לא נסתם הגולל על טענת הזכויות ההיסטוריות של הקיבוצים והמושבים
בית המשפט המחוזי-מרכז דחה את בקשת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) וקק"ל למחוק על הסף את תביעת מושב חבצלת השרון להגדלת הפיצויים המגיעים לאגודה ולחברי המושב מעבר לסכומים הקבועים בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל בעת השבת קרקעות האגודה לרמ"י.
לאחרונה החליטה רמ"י על שינוי היעוד בקרקע המושב להגדלת העיר נתניה בבניה למגורים והודיעה למושב על הכוונה להפקיע מאות דונמים מחבריו. מדובר בשטחים חקלאיים המוחזקים ברשותם מכוח חוזי חכירה עם קק"ל אנגליה, כשזכויותיהם בחלקות ב' רשומות בלשכת רישום המקרקעין עוד מתקופת המנדט. עוד טרם קבלת דרישות ההשבה הוגשה ע"י המושב וחבריו תביעה להכרה בזכויותיהם ההיסטוריות ודרישה לפיצויי מוגדל בעת השבה, בשל השקעותיהם לאורך שנים וזאת על פי תקדימים שהיו בעבר, בהם הם העבירו משטחיהם להרחבת שכונות מגורים. כן טענה האגודה בתביעתה, כי קיימת הפליה ביחס למגזר העירוני ביחס לזכויות הניתנות לבעלי המגרשים בשכונות סמוכות של העיר נתניה, שהוקמו על קרקעות האגודה לפני עשרות שנים.
בג"צ הקשת המזרחית
כידוע, מאז "בג"צ הקשת המזרחית" נוהג רמ"י לפצות את חוכרים חקלאיים בסכומים המבטאים רק את ערך השימוש החקלאי בקרקע. סכום הפיצוי המרבי למטעים בהחלטות הרשות מסתכם בסך של כ-50 אלף ₪ לדונם (כולל בונוסים על פינוי במועד). תביעת המושב ו-27 מחבריו לפיצוי מוגדל, באמצעות עו"ד גד שטילמן, נתמכת בחוות דעת שמאי המקרקעין משה ברנע, שחישב את שיעור ההשבחות שביצעה האגודה לאורך שנים בלמעלה מ-80% מערך המקרקעין. כדי שלא ליפול למלכודת צמצם עו"ד שטילמן את עילות התביעה הקלאסיות הנהוגות בתביעות על זכויות היסטוריות: אלה אינן כוללות טענה של "בעלות" בקרקע או "שותפות בקרקע", אלא טענות שמטרתן קביעה הצהרתית, לפיה מגיע לתובעים פיצוי כספי מוגדל בהשבת הקרקע בעת שינוי ייעודה החקלאי.
המדינה ביקשה למחוק את התביעה על הסף, בהסתמכה על פסה"ד שניתן על ידי ביהמ"ש העליון ב"פרשת חפציבה" מלפני כחצי שנה, בה צמצם העליון את זכות המושבים להגשת תביעות לזכויות היסטוריות.
חרף האמירות המפורשות של ביהמ"ש העליון קבעה שופטת ביהמ"ש המחוזי, רותי שמולביץ כי לא שוכנעה ברלוונטיות טענת קק"ל ורמ"י, כי חוק המקרקעין אינו מכיר באפשרות רכישת זכויות קנייניות במקרקעין על דרך השבחתם
קביעת בית המשפט
ביהמ"ש קבע, כי טענות התובעים שמגיע להם פיצוי מוגדל, והטענה שהם מופלים לרעה ביחס לזכויות של בעלי חלקות מגורים במגזר העירוני, ראויות לבירור משפטי לאחר שהפער בין המגזרים נוצר והעצים בעקבות הרפורמה שביצעה רמ"י בשנים האחרונות, שאפשרה לחוכרים במגזר העירוני להוון את זכותם לבעלות מלאה, כמעט ללא תשלום ומאידך, חוזי החכירה המוצעים היום לצורך חידוש חכירה משנים את זכויות החקלאים לרעה ומקפחים אותם. בית המשפט אף דחה את טענת רמ"י, לפיה הסמכות לדון בטענת ההפליה בין המגזר החקלאי למגזר העירוני, נתונה לבג"צ, בהישענו על פסקה 34 לפסק הדין ב"פרשת הקשת המזרחית", בה קבע כב' השופט תיאודור אור, כי תביעות פרטניות יש לדון בבית המשפט המחוזי.
כן דחתה השופטת את הטענה של התיישנות ושיהוי וקיבלה את טענות התובעים, שעילת התביעה אינה נסמכת על אירועים שאירעו לפני עשרות שנים, אלא הינה תולדה של התנהגות רמ"י, שבאופן הדרגתי ומתמשך יצרה מציאות חדשה, בה רוקנו זכויותיהם החוזיות של בעלי הנחלות מכל תוכן בהחלטות של מועצת מקרקעי ישראל. בנוסף נדחתה טענת קק"ל ורמ"י, לפיה החוזים חדשים שנחתמו על ידי חלק מהחברים ב-1995 שינו את זכויותיהם באופן המהווה ויתור על זכויות קודמות.
