יבול שיא
הרפת והחלב
ניר דבורצין בפעולה במטע התמרים בעין תמר. צילום אור אזולאי

מי הם בדיוק העובדים התאילנדים?

10 דק' קריאה

שיתוף:

איציק רוזנברג וראובן וקנין – שני מושבניקים ממייסדי עין תמר – לא שיערו שעבודתם רבת השנים עם התאילנדים תונצח בסרט דוקומנטרי חדש "תאי- לנד", שיצר הקולנוען ניר דבורצין המתגורר היום בקורנית * הסרט שהוקרן בפסטיבל "דוק אביב", בוחן את הקשר בין מקימי המושב לעובדים התאילנדים * הסרט זכה לביקורות ותגובות טובות, ואף זכה בפרס הצילום הטוב ביותר, לצלם אור אזולאי * הצצה לתהליך יצירה דוקומנטרית במושב

 *תמונה ראשית: ניר דבורצין בפעולה במטע התמרים בעין תמר. צילום: אור אזולאי 

התאילנדים הם כבר חלק טבעי מהנוף האנושי בארצנו, במושבים ובקיבוצים, מעל לשלושים שנים. הם שותלים, מעשבים, קוטפים, ממיינים, עובדים ברפתות בלולים, נוהגים בטרקטורים ועובדים בכל עבודה הנדרשת. מדיי פעם עולה ומוצף הנושא בבעיות המעסיקים הישראלים עם התאילנדים, למשל בתקופת הקורונה וכמובן לאחרונה מתאריך ה-7 באוקטובר. חלקם נהרגו, נחטפו ורבים נטשו וברחו חזרה לתאילנד, אם כי רבים מהם כבר חזרו לעבודה בישראל.  

עובדה טרגדיית לאנשים זרים שלא שייכים למלחמה ולסכסוך ונפגעו עד הרמה הכי לא צפויה וקטלנית. אך מהצד השני, עזיבת התאילנדים השאירה את החקלאים בבעיה קשה של חוסר עובדים במשך חודשים רבים. והנה הקולנוען ניר דבורצין, החליט שהנושא ראוי וחשוב להתמקד בו ולצלמם בסרט דוקומנטרי רב פנים על אף הנושא המורכב והמאתגר. כי הרי הם מגדלים ומטפלים באוכל אותו כולנו אוכלים.  

"כשהתחלתי לצלם לפני שש שנים היו כמעט כפול תאילנדים מישראלים במושב. כיום, אחרי כל המשברים והעזיבה של התאילנדים בגלל המלחמה, יש אותו מספר של ישראלים ותאילנדיים  בעין תמר," מספר דבורצין.  

ניר דבורצין ואור אזולאי צוות מנצח לביצוע הסרט על התאילנדים בעין תמר . צילום סלפי אור אזולאי
ניר דבורצין ואור אזולאי צוות מנצח לביצוע הסרט "תאי-לנד". צילום סלפי: אור אזולאי 

מה גרם לך ליצור סרט בנושא התאילנדים? 

דבורצין (35), במאי עורך ותסריטאי של סרטים דוקומנטריים, נשוי להילה וביחד הם הורים לבנם סיני.  

"לאורך שנים רבות ראיתי את העובדים התאילנדים מסביבי, כחלק מהנוף של הנגב בו התגוררתי," הוא מסביר. "צפיתי בהם כשהם עובדים בשדות בימי הקיץ הלוהטים, או מקפצים על עגלה המחוברת לטרקטור ביום חורף גשום. תמיד עטופים מכף רגל ועד ראש, שקטים ומכונסים. מתגוררים בפאתי המושב או הקיבוץ, מעבר לגדרות, נפרדים מהחיים הישראלים כמעט לחלוטין. מעל שלושים שנים שהם חיים בתוכנו, אנשים שקופים, הסוחבים את החקלאות הישראלית על גבם ומגדלים את האוכל אותו אנו אוכלים.  

"ואנחנו מעולם לא התעניינו ותהינו, מי הם? איך נראית מציאות חייהם כאן? ומה השאירו מאחור? הסקרנות והרצון ללמוד על האנשים האלו, היה המניע שהביא אותי לקהילת העובדים התאילנדים בעין תמר, אבל המפגש עם המושבניק איציק רוזנברג וחבריו החקלאים, פתח את נקודת המבט והפרספקטיבה שלי באופן רחב והיסטורי על הסיפור הישראלי, ועל התיישבות ועבודה עברית.  

"השינוי המהותי שהחברה שלנו עברה, מאז ועד היום; 'החלום הציוני' – המושב הקטן בו  פינטזו על מימוש החלום הציוני, רק כדי להתעורר עשרות שנים אחר כך, ולהבין שכמעט ולא נותרו בו ישראלים. המצב החדש והמורכב מייצר שלל דילמות, קשרים מפתיעים, אכזבות ושמחות." 

כשעתיד המושב תלוי ועומד על העסקתם ככוח עבודה של תאילנדים כמו: נינג, פישה ותום, עובדיו של רוזנברג, בדומה בעצם לאנשים שעזבו בית, משפחה, שפה, והלכו אל הלא נודע. אלה הם אנשים ששגרת חייהם קשה: העבודה הסיזיפית בתנאי שרב, הבדידות, הגעגועים למשפחה והמאבקים עם דיכאונות והתמכרויות. במקביל, מוצגת מערכת היחסים הייחודית והמורכבת ביניהם, המעניקה רבדים חדשים לדמויות השונות המתמודדות." 

מה מבטא הסרט? 

"הסרט ' תאי-לנד' מתבונן בחמלה בחייהם של העובדים התאילנדים ובקשר שלהם עם מקימי היישוב עין תמר. הסרט צולם עד שנה לפני המלחמה. המושבניק איציק רוזנברג וצעירים נוספים חלמו על חיי קהילה וחקלאות ציונית, כאשר הקימו בשנת 1982 את מושב עין תמר בדרום ים המלח. שנים לאחר מכן הם רואים את היישוב המתרוקן ומתמלא בעובדים תאילנדים וחלומותיהם: להשאיר את חיי העוני מאחור ולהתקדם אל עבר עתיד טוב יותר להם ולמשפחתם."  

התאילנדים בחממות בעין תמר תמונה מהסרט. צילום אור אזולאי
התאילנדים בחממות בעין תמר, תמונה מהסרט. צילום: אור אזולאי 

החלום ושברו? 

דבורצין מציין בהרחבה שהסרט מתחקה אחר התלות ההדדית בין שתי הקבוצות, המייצרת קשרים אנושיים מפתיעים, עדינים ומרגשים. מערכת היחסים המורכבת בין איציק לבין עובדיו התאילנדים חושפת פצעים ב-'חלום הציוני', מעלה דילמות זהותיות, ומערערת על תפיסות קפיטליסטיות. יחד הם מנסים להציל את החלום שנשבר באזור הנידח בארץ. המשק במוקד הסרט הוא כאמור של המושבניק והחקלאי איציק רוזנברג, המגדל תמרים ובזיליקום

איך נפתח הסרט, וכיצד בוחרים מה יכנס בעריכה הסופית? 

"הסרט פותח עם קטע ארכיון של הקמת עין תמר בשנת 1982 – אירוע חגיגי ומלא בתקווה, שהוקם ישוב יהודי לתפארת מדינת ישראל, באזור מדברי וצחיח. בתמונה נראה המברך החבר יצחק בורבא, ממייסדי המושב. המסר היה אז: 'נשתית פעולותינו על יסודות העזרה ההדדית, ונרכז כוונותינו בבניינו ובשגשוגו לטובת כלל התושבים ולתפארת מדינת ישראל'.  

"בסרט מובלטים יחסי הגומלין בין המעביד הישראלי והעובדים הזרים שלו. אוסף הקטעים המצולמים שנכנסו בעריכה, הם למעשה קטעים המצליחים לגעת בצופה, עם כל ההתמודדויות הלא פשוטות משני הצדדים. 

"תהליך הכנת הסרט היה מורכב ודרש אורך נשימה וסבלנות. לקח לי זמן להתקרב לתאילנדים והייתי צריך כל פעם לחזור אליהם וכך יכולתי להתקרב אליהם יותר. לאט לאט הכרתי אותם בשמותיהם, וכך התחלתי לצלם דמויות מסוימות.  

"בהתחלה הגעתי עם מתורגמנים, הכרתי אותם והם אותי. הם שאלו על הסרט, התעניינו ושמחו בסך הכל. חלקם ביישנים יותר וחלקם בכלל לא. הם ממש שמחו לספר ולשתף על חייהם. הרגיש שזה חסר להם, ושכיף להם שמתעניינים בהם. בהמשך פשוט הייתי שם עליהם מיקרופונים אלחוטיים ומצלם אותם מרחוק, וכך קיבלתי ממש זווית אותנטית על החיים שלהם.  

"בעריכה, זאת הייתה עבודת ליקוט ובחירה, התסריט שנבנה תוך כדי ולפיו נעשו הבחירות, כאשר כל דמות בקו עלילה שלה ולפי זה בוחרים מצד אחד את הקטעים ומצד שני מוותרים על קטעים אחרים שפחות משרתים את העלילה, למרות שהם טובים. בחרתי אותם מתוך התחקיר וגם מההמלצות שקיבלתי מהחבר'ה מהמושב." 

דבורצין מציין שעם החקלאי איצק רוזנברג היה לו חיבור טוב, קרוב וכן ישר מההתחלה: "דרכו היכרנו עוד חבר'ה – מהפרלמנט וחקלאים מהמושב," הוא אומר. לאחר שפגשם וראיינם הוא ידע שהוא רוצה להמשיך לצלם. 

איציק רוזנברג מעין תמר עובד עם פועליו בחממת גידולי הבזילקום צילום אור אזולאי
איציק רוזנברג מעין תמר עובד עם פועליו בחממת הבזילקום. צילום: אור אזולאי 

חבר, פסיכולוג ובוס מתחשב 

החקלאי איציק (רוזי) רוזנברג (66), יליד כפר יונה, נשוי לטובי ולהם 3 ילדים ו-3 נכדים.  

רוזנברג, המגדל תמרים וצמחי תבלין בזיל ליצוא, הוא ממייסדי המושב: "להיות בגרעין המייסד זה אומר לבוא למקום בתולי מדברי, מתוך ציונות והמון אהבה למקום ולעשייה. התאהבתי באזור המדברי כשהייתי בצבא קבע אחרי 'מלחמת שלום הגליל' ומאז לא עזבתי.  

"היינו צעירים חדורי מוטיבציה ואידאולוגיה להפריח את השממה, ממקום של רק חול וחול. עברו השנים והמושג 'עבודה עברית' קיבל תפנית חזקה. פחות ופחות ישראלים הסכימו לעבוד בחקלאות ובוודאי לא במקום חם ורחוק מהמרכז. השקענו הון כספים וחיים שלמים במשקים החקלאיים שלנו. אך נעשתה בעיה כללית בארץ, והפתרון של הממשלה היה לקלוט עובדים זרים מתאילנד. ולא להאמין שהגענו כבר לשלושים שנים, שהתאילנדים עובדים במושבים ובקיבוצים ברחבי הארץ. זה לא היה פשוט בכלל לקלוט אותם." 

רוזנברג מבהיר מה זה אומר לקלוט פועל תאילנדי למשק: "זה מתחיל בבעיות בתקשורת על רקע השפה. עד הכרת בעיותיהם על רקע הבדלי מנטליות ומנהגים – ואז מגיע לצד המעשי. לוקח זמן להכשיר אותם לעבודות המקצועיות, המשתנות מדיי עונה בגידולים השונים, לשלוח אותם ללמוד נהיגה על טרקטורים ולהיות כל הזמן על הדופק, האם הבינו ומבצעים את המוטל עליהם.  

"זה סעיף מאד בעייתי בכל יום ויום ובשנים האחרונות המעסיקים עומדים בפני חוקים ותקנות מחמירות על שיפור תנאי העסקתם, זכויותיהם ומשכורתם. משנה לשנה התקנות לקבלת עובדים זרים וקליטתם, נעשות נוקשות ויקרות יותר ויותר. אנו ממלאים את כל הדרישות, ללא כל בררה, מאחר והפעלת המשק תלויה ועומדת במספר ואיכות הפועלים העומדים לרשותנו.  

"ריבוי התשלומים לאגרות השונות והיקרות, חלקם עוד בטרם קיבלנו את העובד, זה מצב מאד מתסכל מאחר ונראה שהרשויות עומדות לצידם ולזכויותיהם, הרבה מעבר לזכויותינו המעסיקים הישראלים, המספקים את האוכל לשולחן הסעודה הישראלי.  

"למשל, זה ממש אבסורד שהעובדים בורחים או שמבקשים לעזוב בהתרעה קצרה מאד. זה אומר שמעמידים אותנו בפני עובדה מוגמרת. במצב כזה אנו לא מקבלים ישר עובד / ת חדשים. רשומים לי 22 תאילנדים מאושרים אך בפועל יש לי רק שמונה וגם הם אף פעם לא על בטוח. כמה שאני מנסה להיות טוב, מכיל, חבר, פסיכולוג ובוס מתחשב, הם מונעים מאינטרסים כספיים ותנאי עבודה. אם פועל חבר שלהם ממשק אחר בארץ, יספר להם שמקבל כמה שקלים יותר, או העבודה במשק אחר יותר קלה, הוא עשוי לעזוב ולהעלם מהיום למחר – או במקרה אחר יגיד שמחר הוא עוזב. בחוזה העבודה איתם כתוב שהם אמורים להודיע חודש לפני עזיבתם, שלא לדבר אחרי מסיבות שתיית האלכוהול שלהם, שלמחרת הם ישנים, לא מסוגלים להתעורר, או עובדים ברבע כוח. מי בדיוק מפצה אותנו על כך?

Screenshot 2024 06 19 105306
כרזת הסרט תאי-לנד הוקרן בפסטיבל "דוק אביב " 2024. צילום אור אזולאי

"שיא השיאים היה כמובן במלחמת אוקטובר – אפילו שאנו לשמחתנו לא ממוקמים באזור לחימה אך מלך תאילנד העמיד להם מטוסים בחינם לצאת מהארץ. אז חלקם אמרו שיחזרו אחרי המלחמה, חלק אכן חזרו אך רבים לא. לוקח זמן עד שהרשויות בודקות ומאשרות קליטת עובדים חדשים. ובינתיים אנו בעצם נענשים, שילמנו אגרות ולא קיבלנו.  

"הניסיונות להביא עובדים ממדינות אחרות לא בדיוק עבדו. ושוב, מי שנפגע ישירות הם אנו המעסיקים, שלא באשמתנו. משהו חייב להשתנות בחוקים ובתקנות שיהיו גם הוגנות לטובתנו החקלאים, במדינה שלנו. לדוגמא רק לאחרונה התחייבתי לשלוח כמות מסוימת של עלי בזיל ליצוא אירופה. שני פועלים ברחו לי פתאום – ולא יכולתי להוציא את המשלוח. האמינות עם החברות היצוא לחו"ל המזמינות ממני תוצרת היא מאוד חשובה. אם לא עומדים ביעדיי ההזמנה, כבר לא יזמינו אצלנו ויחפשו מקורות אחרים. 

"האבסורד הוא שמהצד האנושי העובדים התאילנדים אוהבים אותי, אני מנסה להבין אותם ואת בעיותיהם. הם מזמינים אותי לחגיגת המים שלהם, לברך אותם. אני מוציא אותם לטיולים כל שנה למקום אחר, לדוגמא לחרמון ואפילו בירושלים הם טמנו פתק בכותל. וכמובן שגם נסעו איתי שמונה עובדים ותיקים להקרנת הבכורה לסרט בת"א. הם נהנו והתרגשו ממש כמוני. ברכתי על הבמה על הזכות שנפלה בחלקנו שהקולנוען המדהים ניר דבורצין וצוותו, התייחסו ועשו פוקוס מאוזן על נושא רגיש זה. גם הפועל הוותיק שלי תום עלה על הבמה עם מתורגמנית והביע את התרגשותו מגודל המעמד ומהסרט." 

Screenshot 2024 06 18 154032
ניר דבורצין ומשפחתו הילה והבן סיני מקורנית . אלבום משפחתי 

"אנחנו עבדים שלהם" 

ראובן וקנין (66), יליד נהריה, אף הוא ממייסדי המושב, נשוי לאתי ולהם 4 ילדים ו-6 נכדים. ראובן הגיע לעין תמר לעבוד אחרי הצבא, התאהב ו"נתקע" עד היום לדבריו. בשנים האחרונות הוא שותף ב"יבולי החמישה" חברה חקלאית לגידול אבטיחים, יחד עם חבר המושב יואל בן עיון.  

בסרט משפט המחץ שלו הוא: "אנחנו עבדים של העובדים הזרים". ראובן אומר שאין בכלל מה להסביר: "פשוטו כמשמעו, המכסה שלי לפועלים היא 15 ומעולם לא הגעתי למספר כזה של עובדים. כמה שאנחנו טובים אליהם ונותנים להם את התנאים הטובים ביותר שאפשר לבקש, הם מסובבים אותנו, משקרים ונעלמים. על כל עובד חדש אנו צריכים לשלם שלוש סוגי אגרות, שהראשונה עוד בטרם הפועל/ת הגיע/ה לארץ. ואז לדוגמא השמים נסגרים בגלל המלחמה ואף אחד לא מגיע – ואין בכלל מי שדואג לך ולמצבך, לך תתמודד. העובד יעשה מה שמתחשק לו, ואי אפשר לפטרו, וגם לא משתלם לנו. צריך לבלוע עמוק ולהמשיך." 

ראובן וקנין ממיסדי עין תמר אנו עבדים של עובדים זרים צילום אור אזולאי
ראובן וקנין: "אנחנו עבדים של עובדים זרים." צילום: אור אזולאי 

"התחלתי לראות אותם מקרוב" 

כבר בתור ילד קטן אהב ניר דבורצין לצלם סטילס ווידאו: "נולדתי בירושלים וגדלתי בגבעת זאב וירושלים. תיעדתי המון עם מצלמה ביתית שלנו, וגם עשיתי סרטים עם חברים. למדתי בתיכון 'רנה קאסין' בירושלים במגמת קולנוע. ושם גם נכנסתי לזה באופן מקצועי יותר. בצבא שרתי בנח"ל והייתי תקופות ארוכות בעזה. שם בעצם התאהבתי באזור של העוטף, וידעתי שבהמשך, כשאלמד קולנוע, זה יהיה ב'מכללת ספיר' כי רציתי לגור באזור.  

"אחרי הצבא טיילתי כשנתיים במזרח, התחברתי מאוד לתרבות, לאנשים ולבודהיזם. בשנה א' ב'מכללת ספיר' גרתי בקיבוץ אור הנר, והדירה שלי הייתה ליד הרפת ומגורי התאילנדים. כך התחלתי לראות אותם מקרוב, בעבודה בשדות ובשעות הפנאי בערבי הקריוקי והמסיבות. צילמתי אותם לפעמים, ככה ושם זה התחיל. סיימתי תואר ראשון, שם נכנסתי יותר לנושא של החקלאות והעובדים התאילנדים – ובהמשך המשכתי לגור בעוטף בקיבוץ ברור חיל עם הילה אמיר, יוצרת קולנוע ובת הזוג שלי, בכפר אמנים (כפר קולנוע דרום)." 

סרט הגמר שלו "להפוך את האבנים" צולם גם הוא במדבר, ליד מצפה רמון, בחוות בודדים. הסרט הוקרן בפסטיבלים רבים בעולם ובשנת 2017 זכה בפסטיבל "דוק-אביב" בפרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר. הסרט הוקרן גם בתחרות הסטודנטים בפסטיבל אידפ"א באמסטרדם, הפסטיבל הגדול ביותר בעולם לקולנוע דוקומנטרי.   

"אני עורך ושותף גם לסרטים עלילתיים ודרמתיים, אבל כבמאי אני נמשך לתחום הדוקו ויוצר דוקומנטרי מאחר והמשיכה שלי היא לסיפורים האנושיים והאמיתיים. הרבה פעמים זה לאנשים השקופים יותר, לפריפריה, למדבר. אני משלב גם את הטבע והמרחבים כחלק משמעותי בסרטים שלי. סרט נוסף שיצרתי על חקלאי התרחש בקיבוץ כרמיה, בתקופת הקורונה ונקרא 'יומני המגפה'. ב-7 באוקטובר התחלתי לעבוד על סרט נוסף. סרט על הטבח של 22 העובדים הזרים בקיבוץ עלומים." 

איך הגעת לצלם דווקא בעין תמר? 

"בסוף שנת 2017 תום דותן, חבר מהצבא, סיים ללמוד בפקולטה לחקלאות ועבר לעין תמר, כדי לעבוד עם דוד שלו (רוזנברג). הוא סיפר לי על המקום ועל התאילנדים והכמות הרבה שלהם במושב. נסעתי אליו לראות מקרוב וזה היה מדהים. המקום וגם הטבע העוצמתי, שם רחוק עם ההרים ומזג האוויר הקיצוני, וכן לראות את מספר התאילנדים: בשדות, במגורים ובחממות, ממש כפר תאילנדי במושב. משם נכנסתי לתהליך עשיה ארוך מאוד, של שנים רבות, בגלל שלקח לי זמן לגייס כספים מקרנות הקולנוע." 

בשבילו, החקלאות ותאילנדים לא היו הכי מעניינים בהתחלה, וכן בגלל הקושי להבין את השפה. בהתחלה הוא עבד עם מתורגמנים ישראלים שנשואים לתאילנדים/ות, או שהיו נשואים לתאילנדים שהגיעו לארץ, וכך למדו את השפה. הם היו באים איתו לצילומים, והוא היה מדבר עם התאילנדים ומכיר אותם לאט לאט. ואז מצלם אותם ומקליט אותם בעבודתם, את חייהם מחוץ לעבודה, שיחות הטלפון, ערבי הקריוקי, הדינמיקה והעבודה לצד הבוס רוזנברג. כל חומרי הגלם נשלחו לתרגום בתאילנד: "עשרות רבות של שעות מצולמות שמהם התחלתי לערוך סצנות, כשבין לבין נסעתי לצילומים כל כמה חודשים." 

איציק רוזנברג בטקס חג המים עם העובדים התאילנדים שלו בעין תמר . צילום אור אזולאי 1
איציק רוזנברג בטקס חג המים עם העובדים התאילנדים. צילום: אור אזולאי 

איך הגיבו במושב על צילום בנושא זה? 

"קיבלו אותי בזרועות פתוחות, הייתי כן בכוונותיי וגם הם היו כנים ופתוחים איתי. אמרתי שאני רוצה לספר את התמונה המורכבת של החקלאות, הפריפריה הרחוקה של המדינה, ושל החיים של העם התאילנדי ולא להוציא משהו מגמתי. רוזנברג סמך עליי והבין את החשיבות של הסרט הזה, בכדי לעורר מודעות למצב הקשה של החקלאות והחקלאים הישראלים. את סיפורם של החברים שלו מה'פרלמנט' – ממייסדי עין תמר: יעקב מאירי – המזכיר שעלה על מוקש בשנת 1983, כשנהג בטרקטור ורגלו נקטעה, יואל בן עיון ואחרים. ערכתי מפגשים וראיונות תחקיר, כולל עם חבר'ה צעירים שחזרו למושב או שחשבו לחזור, כך שהכרתי יחסית אנשים רבים במושב, וצילמנו כמה סצנות איתם." 

הסרט "תאי-לנד" קטף את פרס הצילום בפסטיבל דוק אביב 2024, שהוענק ליוצר הסרט ניר דבורצ'ין ולצלם המופלא אור אזולאי, על עבודת צילום מלאת מבע ופליאה. לטריילר היו יותר מ-60 אלף צפיות והמון שיתופים, בעיקר של התאילנדים.  

נקודת השיא בסרט מבחינתך?  

"יש שתי נקודות שיא רגשיות: אחת במגפת הקורונה, כשהשמיים נסגרו ואי אפשר היה לייצא. רוזנברג והתאילנדים נאלצו לעקור את כל היבול, בגלל שלא היה מה לעשות עם התוצרת אחרי עונה שלמה. מכה כלכלית בשבילו וטלטלה בגלל שאין עבודה. התוצאה הייתה גם שאין לתאילנדים שעות נוספות ורבים מהם מתחילים לברוח, ולעזוב את מעסיקם למשקים אחרים.  

"רגע נוסף הוא בסוף הסרט, אחרי שנינג, אחת מגיבורות, שרוזנברג דאג לה במיוחד, בורחת בלי להגיד מילה. רגע הגילוי, זהו רגע עצוב. בשבילי לא היו קטעים בסרט שהפתיעו אותי. אבל היה מדהים ומרתק לגלות את הדמויות וחייהם. הייתי מצלם אותם בלי ולהבין, ושולח את כל החומרים לתרגום בתאילנד. כאשר קיבלתי בדיעבד את התרגומים חזרה מתאילנד ​הייתי, ​ פתאום הבנתי שצילמתי לדוגמא ריב בין בני זוג. או שיחה מרגשת וקשה בין אם ובתה. רגעים מרגשים אך גם מצחיקים מאוד שקיבלתי."  

כך התחילה המלאכה הקשה והארוכה ביותר, לדבריו, להרכיב חלק לחלק כפאזל שייצור סרט שלם. כל יצירת הסרט היא עבודת ליקוט ובחירה. תסריט שנבנה תוך כדי, ולפיו נעשו הבחירות. כל דמות בקו עלילה שלה ולפי זה בוחרים את הקטעים המועדפים שיכנסו ומוותרים על קטעים אחרים שפחות משרתים את העלילה, למרות שהם טובים. זאת עבודה לא קלה, עד לקבלת התוצאה המקובלת. 

בחודש יולי יתחילו הקרנות קבועות בסינמטק תל אביב, ועד אז בהקרנות שונות ברחבי הארץ. 

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ובעיקר פשוט לא מתאים… השר ברקת הציג את הרפורמה של "מה שטוב לאירופה" ביוני 2023. שוב חזר על הבטחות דומות ל"הכנסת תחרות אמיתית", ל"הפחתת יוקר המחיה" ול"הורדות מחירים". הבטחות סרק המוכרות מ"רפורמות" קודמות. הרפורמה
2 דק' קריאה
״פורום מרכזי המשקים בגולן״ המתכנס באופן קבוע אחת לחודשיים ומהווה את הבסיס המרכזי בהנהגה החקלאית בגולן, התכנס לאחרונה בהרכב מרשים של כ-20 משתתפים, בחוות היישום וההכשרה שבאבני איתן, המנוהלת תחת היחידה לחקלאות וחדשנות שבמכון
< 1 דק' קריאה
‏משרד החקלאות וביטחון המזון והמשרד להגנת הסביבה, מפרסמים נוהל תמיכה בהשקעות בתשתיות לטיפול בפסולת חקלאית בהיקף תמיכה של 42.5 מיליון שקל השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן: "התמיכה של המשרד להגנת הסביבה היא חלק ממהלך
2 דק' קריאה
לראשונה לשנת 2024, נפתחת האפשרות לחקלאים שטרם מחזיקים היתר להעסקת עובד זר בחקלאות, להגיש בקשה מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", חקלאות ישראל נכנסה למשבר כוח האדם הגדול ביותר מאז קום המדינה, זאת בשל עובדים שגויסו
< 1 דק' קריאה
רויטל לביא, מנהלת הספרייה האזורית של חוף אשקלון, יצאה לגמלאות לאחר 35 שנים * רויטל, בת מושב הודיה, סיפרה לעדינה בר-אל על עבודתה בספרייה, על השינויים שחלו בה, על מרכז ההנצחה לחללי היישובים שהקימה
9 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן