למציאות. הקיבוץ הוא פלטפורמה מחקרית, במידה רבה אנתרופולוגית לרבים וטובים שמושכים בעט סופרים.
אינני מבקר ספרות ורשימה זו אין בה כדי לתת ציונים בתחום. בעיני הספר "ספר לי קיבוץ" היא עדות אותנטית למרקם החיים הקיבוצי המורכב על הדבש והעוקץ שבו.
