בית מרוסק – האבדן של אליהו ובתו עינת 

ב-14.1.2024 שני טילי נ"ט נורו לבית משפחת איילון. בהפצצה זו נהרג ברק איילון מהטיל הראשון,  מירה האם נפצעה קשה מהטיל השני. אליהו האב לא נפגע, הוא ישב בסלון. מירה וברק שהיו במטבח נפגעו. ענת פלד עמיעד הגיעה לפגוש את אליהו ועינת, בתם היחידה  

למירה ואליהו נולדו חמישה ילדים – ארבעה בנים ובת – משפחה גדולה, מלוכדת וחמה. אליהו, אב המשפחה הוא חקלאי בכל רמ"ח אבריו וגר בכפר יובל: מושב הנמצא בין מטולה לקריית שמונה אשר נוסד בשנת 1952. המושב הוקם על ידי עולים מכורדיסטן שעזבו את המקום , ובמקומם הגיעו עולים מקוצ'ין שבהודו.  

על ילדותו במושב מספר אליהו: 

"הייתי בן שנתיים כשעלינו לארץ מקוצ'ין שבדרום הודו. הוריי ילדו תשעה ילדים. הייתה לי ילדות יפה בכפר יובל. כשהייתי בן ארבע עשרה יצאתי ללמוד בבית ספר כדורי. ילדי המושב היו לומדים עד כיתה ח במושב ואת שנות התיכון, למדו בבתי ספר עם פנימיות. לא היו אז בתי ספר תיכוניים באזור. ימי כדורי היו ימים מהנים ושמחים. אני אדם חברתי שמשתלב בכל מקום. סיימתי את לימודיי התיכוניים והתגייסתי לצבא. שירתי בצנחנים. הייתי נחוש להגיע לגדודים, על אף שהציעו לי ללכת ליחידות עילית. השתחררתי מהצבא והחלטתי לחזור לכפר יובל ולהיות חקלאי. משום שהוריי היו חקלאים, גם אני בחרתי להיות בעל משק שלי.  באותם ימים מושבים צעירים ברמת הגולן קיבלו אמצעי יצור, ואני יצאתי למאבקים מול הסוכנות על מנת שגם לנו יהיו זכויות כמו שלהם.  

את מירה לבית קפוצבסקי הכרתי בשנת 1973. הייתי אז בן 23, נישאנו ובנינו את ביתנו כאן בכפר יובל. נולדו לנו חמישה ילדים. הבת הבכורה שלנו היא עינת, בת 50, נשואה לאדריאן, אשת חינוך וסגנית מנהלת בית ספר בנאות מרדכי, ולה שתי בנות. גם עינת בנתה את ביתה במושב  כפר יובל.  בננו השני הוא אמיר.  אמיר בן 49, נשוי, אב לשלושה בנים גר בקבוץ חוליות הנמצא אף הוא כאן בצפון, מנהל בית אריזה בצחר ליד ראש פינה.  בננו השלישי הוא ברק. ברק נהרג באותו בוקר נוראי בביתנו. ברק הוא אב לשתי בנות, והוא היה הבן הממשיך במשק. ברק עבד עימי בחקלאות, התנדב בכוחות הבטחון והכוננות כאן בישוב. הבן הרביעי שלנו הוא ,אודי . אודי הוא אב לחמישה ילדים, נשוי מהנדס בחברת נטפים. אודי נישא עם בת קבוץ כפר הנשיא וחי בכפר הנשיא. בננו הקטן הוא ניר. ניר בן 43, גר באשקלון, כלכלן, נשוי ואב לבן." 

"ברק היה גבר יפה ומרשים ומירה אמא נפלאה ומסורה" 

אנו נמצאים היום, שנה וארבעה חודשים מאז אותו יום נוראי. האביב בפתח, הכל ירוק מסביב ורוב תושביי  מושב כפר יובל חזרו  לבתיהם. אבל הכאב נצבע בצבעים קודרים. אליהו ממשיך לספר על חייו כחקלאי:  

"אני חקלאי בעל משק גדול. מגדל 300 דונם ,אבוקדו ועצי נשירים. יש לי חמישה לולים  עם 32,000 עופות . עבדתי קשה במשך שנים רבות והקמתי את האימפריה החקלאית שלי. מירה הייתה אשת חינוך, עבדה כגננת במשך הרבה שנים בקריית שמונה. אני מאד קשור למושב. שלושה מתשעת הילדים של הוריי נשארו במושב.  אני מאד אוהב את החיים במושב. אנו גרים 200 מטר מהגבול. הבית שלנו יושב ממש על גבול הצפון.  

כאשר מלחמת ה-7.10 פרצה, רב תושביי הישוב עזבו. הסכנה הייתה מוחשית וברורה.  אליהו ועוד מספר אנשים בעליי משקים פעילים, החליטו להישאר בשל המחויבות שלהם החקלאיים.  במושב יש עשרה בעלי משקים בעלי לולים והם נשארו במושב.  

אליהו :"ברק ואני נשארנו במושב ומירה הייתה נוסעת על מנת לעזור לילדינו והחליטה שלמעט לילות בהם עזרה לילדים, היא נשארת כאן איתי. מירה הייתה מבשלת ומאכילה את החיילים שהיו כאן במוצב במושב. מירה מאד דאגה לי ולברק, במיוחד בלילות כשהיה צורך לנסוע בלילות ללולים שלנו.   

בארבעה עשר לינואר  מירה הכינה אוכל לי ולברק. היא הגישה לי את ארוחת הצהריים ומירה וברק ישבו במטבח. הייתה הפגזה של טילי נ"ט. ברק נהרג בטיל הראשון. היה זה מזעזע, ברק עף מקצה המטבח לקצה השני. נפער בראשו חור גדול, הבנתי מייד שברק שלנו נהרג. הטיל השני פגע במירה והיא נפצעה קשה. אני נפגעתי בגב ורסיסים שנכנסו בבטני.  מירה עפה מהכיסא בו ישבה, ונראה היה שהיא נפצעה פציעה כזו שהיא תצא ממנה. לא עלה על דעתי שתוך זמן קצר היא תמות. לקח זמן עד שמירה הגיעה לבית חולים. היו אלו ימים בהם הכבישים היו סגורים. הזמנתי  עזרה, וכשהגיעה העזרה הפרידו בינינו: מירה הועלתה בשלב מסוים על מסוק ובשל מצבה הקשה הוחלט להביא אותה לבית החולים  בצפת.  כמה רגעים לאחר שהגענו לבית החולים, אודי הבן שלנו הגיע אליי ובישר לי :"אמא לא שרדה", זה קרה בזמן שאני אושפזתי ליומיים ועברתי בדיקות וטיפול בפגיעות שנפגעתי." 

אליהו מספר על ברק, הבן שנהרג, ועל מירה האישה שאיתו כבר למעלה מחמישים שנה: "ברק היה ילד שובב, מאד אהוב. בנערותו, לאן שהלכתי היו מציינים שאני אבא של ברק. נערות מאד אהבו אותו. היה גבר יפה ומרשים. ברק בחר להיות חקלאי ועבד במשק בחריצות גדולה. היה אב מאד מסור לבנותיו. מירה הייתה אמא נפלאה ומסורה, אשת משפחה. טיפלה ועזרה לכל הילדים. הבחירה שלה להיות כאן בימי המלחמה הייתה בשל הדאגה לי ולברק . מירה הייתה גננת הרבה מאד שנים בקרית שמונה, הייתה אמא וסבתא מסורה ביותר. אישה  מאד אהובה במושב, במשפחה . מתחילת המלחמה  מירה בישלה כמויות אוכל לחיילים שהיו כאן במושב. 

בית הרוס  

כשאנחנו מדברים, לוקח אותי אליהו לביתו, הבית בו מירה וברק נהרגו. ראיתי בית הרוס, מרוטש, קירות מנופצים, הכול שבור ומרוסק. זה פלא גדול שאליהו שרד. המראה של הבית מזעזע. הבית מנופץ, ובפנים תמונות שבורות מנופצות, ערמת נעליים, בגדים, עדות לכך שבית זה היה בית של חיים, של משפחה, של התכנסויות משפחתיות. הזמן שקפא מלכת ממחיש את הפער הנורא  בין המוות ומחיר המלחמה , והחיים שהיו.  

"המראה של ברק ושל מירה  ברגעיהם האחרונים, במותם, שבר אותי. המראה הזה כל הזמן חוזר ומציף אותי." אומר אליהו וממשיך "מה שמחזיק אותי זאת העבודה שלי, המחויבות לעבוד במטעים, לעבוד בלולים ,  זהו הכוח המחזיק אותי. אין ברירה , אני חייב לקום בבוקר ולעבוד.  המשק שלי  הוא הכוח המניע והמנוע שלי. אני באופי שלי אדם שהפנים שלי תמיד קדימה לעתיד.  

כרגע רוב התושבים חזרו למושב לאחר שלמעלה משנה המושב היה כמעט ריק מתושבים. היחידים שהיו במושב בזמן המלחמה הם החקלאים, אנשי כיתת הכוננות שברק נמנה עליהם, ואנשים שהתעסקו בביטחון.  עינת בתי שגרה כאן במושב עם בן זוגה ובנותיה חזרו למושב בשבוע שעבר. "  

מה שקרה זה ביזיון 

אליהו שחי מילדותו ובגרותו בגבול הצפון מאד ביקורתי על הדרך בה ניהלו את המלחמה בצפון: "לדעתי , מה שקרה זה בזיון. הישובים חטפו הפגזות , והיה צריך למחוק את מי שהפגיז  אותנו. תסתכלי מה קרה במטולה.  מה שהציל אותנו היה מבצע הביפרים. מבצע זה חיסל כמות גדולה של לוחמים. לולא מבצע הביפרים, סביר להניח שהחיזבאללה היו פולשים ומתקיפים את הישובים שלנו ומגיעים רחוק.  לפינוי התושבים לא הייתה משמעות עמוקה , מכיוון שהם הצליחו להגיע בטווחי ההפגזות  לחיפה וישובים רבים בעומק ישראל.  הפתרון היה צריך להיות בלהיכנס בהם עד הסוף עד בירות ואף לאיראן. דעתי לא השתנתה, אסור לרחם. ממשלת ישראל היא הנושאת בכישלון, וחייבת לעזוב. אני לא מאמין שההסכמים עם לבנון יחזיקו.   

איבדו את הבסיס של המשפחה 

עינת היא הבת הבכורה  של מירה ואליהו איילון. היא בנתה את ביתה במושב ועובדת בהוראה וממלאת את תפקידה כסגנית מנהל בית הספר בו היא עובדת. עינת בת ה-51 מעידה שהיו לה תוכניות נפלאות לחגיגת יום הולדתה החמישים. היא אמורה הייתה לצאת לשנת שבתון, ללמוד, ולנוח לצד בן זוגה אדריאן אבי בנותיה. כעת היא מספרת מה עבר עליה מאז ה- 7.10 ומדברת בכאב על הטרגדיה הקשה שלה של משפחתה: 

"הבת הגדולה שלי, כיום בת 25, הייתה בשרות הצבאי שלה פרמדיקית בגבעתי. עם פרוץ המלחמה, היא ירדה לעוטף עזה  יחד עם המג"ד שלה. היא הייתה ללא נשק. השניים הגיעו לשדרות, לאופקים , לכסופים ובתי חוותה את כל הטרגדיה  הנוראית הזו וכן נכנסה מספר פעמים לעזה.  לאחר מכן והמשיכה את חייה. אבל זאת הייתה תקופת של סטרס נוראי.  

"הבת השנייה שלי, בת ה 14 הייתה עימי. אנחנו עזבנו את הישוב  בהתחלה לכפר הנשיא ,אמא הייתה עימנו בהתחלה. אדריאן   נשאר בכפר יובל , הוא היה בכיתת הכוננות. המתח היה גבוה.  ב10.3 הייתה התראה שתהיה פלישה בגבול הצפון. ברור לחלוטין שהמציאות הייתה קשה.  לאחר מספר ימים התפנינו לטבריה למלון. ההחלטה לעבור לטבריה הייתה בשל מערכת החינוך של שירי הבת שלי. ילדי המושב המשיכו ללמוד שם יחד. השהות בטבריה הייתה כשלושה שבועות. עברנו לראש פינה, שכרנו בית אצל אנשים נפלאים. שירי בתחילת תקופה זו  המשיכה ללמוד בטבריה ואני הסעתי אותה מידי יום.  אמא למעט הימים הראשונים בהם עזבה את כפר יובל, החליטה לחזור למושב, והמשיכה לחלוק את חייה בעזרה לנו הילדים.  

אנו האחים גרנו מאד קרוב אחד לשני. אח אחד  מתגורר בכפר הנשיא, ניר אחי ובת זוגו  הביאו לעולם את בנם הבכור ובאו לגור בתקופה זו  בראש פינה. אמא עזרה לכולם.  הייתה זו תקופה בה היינו סמוכים אחד לשני. "  

ה-14.10.2023 היה היום בו עינת איבדה את אמה, את אחיה, את הבסיס החזק של משפחת איילון. השמים נפלו עליה, עליהם. עינת מספרת על מירה: 

"אמא שלי הייתה אמא מסורה במיוחד, מאד משפחתית, הייתה בנתינה מתמדת. הבישול היה חלק מאד מרכזי בחייה. הייתה סבתא מפנקת את נכדיה ,. אמא דאגה שמרפסת הבית יהיה כמו  גן ילדים. מרפסת בה היו המון משחקים  לכל הנכדים. הייתה אישה עם נתינה ורוך. אמא שלה נפטרה חודשים קודם. הייתה נוסעת לאמא שלה וטיפלה בה באהבת אין קץ.  אמא שלי, הייתה מאד משמעותית במעטפת המשפחתית. הייתה גננת אהובה ואשה שקיימה מערכות  יחסים יפות עם כל הסובבים איתה." 

רגע ההודעה  

רגע ההודעה על מוות במשפחה, הוא תמיד רגע שלא שוכחים. עינת מספרת על מה היא חוותה ב-14.10 עינת: "הייתי במחניים בעבודה. קיבלתי הודעה שעליי להגיע הביתה.  התקשרתי לאמא, לברק, לאבא, אף אחד לא ענה לי.  התקשרתי לחבר ששמו אילן, שאלתי, "מה קרה?" אילן אמר לי שברק נהרג , אמא פצועה ואבא בהלם. התגובה שלי הייתה תגובה פיסית ממש. עצרתי את האוטו לכמה רגעים. אדריאן הצטרף אליי ונסע עימי לבית חולים. פגשנו את אבא וכמה רגעים אחר כך הודיעו לנו שאמא נפטרה  מפצעיה.  השמיים נפלו עליי עלינו. האסון שלנו הוא כפול, שכלנו את אמא, שכלנו את אחינו , איבדנו את הבית בו גדלנו והיה בית המשפחה  וכולנו בעצב מאד גדול. אנו משפחה מאד מלוכדת, מאוד דואגים אחד לשני. דואגים לאבא. קרה לנו אסון כואב ועצוב." 

לסיכום אני שואלת את עינת, "מי את היום"? 

"יש בי המון עצב  וכמובן יש חסר מאד גדול. איננו המשפחה שהיינו. אני מקווה שיום יבוא ותחזור אליי השמחה . אני עושה הכול לייצר חיים טובים בעבורי בעבור משפחתי.  העבודה שלי כאשת חינוך, כסגנית מנהלת בבית הספר זה הדרייב שלי היום. המעבר ים שחווינו והטלטלות הרגשיות משאירות את רישומן. "  

חסר יומיומי 

עינת ואליהו איבדו את הרעייה, האם, את הבן, האח, והחסר הוא יומיומי. המוות האלים מקשה. הבית שעומד בחורבנו הוא עדות אילמת הצועקת  את גודל הזוועה. והזמן? הזמן מאיץ להמשיך קדימה עם תחושות קשות שכמו הביית הזה, מחיר המלחמה הוא בלתי נסבל, ויחד עם זה הנרמול של חורבן הבית ועוד עשרות כמוהו משאיר תחושה קשה. יצאתי מכפר יובל עם הרבה תהיות, על בטחון ובעיקר בתחושה שמה שראיתי בתקשורת הוא קמצוץ לעומת המפגש האנושי  שלי עם אליהו, עינת והמושב  היושב על גבול הצפון, והחיים  ממשיכים עם פצע כואב ומדמם.