הדי בן עמר בסך הכול רצה להגיע הביתה בשלום (בפחות משלוש שעות) ועל הדרך הסתבך עם פיקוד העורף
קוראיו הקבועים של טור זה כבר יודעים, שמספר פעמים בשבוע אני נוסע מיד חנה ליפו לסייע לבתי, שהיא נכת-צה"ל 100+. אם תהיתם למה דווקא אני עושה את זה ולא, נניח, חניה זוגתי-לחיים-ארוכים, אספר לכם שיש לנו שני נושאים קבועים לטפל בהם במשפחה, וכדי שלא להגיע לבלאגן אטומי וחוסר-תפקוד כמו ממשלת הזדון והטרלול שנפלה על ראשה של המדינה הזו, החלטנו חניה ואני לחלק בינינו את התיקים, אני מטפל בשלי וחניה בשלה, וכך כל אחד מאתנו מתמחה בצרכים המיוחדים של הנושא שבטיפולו.
אין זה אומר שמפעם לפעם אין אנו משתחררים, כל אחד מאתנו, מהעניין שבטיפולו, ומצטרפים האחד לשנייה או האחת לשני לקחת חלק בנושא שבטיפולו של האחר.
תחשוב טוב מה אתה מבקש!
וכך מצאנו עצמנו חניה ואני באיילון-צפון, בדרכנו הביתה מביקור משותף אצל בתנו שביפו.
מהר מאוד שמחנו לגלות שהחיים בעיר חזרו למסלולם הרגיל ולשגרה, לפחות בחלק השלילי שלהם. רוצה לומר – אם בשבועות הראשונים למלחמה הווייז בישר לי שאוכל להגיע מיפו הביתה תוך חמישים וחמש דקות, עניין שלפני המלחמה יכולתי לעשות אותו רק בארבע בבוקר, וגם זה ביום כיפור, הרי הפעם כשפנינו משדרות בן-צבי שביפו לאיילון-צפון, בישר לי הווייז בעליצות שאנחנו עומדים לבלות יחד את מלוא השעתיים הקרובות, עד שנגיע הביתה.
120 דקות בפקקים עד יד חנה, עניין של כ-50 קילומטר!
מה שמזכיר לי שיומיים קודם, אחרי נסיעה כזו מיפו הביתה, כתבתי בפייסבוק מיד לאחר ההגעה הביתה: שעתיים וחצי בפקקים מיפו ליד חנה – יש אולי אפשרות להשאיר בכל זאת כמה סוללות של רקטות במצב עבודה?!
וכבר אמרו חז"ל: תחשוב טוב מה אתה מבקש!
ואם לא היו אלו חז"ל, הרי היה זה דג הזהב שהדייג תפס אותו ושהציע לדייג שלוש משאלות תמורת שחרורו, או אולי היה זה השד מהבקבוק שמצא אלאדין על שפת הים, או אולי היו אלו חז"ל שיצאו מהמנורה שמישהו שפשף, או אולי עשיתי סלט מכל אלו – כך או כך, כדאי לו לאדם שייזהר במשאלות ליבו ובמה שהוא מבקש, כי מישהו עלול לשמוע אותו ולהגשים את המשאלה שלו!
כמו שקרה לי באיילון-צפון בשבוע שעבר.
אנשים צדיקים אנחנו
עוד אנו מזדחלים בפקק, ואחרי שנסענו כ-20 דקות ועברנו פחות מ-300 מטר, בהערכה זהירה, החל לפתע הסמארטפון באוטו להבהב ועל הצג, בשולי הווייז, הופיעה הכתובת "אזעקה! יפו ודרום תל אביב!", וכשפתחתי את החלון שמעתי תרועת צופרים באוויר.
הנהגים בכביש לא היססו הרבה – הם הזיזו את המכוניות לצד הכביש, בלמו אותן, יצאו מתוכן ושכבו על הכביש ליד המכונית.
"מה אנחנו עושים?" חניה זוגתי-לחיים ארוכים שאלה. "אנחנו יוצאים ונשכבים גם?"
"את זוכרת את ההגדה לפסח שאנחנו קוראים פעם בשנה?" אמרתי לה.
"זוכרת," אמרה חניה. "אבל מה זה שייך לכאן?"
"זוכרת את הסיפור שאלוהים חצה את ים סוף לשניים ובני ישראל עברו בחרבה?"
היא הנהנה ואני אמרתי: "אז תראי מה קורה מקדימה".
שתי שורות של מכוניות נצמדו לשני צידי הכביש, ובמרכז נפתח מעבר פנוי שאם לא הייתי כזה אפיקורס וחסר אמונה, הייתי בטוח שאלוהים חצה בשבילנו את הפקק, כדי שנעבור בחרבה.
כי אנשים צדיקים אנחנו, אני חושב.
או לפחות מלאים כוונות טובות.
"אתה בטוח?" חניה שאלה.
"מישהו מבטיח לך שאם נשכב ליד המכונית הטיל לא ייפול בדיוק במקום שאנחנו שוכבים?" אמרתי לה. "הכול עניין של מזל. וחוץ מזה, שנינו בני 70, נראה לך שאנחנו הולכים לעשות פזצט"א על הכביש עכשיו?"
"אני לא," חניה אמרה. "אין מצב."
"אני יודע," אמרתי. "אני מכיר אותך. אז בואי נסמוך על בורא-עולם שפתח לנו את הפקק בחרבה, ונסמוך שהוא יודע מה הוא עושה ושהוא שולח את הטיל למקום אחר".
וכך נסענו קדימה, ביבשה.
וכשהאזעקה חלפה, ואנשים ניערו את בגדיהם וחזרו למכוניות והחלו לנסוע שוב, הווייז בישר לנו שחסכנו עשר דקות מהנסיעה הביתה.
אז אני מזכיר לכם מה אומרים תמיד בסדרות ריאליטי כשאנחנו עומדים לראות פעלול מסוכן במיוחד, וגם כותבים את זה בגדול על המסך: "אל תנסו את זה בבית!"
אז אל תנסו את זה בבית! כי פיקוד העורף אוסר על זה. אבל הסיבה שלי מותר היא, שכבר מילדותי אימא שלי לימדה אותי לא להחמיץ הזדמנויות בחיים, ולכן כשאני רואה שהפקק נחצה לשניים חזקה עלי שאקיים את המצווה של אימי המנוחה, ולא אפר את דבריה.
כמו שמהסיבה הזו בדיוק, כשאני עובד ליד שירותים כלשהם, ציבוריים ברחוב או בקניון או פרטיים בבית של מישהו, אני מקפיד להיכנס פנימה ולהטיל את מימיי, גם אם לפני עשר דקות ובמקום אחר כבר עשיתי את זה. כי חזקה עלי מצוות אמי שלא להחמיץ הזדמנויות בחיים.
ועם הפרוסטטה שלי, אני יכול לספר לכם כמה אמא שלי צדקה.
לכבוש את סטלינגראד
מהר מאוד המכוניות חזרו לכביש והפקק זחל לאיטו שוב. חניה שקלה לרדת מהאוטו וללכת לחכות לי בקצה הצפוני של נתיבי-איילון, אבל ביקשתי ממנה לא להשאיר אותי לבד. בינתיים חיפשתי מוזיקה בספוטיפיי.
חבר פייסבוק שלי סיפר השבוע בפייסבוק בשבחיה של הסימפוניה העשירית של מאהלר. הוא סיפר איך היא לוקחת אותו לספֵרות אחרות, פחות או יותר, ומאחר שאין לי היכרות קודמת עם מאהלר החלטתי שהפקק הוא הזדמנות מתאימה לעשות איתו היכרות, שהרי אין כמו פקק-תנועה מקום טוב לרצות להיות בספרות אחרות.
ואין כמו נסיעה ברכב זמן מתאים לשמוע מוזיקה – זאת, אם אתם קוראים לשלושה קילומטר בשעה "נסיעה".
עשר דקות לתוך הסימפוניה של מאהלר, היה ברור לי שאם אצטרך פעם לעשות סרט על השואה, אקח ממאהלר את המוזיקה שתתנגן ברקע. זו מוזיקה שמנגנים במחנות ריכוז, לדעתי. עננה שחורה וכבדה של דיכאון התפשטה במכונית.
אחרי עשר דקות נוספות הגעתי למסקנה שאם אמשיך להקשיב לה, עד שנגיע הביתה אצטרך להתחיל לקחת ציפרלקס נגד דיכאון במינון קבוע, אז החלטתי שהגיע הזמן להחליף מוזיקה.
אבל אם כבר הזכרתי מחנות ריכוז, החלטתי להישאר עם הנאצים ובחרתי אוסף יצירות של ואגנר, במיוחד את "דהרת הוואלקירות".
אם ראיתם את הסרט "אפוקליפסה עכשיו", אתם ודאי זוכרים את הסצינה בה המסוקים של הקולונל המיתולוגי קילגור תוקפים כפר ויטנאמי כשעל המסוקים מורכבים רמקולים ענקיים שמנגנים את "דהרת הוואלקירות" של וגנר, סצינה שהיא לדעתי אחת הגדולות בקולנוע בכלל.
הייתה תקופה שבה אסרו בארץ להשמיע את ואגנר, עקב הרגישות ביחס לשורדי-שואה, אבל כמו שרק לשחורים באמריקה מותר לקרוא אחד לשני בשם הגנאי "ניגר", ככה לדעתי צריך שמותר יהיה למי שהם דור שני לשואה לשמוע את המוזיקה של הנאצי ואגנר.
ומכיוון שכידוע לכם שמי "הד" הוא ראשי תיבות של "הילדה ודוד", אחות של אמי ובעלה שנספו בשואה עם שתי בנותיהן, נראה לי שגם לי מותר.
אחרי שלוש פעמים ששמעתי את דהרת הוואלקירות בדרך הרגשתי חשק עז לספח את אוסטריה, לכבוש את פולין וצרפת ולהטיל מצור על סטאלינגרד, אבל בינתיים הגענו הביתה וחניה אמרה: "אל תשכח את הירקות באוטו", אז ויתרתי.
