הדי בן עמר מעריך מאוד חברים אבל את הזמן הפנוי מעדיף להשקיע בקריאה וכתיבה. עד שזה מגיע לבית קפה. שכונתי. ברור ששכונתי
לפני שבוע נפגשתי עם חברי איציק.
לא הייתי פותח במשפט הזה, אלמלא היו בו שתי עובדות שאינן מובנות מאליהן:
- שיש לי חבר.
- שנפגשנו.
העובדה הראשונה ראויה מבחינתי לציון משום שאין לי כמעט חברים. לא ממש ברור לי איך ולמה קרה הדבר, עד שאני נזכר שאני מיזנתרופ וסוציומט, ואז הדברים נעשים יותר ברורים.
אני מסתכל במכרים שלי שיש להם חברים מהצבא, ומבית הספר התיכון, ואפילו מגן הילדים, שלא לדבר על חברים מהאוניברסיטה ומהעבודה, זו החדשה וזו שלפניה וזו שקדמה לזו שלפניה, ותוהה מה קרה עם החברים שהיו לי, עד שאני נזכר שבכל פעם שעמדה בפני הברירה ללכת לפגוש חברים מסוג כזה או אחר, ומול זה הייתה לי האפשרות לקרוא ספר חדש או לשבת לכתוב משהו, למשל, תמיד האפשרות הסוציומטית מבין השתיים תפסה את המקום.
וכך הלכו החברים והתפוגגו.
נשארו לי שלושה או ארבעה חברים שאני פוגש מעת לעת. את אחד מהם, משום שהוא גר ביישוב שלי, אני פוגש אפילו פעם-פעמיים בשבוע ולפעמים גם שותים כוס קפה או כוסית וויסקי יחד, תלוי באיזו שעה של היום הדבר קורה, ואילו את האחרים אני פוגש בתדירויות של פעם בחודש או יותר.
וגם חברה או שתיים יש לי, שלפחות אחת מהן קוראת קבוע את הטור הזה.
וזה היה בסדר מצידי, מיעוט החברים הזה, עד שהגעתי לגיל מתקדם וקראתי שוב ושוב במאמרים שונים ובאתרי אינטרנט מדעיים ואז גם בפייסבוק, שאחד הגורמים החשובים המסייעים להגיע לחיים ארוכים הוא לבלות זמן במחיצת חברים.
ואז התחלתי להיות מודאג.
היה ברור לי שעם כמות החברים שיש לי, אני עומד למות בגיל צעיר.
אבל אז נזכרתי שהחיים הם די חרא בסך הכול, וכבר כתבתי על זה טור שנקרא "החיים חרא", ועל כן לא ברור לי איזה יתרון יש בחיים ארוכים או מה הצד החיובי בהם, ונרגעתי.
גם לחניה זוגתי לחיים ארוכים (או קצרים?!) יש שלוש או ארבע חברות, שהן חברות שלה ולאו דווקא שלי, כך שכשהן נפגשות אני משאיר אותן בשקט ולא מפריע.
מצד שני, חניה טוענת שביומיום אני דווקא ידידותי מדי למשתמש, ושתוך שלוש דקות אני נעשה חבר טוב מדי עם כל מזדמן אקראי, בין אם זה בעל חנות שאצלו אני קונה, או מוכר של מוצר כלשהו שאני פוגש, או שליח של וולט או סתם מישהו שאני נתקל בו ברחוב, ושאחרי רבע שעה של שיחה שמתפתחת אני כבר מספר לו את כל סודות המשפחה, ואת הצרות ואת הבעיות שלי – היא טוענת שאני לגמרי מגזים בכך.
ככל שאני מסביר לה שברגע שסיפרתי לבן-שיחי על כל הצרות והבעיות והקשיים שהחיים מזמנים, העברתי אותם אליו ואז אני הולך לדרכי שמח וטוב לב ומשאיר אותו עם כל הצרות שלי כשהוא עצוב ומוטרד ומודאג, זה לא ממש עוזר לשכנע אותה שאני נוהג נכון או בכלל באורח שפוי.
אבל בגילי קשה לשנות הרגלים.
מצד שני, אני גם יודע להקשיב לצרות של אחרים, וגם יודע לתת עצות גרועות כשצריך, שרק יחמירו את המצב וילמדו את האיש ששמע לעצותיי כמה טוב היה מצבו לפני שהקשיב להן ופעל בהתאם, מה שנותן לו פרופורציה חדשה על חייו.
קצת כמו סיפור על הרבי והעיזים, רק שעם העצות שלי העיזים נתקעות בבית לתמיד.
והעובדה השנייה הראויה לציון שכתבתי למעלה, בפתח הדברים, היא עצם העובדה שנפגשתי איתו, עם החבר שלי.
כי כמו שכבר ניתן היה להבין מכל מה שאמרתי כאן, אני מאוד רוצה שיהיו לי חברים שאפגוש אותם מעת לעת בבית הקפה השכונתי ונפטפט על הא ועל דא, אבל בין לקרוא ספר עיון חדש, לכתוב טור למגזינים "זמן קיבוץ" ו"זמן ישראל", ללכת למכון הכושר בקלנסווה, להגיע לשיעור ערבית בפרדס חנה, לנסוע לעזור לבתי ביפו או לנסוע לחוג ברידג' בנתניה, שלא לדבר על ללכת לכללית בבת חפר לרופא או לבית המרקחת, שהוא בילוי חשוב בסדר היום בגילי, לא נשאר לי הרבה זמן פנוי לחיי חברה.
כי בחוג ברידג' אסור לדבר, כמו שלמדתי. אפילו את "ההכרזות" שבמשחק יש לעשות בעזרת פתקים ושלטים המונחים לפניך.
או בקצרה: אין לשוחח בזמן המשחק ואין לפצות פה.
כך שחיי החברה בחוג ברידג' דומים קצת לארוחת ערב במנזר השתקנים.
המקום עצמו
אז כמו שפתחתי, לפני שבוע נפגשתי עם חבר שלי איציק.
זה היה בבית הקפה השכונתי שלו בעיר חיפה, וברגע שמצאתי חניה ונכנסתי לתחומי בית הקפה נשארתי מוקסם: זה קפה שכונתי קטן, שנועד לשרת קהל קבוע של דרי השכונה ותושביה, חלקם פנסיונרים שזמנם מצוי בידם, והם מגיעים אל בית הקפה לשתות בו קפה במקום לחלוט לעצמם קפה בבית, ולאכול סנדביץ' בבית-הקפה במקום לטרוח ולהכין לעצמם ארוחה, ולפגוש אחרים כמותם שהגיעו למקום לבדם או עם בת זוגם, למרות שכל גבר וכל אישה יודעים שלהגיע יחד כזוג למפגש עם אנשים אחרים מקלקל את כל ההנאה שבמפגש.
ואז, משמזדמנים כל הללו אל בית-הקפה, תוך כדי לגימת הקפה או התה הם מגלגלים שיחה על עניינים שברומו של עולם או בתחתיתו, כי בשיחות כאלה לכל הנושאים יש אותה חשיבות, שהיא אחת – החשיבות שבשיחה עצמה.
ואין זה משנה כלל וכלל על מה אתם מדברים.
יש לי חבר פייסבוק שעזב בית מרהיב באזור ירושלים ועבר להתגורר בחיפה, והוא מעלה את המקומות הקסומים שהוא מגלה בכל יום מחדש בעיר הזו, שכמו קפא בהם הזמן ונשארו מארץ ישראל של פעם. זוהי ישראל שגם אני עוד זכיתי להכיר אותה כילד ואט-אט היא נעלמה בנבכי הטכנולוגיה והדיגיטציה והניכור בכלל, מקומות שנועדו לאנשים חיים, אנשים שיש להם אהבה ועניין בדברים שבהם הם עוסקים במשך עשרות שנים, כי בלי אהבה לא ניתן להחזיק בהם כך.
מדובר באנשים ומקומות שלא נועדו בראש ובראשונה להניע את הכלכלה ולמקסם את הרווחים של בעלי המניות ובעלי העניין, כי העניין העיקרי שיש לאנשים במקום התעסוקה שלהם הוא המקום עצמו והתעסוקה שיש בו.
בין אם מדובר בחנויות ספרים, בתי קפה, קצביה, מכולת שכונתית, חנות למוצרי קונפקציה, בגדים או נעליים.
במקביל אליו וקצת לפניו עברה להתגורר בחיפה אחת מבנותיי, וגם באמצעותה למדתי להכיר פינות מהעבר בעיר הזו.
"את הרגיל שלי"
אז נפגשתי כאמור עם חבר שלי איציק בבית הקפה השכונתי שלו.
הייתה לי הרגשה שאני בבית קפה של פעם, בית קפה של רומנים או פולנים או ייקים של שנות ה-60, או בבית קפה של מרכז הכפר הקטן בצרפת או באיטליה או ביוון.
או סתם בית קפה שכונתי בפריז, אם תרצו.
בית קפה מחמם לב שאם תשתלו אותו בכל מקום בעולם שיש בו קהילה כלשהי, תראו אותו חי.
וכשחבר שלי אמר לבעל בית הקפה: "את הרגיל שלי", נעשיתי צהוב מקנאה.
וגם עכשיו, כשאני כותב את הדברים האלה, אני עדיין קצת צהבהב מאותה קנאה.
ואם אינכם מבינים למה, לא הבנתם כלום עד עכשיו.
