תא״ל דוד אגמון, מרמות נפתלי, עבר הרבה בחייו: הוא לחם במלחמת ההתשה ובששת הימים, שכל את בתו עדי, רקדנית מוכשרת ונאלץ להיפרד גם מרעייתו אווה • לאחר מות בתו יזם עם רעייתו את הקמת ״קרן עדי״ המקיימת מידי שנה את פסטיבל ימי הפלמנגו במרכז סוזן דלל ומעניקה מלגה לרקדנית ישראלית ללימודי פלמנגו בספרד. אגמון, יליד מרוקו שלחם גם ב-7 באוקטובר, שובת במשך חודשים באוהל המחאה מול הכנסת
*תמונה ראשית: תא"ל דוד אגמון נואם בהפגנה למען שחרור החטופים וסיום המלחמה בעזה. צילום: בן שושנה
פניתי לדוד אגמון בבקשה לראיין אותו, לאחר שפגשתי אותו באוהל מחאה מול הכנסת. אגמון, גבר בן 78, מאד גבוה, עשה קריירה מפוארת בצבא והגיע לדרגת תת אלוף. הריאיון נבע מהרצון לדעת מה הביא אדם זה, שבועות ספורים לאחר ה-7.10, לעזוב את ביתו ובמשך חודשים לגור ולחיות באוהל המחאה!
הגעתי לביתו של דוד אגמון שברמות נפתלי. בימים אלו החליט לעבור לרמות נפתלי, מושב הנמצא על גבול הצפון, כאשר שלושה ימים בשבוע, הוא חי ונמצא באוהל המחאה בירושלים.
המעורבות הפוליטית של דוד אגמון החלה כאמור תקופה קצרה לפני ה-7.10. אגמון נולד למשפחה שהגיעה ממרוקו.
והוא מספר: "בשנים 2016 עד 2022 השתתפתי מידי פעם בהפגנות בבלפור בירושלים. ההתעוררות שלי החלה בעיקר בנושא העדתי. שמעתי את דודי אמסלם מדבר על מדינת המזרחיים. בשנת 2022 החלטתי שאני עושה מעשה ובודק את העניין העדתי. נסעתי לאשדוד, ישבתי בקפה ג'ו , מסביבי נסבו חבר'ה צעירים. פניתי אליהם ושאלתי, במי תבחרו? שאלתי: 'אתם מצביעים לביבי או הליכוד?' הצלחתי להרגיז אותם. המשכתי וטענתי: 'איך אתם מצביעים למושחת כזה?'.
"האנשים שנכחו במפגש הזה היו אנשים מבוססים, בעלי מקצועות, אנשים רציניים. התפתח ויכוח נוקב, התשובות שקיבלתי היו בסגנון: 'תפרו לו תיקים'. התעניינתי בהם מהיכן הם והסתבר שהם נולדו וגדלו בשדרות, רובם ממרוקו ואחד מהם מעיראק. התרסתי ושאלתי, איך יכול להיות שאתם מצביעים לאשכנזי הזה? קיבלתי תשובה מאחד הנוכחים, שאמר לי: 'אתה בעצמך אשכנזי'.
"הוצאתי את הארנק שלי, פתחתי את תעודת הזהות שלי והראיתי לאותם אנשים שאני יליד מרוקו. לאחר מכן הצגתי את עצמי. בעקבות שיחה זו נוצרה הקשבה. השארתי את מספר הנייד שלי, ביקשתי שלאחר הבחירות יצרו עימי קשר. הם התקשרו לאחר הבחירות וסיפרו שאחד מהם החליט לא להצביע ואדם נוסף שם פתק לבן. הבנתי שיש מקום לשינוי."
המלחמה
ב-5 בינואר 2023 דוד החליט לכתוב פוסט נוקב כנגד הממשלה והעומד בראשה. היה זה לאחר שערב קודם, יריב לוין יצא בהצהרה על קיומה של הרפורמה המשפטית אותה הוביל.
אגמון מספר: "קראתי לפוסט הזה 'אני מאשים!' והפוסט הזה הפך לוויראלי, יצאתי כנגד ההנהגה כולה, בכל אחד שכתבתי עליו הבאתי את הצד האישי שלי. הפוסט הזה הדהד אצל הרבה מאד אנשים. הגדיל ועשה אמנון אברמוביץ שהתקשר ואמר שיש ללמד את הפוסט הזה בבתי הספר. למעלה מ-250,000 אנשים צפו בפוסט הזה! אותו פוסט היה הטריגר שהוביל אותי לכך, שהופעתי בהרבה במות מחאה ודיברתי שם.
"במקביל התחלתי ללמוד את הנושא האנושי ומרכיביו לגביי הבחירות של אנשים שמוצאם ממרוקו שבוחרים בביבי. זה היה עוד לפני המלחמה, בניתי עם אנשים נוספים קבוצה, לה קראנו 'אחים ואחיות לתקווה'. נוכחנו שהגוש הגדול של מצביעי הליכוד מוצאם מצפון אפריקה. אחד המאפיינים שלהם הוא החיבור המשפחתי שלהם. הקמנו קבוצה בה היו אנשים שמוצאם מעדות המזרח והגיעו לעמדות בכירות, ביניהם היה דן חלוץ, הטייס יורם בוסקילה, פרופ' יורם שטרית ואחרים. החלטנו ליצור הנהגה עם פנייה אל תומכי הליכוד. אני לקחתי על עצמי את ירוחם. יצרתי קשר ושיתוף פעולה עם ראשת העיר וסיכמנו שבמשך שנה אגיע ואלמד תלמידים גיאוגרפיה והיסטוריה. החלטנו שהגישה שלנו לא תגיע מבחינה פוליטית, אלא כדי שיכירו דמויות אחרות, ינכחו ויראו שאפשר לצמוח ולהצליח ללא קשר לארץ המוצא."
ואז הגיע ה-7 באוקטובר. דוד אגמון, ששירת כל חייו כלוחם, שמע עם בוקר מה שקרה והחליט כדרכו לצאת ולהילחם (רק מזכירה לכם, דוד היה אז בן 75).
דוד: "שמעתי את החדשות, לקחתי אקדח, ירדתי לדרום, נלחמתי וחילצתי פצועים. כששאלו אותי על מה שקרה שם, עניתי: 'זה היה גיהינום'. הייתי שם ארבעה ימים, אותם ימים נשארו ונחרטו בי. באחד מהמקרים בהם חילצתי אנשים – היה זה בערב של ה-7.10. הגעתי לבית בקיבוץ כפר עזה, היה הרס מוחלט, היו יריות, דלת הממ"ד הייתה סגורה ואישה בתוך הממ"ד אמרה לבעלה: 'תשאל מי זה?' הזדהיתי והתשובה שקיבלתי הייתה, 'תוכיח!' הכנסתי דרך החריץ של הדלת את תעודת הקצין שלי, ורק אז אותו זוג הסכים לפתוח את הדלת ולהתפנות.
"הצטרפתי לכוח לוחם באופקים. לאט, לאט הגיעו כוחות נוספים. אני נצמדתי למפקד הצוות של הימ"מ. ככה, במשך ארבעה ימים, נקלעתי לקרבות בהם היו מחבלים. חילצנו אנשים מהבתים דרך חלונות. המראות שאני נושא עימי קשים מנשוא. ארבעה ימים אחר כך נסעתי למפקדת אוגדה 98 שישבה בביל"ו. התחיילתי ונפגשתי עם מפקד האוגדה והייתי לנציג מפקד האוגדה. שבועיים לאחר מכן קיבלתי טלפון מקצינת שלישות של האוגדה שאמרה לי שאיני מאושר לגיוס. הטענה הייתה שאין לי סיווג בטחוני. הסיווג הבטחוני שלי הוא מהגבוהים ביותר, בגלל שעבדתי בלשכת ראש הממשלה. השתחררתי וחזרתי לביתי."
המחאה
"מספר שעות אחר כך," משחזר אגמון, "הייתה מסיבת עיתונאים בה הופיעו ראש הממשלה, שר הבטחון ובני גנץ, זו הייתה הפעם הראשונה בה הם הופיעו וענו על שאלות. שעות מספר אחר כך, הבת שלי שגרה בארצות הברית שלחה ציוץ של ביבי, בו הוא כבר האשים את הצבא והשב"כ. אותו ציוץ מאשים של ראש הממשלה הוביל אותי לעשות מעשה, 'כל הפיוזים שלי נדלקו'. העמסתי על האוטו שלי ציוד קמפינג ואוהל סיירים. התקשרתי לדן חלוץ ואמרתי לו שאני עולה לירושלים ועושה מעשה מוטי אשכנזי. אמרתי לו: 'תודיע במטה, מי שרוצה שיצטרף'. התקשרתי ליעקב גודו, אב שכול ואמרתי לו שאני בדרך אליו. יעקב היה עדיין בתוך השלושים על בנו שנהרג בכיסופים וסיכמנו שב-7.11 נפתח אוהל בירושלים ולא נעזוב. ב-7.11 עלינו לירושלים, עשינו טכס זיכרון והצהרנו שאנו מתיישבים שם עד שהממשלה תיקח אחריות ותחזיר את המנדט לעם. מאז 27 חודשים אני שם."
ספור חייו של דוד אגמון מרתק. יש בו את כל האלמנטים המספרים את סיפורה של הציונות ואת כל האלמנטים הרגשיים: שמחה, גאוה, נחישות, עצב ושכול ומחויבות כלפיי עצמו ודרכו.
תא"ל דוד אגמון הינו הבן הרביעי במשפחתו. הוריו החליטו לעלות ארצה כשהיה תינוק בן שנה, בארץ נולדו להם עוד שלוש בנות. הסיבה שהוריו של דוד החליטו לעלות לארץ הייתה מתוך מניע ציוני. בשלב ראשון הם הגיעו לעתלית, משם עברו לכפר בשם זרנוגה שהיה ליד רחובות (כיום בשטח קריית משה שבמערב רחובות). הבית בו התגוררו היה ללא חלונות וללא רצפה – האב שהיה אדם בעל תושייה ארגן ואטם את הבית.
שנה לאחר מכן עברו למעברה בבאר יעקב, גם שם שהו בצריף בעל חדר אחד, אחר כך בצריף משובח יותר עם שני חדרים, השירותים היו בחוץ, כך היה באותם ימים. בשנת 1952 עברה המשפחה לשיכון הפועל המזרחי בראשון לציון. האב עבד בהתחלה כשומר בפרדסים. בהמשך עבד בהנהלת חשבונות של עירית ראשון לציון ולאחר זמן, בשנת 1957 היה לגזבר העיריה.
דוד מספר: "לאבי קראו חיים, במשפחה קראו לו אמיל. אבא היה אוטודידקט, היה אדם יוזם באופיו ואוטודידקט, תמיד דחף את כולנו ללמוד. בבית דיברנו בעיקר צרפתית וקצת ערבית. ההחלטה לעלות לארץ היתה בתאריך כ"ט בנובמבר 1947. אבא שמע את הכרזת המדינה באו"ם ובשל היותו ציוני החליט לעלות לארץ. רבים חושבים שעליית מרוקו הייתה בשנות החמישים של ה-120, אך כבר בשנת 1872, בסוף המאה ה-19, הייתה עליה גדולה של יהדות מרוקו לארץ! הם רכשו אדמות והיו בסיס מאד חזק לבנייתה של מדינת ישראל. קוראים לעלייה זו עליית המוגרבים, ובאותה עלייה הגיעו כ-30,000 אנשים לארץ."
ילדותו של דוד הייתה ילדות בה היו מרחבים גדולים, היה ילד פרחח ויחד עם זאת תלמיד טוב. בשכונה בה גדל היו שלוש משפחות מרוקאיות וכל השאר היו משפחות של ניצולי שואה. בחצר הבית היו תרנגולות, ברווזים, עצי פרי, ירקות – מזון בסיסי שאפשר לחיות בשפע יחסי. ילדות אותה מסכם דוד במשפט: "הייתה לי ילדות נהדרת."
בכיתות א' ו-ב' הייתה לו מורה אותה אהב והעריץ, שנפטרה כאשר היה תלמיד בכיתה ח'. בלווייתה של מורתו האהובה החליט שבבגרותו ילמד רפואה ויהיה רופא שימצא תרופה למחלת הסרטן.
דוד מספר על נעוריו, על חברתו אווה שהייתה לאשתו וחברה מאד טובה בנעוריו: "הייתי נער שובב, נער של ים, נער שרוכב על אופניים – לא ממש השקעתי בלימודים. הייתה לי אז חברה מאד טובה, אווה. אווה הייתה תלמידה שקדנית שמאד אהבה ללמוד, וכך כשהמורה היה מבקש ממני תשובות, אווה הייתה מרימה את המחברת על מנת שאוכל להקריא בקול את התשובות ממחברתה. היינו בקשר חברי קרוב מספר שנים. התגייסתי לצבא, נלחמתי בתקופת ההתשה ובמלחמת ששת הימים. הן במלחמת התשה והן במלחמת ששת הימים איבדתי חברים קרובים."
ב-10 ביולי 1967 היה אגמון בתעלת סואץ, נתון להפגזה מצרית שבה נהרגו עשרה חיילים והוא נפצע ברגליים. דוד נשלח לבית מרפא באשקלון, לא ניתן לו לחזור ליחידה שלו ולבסוף נשלח להיות מד"ח בבה"ד 1. דוד היה למד"ח הראשון בבה"ד אחד. אז החליט לממש את רצונו ולפנות ללימוד רפואה."
עדי אגמון ז"ל
על אותם ימים רחוקים הוא מספר: "בעודי מתארגן לקראת לימודיי קיבלתי הצעה מהצבא לנסוע לקונגו (זאיר) על מנת להדריך שם צנחנים. נסעתי ואחרי שלושה חודשים נפל לי האסימון שאווה היא האישה איתה אני רוצה לבנות את חיי ומשפחתי. אווה הייתה באותם ימים באנגליה. כתבתי לה מכתב בו הצעתי לה נישואין. אווה שלחה לי מכתב בו השיבה בחיוב על הצעתי.
"בעשרים וארבע לדצמבר נישאנו. אווה הצטרפה אליי והיינו תקופה בקונגו. החזרה לארץ הפגישה אותי עם הצורך להכריע לאן פניי, האם ללימודי רפואה או לקריירה צבאית? קיבלתי מספר הצעות, האלוף אורי שמחוני הגיע לשכנע אותי לקבל תפקיד פיקודי בסיירת אגוז, גם מוטה גור שהיה הרמטכ"ל לחץ. מי שהכריעה הייתה אווה שטענה ואמרה לי שזה היעוד שלי: להוביל.
"היינו כבר הורים לבתנו הבכורה עדי, שנולדה בשנת 1970. שירה, בתנו השנייה, נולדה בתקופת מלחמת יום כפור ובפברואר 1977 נולדה דנה. רוב שנותינו גרנו בראשון לציון. אני שירתי רחוק מהבית, תקופות ארוכות בצפון ובגיל 38 קיבלתי דרגת תת אלוף.
"הבנות גדלו, עדי התגייסה ל-8200. כל חייה רקדה והייתה לרקדנית. עדי רקדה מאז שהייתה ילדה, רקדה פולקלור, רקוד מודרני ובלט. הייתה רקדנית בלהקת בת דור – הריקוד היה כל עולמה. עבורה התיכון היה חוג והריקוד היה העיקר. עדי התגייסה למודיעין תלפיות ובהמשך שירתה ב-8200. בהיותה חיילת התאהבה בריקוד הפלמנקו.
"היא החליטה שכאשר תשתחרר מהצבא תיסע לספרד ללמוד את ריקוד הפלמנקו. באחת השבתות התלוננה שכואב לה בצידי הגב. אווה, שהייתה בת של רופא, שלחה את עדי לאביה הרופא. משם נשלחה לעשות צילום ובצילום זיהו שיש לעדי גוש בכליה. בצילום סי. טי זיהו שהגוש מכסה כמעט את כל הכליה. עדי אושפזה, נותחה והדיאגנוזה הייתה שיש לעדי סרטן.
"עשרים חודשים מרגע שהתגלתה המחלה – עדי נפטרה. עדי נפטרה ב-12.9.1993. היו אלו חודשים קשים שהצריכו אותנו להיות, ללוות, לתמוך ולהיות שם במחלתה, בסבל שעברה, בגסיסתה ועד מותה. עדי הכירה בצבא בחור בשם עדי והאהבה ביניהם פרחה. עדי נפטרה ועדי, בן הזוג שלה, נסע וטייל בכל אותם מקומות בהם חלמו לטייל יחד. שנה לאחר מותה של עדי, עדי בן זוגה החליט לשים קץ לחייו ואמר שבהיותו עם עדי: 'הוא נגע באושר'.
"אני הייתי בשיחות אוסלו, העצב היה נוראי, החיים נמשכו. עדי לפני מותה אמרה לי כך: 'אם תרצה להנציח אותי, אני מבקשת שתשלחו בחורה נחמדה שתיסע לספרד לרקוד פלמנקו'. זו הייתה הצוואה שלה ואנחנו החלטנו לקיים את צוואתה של עדי. הקמנו עמותה לה קראנו 'קרן עדי'. אווה ז"ל, רעייתי, היא זו שניהלה בהתחלה את העמותה, במסגרתה אנחנו מקיימים מידי שנה פסטיבל פלמנקו הנערך במשך שלושה ימים."
פסטיבל ימי הפלמנקו
פסטיבל ימי הפלמנקו מיסודה של עדי אגמון ז"ל מתקיים מידי שנה במרכז סוזן דלל בתל אביב, גדולי רקדני הפלמנקו מספרד כבר הגיעו והופיעו בפסטיבל. השנה אמור הפסטיבל להתקיים במשך שלוושה ימים בין ה-27 ל-29 במרץ, אך בשל המצב הבטחוני והמלחמה מול אירן מומלץ לבדוק שוב בסמוך לתאריך אם אכן יתקיים הפסטיבל.
דוד: "שירה הבת שלי וחברה לקחו על עצמן להוביל ולנהל את פסטיבל הפלמנקו מאז מותה של אווה. הן עובדות בשיתוף פעולה עם רקדניות מובילות שהתחברו וחברו. במידה רבה, עדי חיה בתוכי תמיד, הזיכרונות קיימים. עדי הייתה בחורה שמחה צוחקת, אהבה את החיים, הרפתקנית והבחירה להיות רקדנית שיקפה את אופייה. עדי אהבה סגנונות ריקוד שונים ואינטראקציה בין הריקוד למוסיקה, לנגינה ולתרבויות. דרך ההנצחה שבה בחרנו הייתה דרך הנצחה של שמחה. כשיצאנו לדרך עם הפסטיבל לזכרה היו בארץ שלושה סטודיואים לפלמנקו. כיום יש למעלה מ-60 סטודיואים המונים 1,200 תלמידות שרוקדות פלמנקו. פעם בשנתיים אנחנו עורכים תחרות, בה נבחרת רקדנית ללמוד את ריקוד הפלמנקו במשך שנה בסיביליה בספרד.
"הצוואה של עדי היא הנכחה של תרבות. כיום יש קהילה גדולה של רקדניות פלמנקו בארץ. עבורי כל הרקדניות הן כמו בנותיי. אווה היא זו שניהלה את העמותה ולפניי שנתיים קיבלה אות ממלך ספרד על קידום תרבות ספרד בישראל."
בנותיו של דוד שירה ודנה חיות משנת 2000 בארצות הברית. דנה, הבת השלישית במשפחת אגמון, נסעה בעקבות האהבה לארצות הברית והחליטה ללמוד משחק. היא התקבלה לבית הספר למשחק של לי שטרסבורג. לאחר תקופה קצרה החליטה לחתוך ופנתה ללימודי כלכלה. שירה הגיעה לניו יורק בעקבותיה של דנה. דוד מעיד שעל אף המרחק הקשר בינו לבינן מאד קרוב וחם. שש נכדים יש לדוד משתי בנותיו, הנכדה הבכורה כבר בת 20. שירה היא אם לשתי בנות ודנה היא אם לארבעה ילדים.
שלושה אירועים שינו אותו וחרטו עמוק בנפשו של דוד, כך הוא מעיד: "האירוע הראשון היה מלחמת ששת הימים. הייתי מאד צעיר והמלחמה הזו ביגרה אותי ואף הזקינה אותי. המלחמה הזאת גרמה לי להעריך את החיים ולהתבונן על החיים בצורה שונה לחלוטין. הבנתי שהחיים אינם מובן מאליו. מותה של עדי היה האירוע השני. מותה של עדי גרם לי עצב אין סופי. הייתה בי תחושת של כשלון על מותה. משהו בי התערער. האירוע השלישי היה מותה של אווה, האישה שהייתה החברה הכי טובה שלי והאהבה הגדולה שלי. היינו מאוהבים וחברים. טיפלתי באווה יום ולילה בשנותיה האחרונות. הקשר בינינו היה קשר חברי, תומך, יקר ערך."
תת אלוף דוד אגמון לא נח. באחרונה כאמור החליט לעבור לגור במושב רמות נפתלי, מקום בו לאן שאתה פונה אתה רואה נופים מהיפים שיש בישראל. שלושה ימים בשבוע ממשיך אגמון להתייצב ולגור באוהל המחאה בירושלים. הבחירה לעבור לרמות נפתלי נבעה מאהבתו לצפון, שם שירת במשך שנים רבות וכמובן ציונות. הבחירה לצאת למלחמה ב-7.10 ולצאת ולהיות פעיל במחאה, נבעה מאותם מניעים שהניעו אותו לאורך חייו – האלמנטים עליהם חונך ואותם הוא חי: 'אחריי' ודוגמא אישית. דוד, שלאורך חייו בחר במחויבות אישית כלפיי אהבתו למדינת ישראל, ממשיך בנחישות ובעקביות.
דוד מחדד ואומר: "לדעתי המחאה אינה מפילה ממשלה, לו היינו פונים למאבק, אפשרי הדבר. מאבק הוא פנייה לאקטיביות, לדוגמא: מצור על הכנסת."
השיחה נסובה סביב השאלה אודות האיכויות וכוחן של הנשים והאיכויות וכוחם של הגברים. התשובה של דוד ברורה: "נשים היו צריכות לנהל את המדינה, חד משמעית. נשים הן בעלות חוכמה שונה מהגברים. חוכמתן ביחד עם רגישותן הייתה מובילה לעולם שונה וטוב. ברור, פניהן הן לשלום ולא למלחמה."
