מיהו 'פטריוט' ציוני אמיתי? האם זה שמאמין בזכותו של עם ישראל על כל מטר מארץ ישראל, זו שהובטחה לאבותינו, או האם 'הפטריוט הציוני האמיתי' הוא דווקא מי שמוכן לוותר על 'קרקע', ובתמורה להבטיח את שמירת צביונה של מדינה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית?
במובן החיובי, המושג 'פטריוט' (ביוונית – פטריה – 'מולדת') אמור לתאר אדם החש רגש אהבה ונאמנות כלפי המדינה שבה הוא חי, רגש הנובע מתחושת זיקה, שייכות, הזדהות ומחויבות למקום, עד כדי נכונות להקריב עצמו למען המדינה.
מנגד, במובן השלילי, הפטריוט', זה שמגיע לרוב מקרב הזן 'הלאומני', הוא זה שתמיד יעדיף את האומה או "המולדת שלו" על פני כל מדינה ואומה אחרת. אצלו 'הפטריוטיות' היא דיכוטומית. הוא רואה את העולם אך ורק במונחים של שחור ולבן ובהבחנה בין 'אנחנו הטובים' לבין 'הם הרעים'.
במילים אחרות, לאותו המושג יכולים להיות שני פירושים שונים, הכול בכפוף לנקודת המבט הפוליטית-חברתית של המתבונן. ברוב המקרים 'הפטריוטיות' נתפסת כרגש חיובי, האמור לתרום לאתוס הלאומי של החברה ולשאיפה שמדינתו של 'הפטריוט' תתנהל על פי עקרונות של צדק, שוויון וכיבוד ערכי הזולת. עם זאת, לא אחת ניתן למצוא 'פטריוט' מזן אחר, המשוכנע כי מי שאינו שותף לדעתו הוא 'בוגד' 'ותוקע סכין בגב האומה'.
ככל שלערך 'פטריוט' יש בד"כ קונוטציה חיובית, לעיתים, כאמור, הוא נתפס כערך בלתי ראוי. הסופר והמשורר האנגלי סמואל ג'ונסון (1709-1784) הגדיר פטריוטיזם "כמפלטו האחרון של הנבל".
תנועת "שלום עכשיו" ניסתה בעבר להגדיר מיהו 'פטריוט ישראלי'. עפ"י גרסתה, 'פטריוט ישראלי' הוא מי שמוכן לוותר על קרקע ביהודה ושומרון, מי שמאמין בפתרון 'שתי מדינות', מי שלא מוכן להשלים עם כיבוש ודיכוי, מי שמאמין בשלום כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני ומי שאינו מפחד לצאת נגד מדיניות הממשלה כאשר זו פוגעת ומזיקה לחברה ולמדינה.
הניסיון הנ"ל זכה להתקפה מוחצת ממי שהגדירו עצמם כ"פטריוטים מהאגף הימני". מבחינתם, בתמונת מראה, 'הפטריוט' האמיתי הוא מי שאינו מוכן לוותר על אף שעל קרקע ביהודה ושומרון, מי שמתנגד לפתרון 'שתי המדינות', מי שמאמין שישראל אינה 'כובשת' אלא משחררת שטחי מולדת, וזכותה להתנחל בכל חבלי ארץ ישראל. כל גילוי נכונות להגיע למו"מ עם הרשות הפלסטינית על הסדרים ביהודה ושומרון נתפס על ידי 'הפטריוט' מהזן הזה כגילוי אנטי פטריוטי וכסימן מובהק של 'תבוסתנות' ואפילו 'בגידה'.
אין להתעלם מכך שב'סאב-טקסט' של המציאות הישראלית, 'פטריוטיות' מתכתבת בעיקר עם אוצר המושגים של הימין הקיצוני. היא מתפרשת כ'חליף' ללאומנות, לקיצוניות ולאגרסיביות.
'הימין הקיצוני הצליח "לנכס" לעצמו את ערך 'הפטריוטיות' ולהצמיד אליו בחיבוק עמוק גם את ערך 'הציונות'. מבחינתו, רק 'פטריוט ימני' הוא גם 'ציוני' אמיתי. רק "הפטריוטים' הם אוהבי המדינה והארץ. הם 'בני האור' שעומדים כחומה בחזית השמירה על 'המולדת' מפני 'בני החושך', 'השמאלנים', 'חורשי הרע במסתרים' ו'אוהבי ערבים'. הפטריוטיזם, בנוסחו הימני, הוא לרוב אגרסיבי, מיליטנטי ושוחר עימות.
שאלה. מיהו באמת 'פטריוט' ציוני אמיתי? האם זה שמאמין בזכותו של עם ישראל על כל מטר מעוקב של אדמת ארץ ישראל, זו שהובטחה לאבותינו, או האם 'הפטריוט הציוני האמיתי' הוא דווקא מי שמוכן לוותר על 'קרקע', ובתמורה להבטיח את שמירת צביונה של מדינה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? האם זה שמתנגד לכל ניסיון להקים מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל, או האם זה מי שרוצה לוודא 'הפרדת כוחות' ופתרון רצוי של 'שתי מדינות'. התשובה מסתברת מאליה, כאשר צצים וגחים אלה המנסים לנכס לעצמם מונופול מכוער על 'הפטריוטיות' ועל אהבת הארץ והמולדת.
עפ"י המסופר, רבי יוחנן בן זכאי ניהל מו"מ עיקש עם אספסיאנוס, הכובש הרומאי ומחריב ירושלים. במו"מ ביקש יוחנן בן-זכאי וקיבל מהמצביא הרומאי רשות לצאת מירושלים הנצורה ביחד עם קבוצת חכמים, ולעבור עמם ליבנה.
במונחים של הקיצונים הלאומנים דאז ('הקנאים'), הוא נתפס כבוגד וכמשתף פעולה עם האויב הכובש. אך כמו שקורה יותר מפעם אחת, פסק הדין של 'ההיסטוריה' היה שונה. אלמלא מעשה ההצלה ההרואי שעשה יוחנן בן-זכאי – בניגוד לדעת מנהיגי הקנאים בירושלים הנצורה – קרוב לוודאי ששארית העם היהודי דאז הייתה נכחדת לחלוטין, כפי שאמנם כמעט קרה לקראת סופו של "המרד הגדול".
מורכבותו של הדיון הוא בכך שהוא אמביוולנטי ומשתנה בהתאם לעמדה הפוליטית של כל אחד מהצדדים. כך למשל, בעיניו של 'פטריוט' ימני, יצחק רבין שהיה מוכן לאמץ את "מתווה אוסלו", נתפס כ'בוגד'.
לעומתו, יגאל עמיר רוצחו הבזוי, נחשב כ'פטריוט' אוהב עמו וארצו, שגאל את מדינת ישראל מעונשו של 'הבוגד' רבין. האם חברי ארגון "שוברים שתיקה" הם 'בוגדים', רק משום שהם מדווחים לעולם על מעשים חריגים הנעשים ע"י צה"ל בשטחי יהודה ושומרון, או אולי הם ה'פטריוטים' הנכונים שבפניהם אנו אמורים להסיר את הכובע? האם אריק שרון, אדריכל ההתנתקות מצפון סיני ומחבל עזה, היה 'פטריוט' במובן הכי חיובי של המילה, או 'בוגד' כפי שהואשם ע"י רבים מתומכיו ב'ימין'
הקושי לקבוע היכן עובר הקו המבדיל בין שתי התפיסות נובע מכך, שאין בנמצא קו שכזה. מדובר כאן בסוגיה ערכית ממדרגה ראשונה. מי שמשייך עצמו למחנה לאומי-פוליטי אחד יתרגם את המציאות בשונה ממי שנמצא במחנה לאומי-פוליטי אחר. על דבר אחד לא ניתן להתווכח: השופט הסופי הוא 'שר ההיסטוריה'. רק 'הוא', במרחק של זמן, יקבע לדורות את 'פסק הדין' ואת התשובה, מי באמת היה 'הבוגד', מי היה 'הפטריוט' ומי היה 'האידיוט'.
