"בלי הקיבוצים המסע הזה, הברחת הילדים מסוריה והקליטה שלהם בארץ, לא יכול היה לקרות"  

"הייתה להם עברית מדהימה עם ח' ו-ע', וזה היה מצחיק לפעמים, אבל לא לעגו להם ולא הייתה בושה". סבו וסבתו של אלי אשכנזי עלו ב-1932 מדמשק לחצר כנרת והתיישבו באפיקים. הסיפור הפחות מוכר של העולים מארצות ערב שהפכו לקיבוצניקים 

*תמונה ראשית: אלי אשכנזי והרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי מעיינים במחברת שבה מתועד שמה של אימו, פרידה ג'מאל, שעלתה מסוריה בגיל 10. צילום: דרור ארצי 

איך ירשמו המאורעות הנוכחיים בהיסטוריה של מדינת ישראל, רק ימים יגידו, אך דווקא לאור הפילוג המחריף בין שבטי העם במאבק על כן או לא רפורמה משפטית-הפיכה משטרית, על השלטת רצון העם מול שמירה על זכויות המיעוט, בימים בהם גועשים ועולים זרמים תת קרקעיים של שמאל מול ימין, ציונים מול יהודים, "אשכנזים פריווילגים" מול "מזרחיים מקופחים", דווקא עכשיו חשוב לאלי אשכנזי (56), בן אפיקים, לספר את הסיפור המשפחתי שלו, סבו וסבתו, מנחם ושושנה לוזיה, 
יליד סוריה שעלו לארץ והתיישבו בקיבוץ. מנחם  היה דמות מרכזית במבצע להעלאת 1350 ילדים 
מסוריה, שפוזרו ב61- קיבוצים וב21- מושבים ברחבי הארץ, רגע 
לפני הקמת המדינה. 

חלוצים ראשונים ממדינה ערבית  

"הייתה בסוריה קהילה יהודית עתיקה" מספר אלי שב-20 שנה האחרונות הוא תושב ההרחבה וחבר בוועד המקומי בית קשת. "יהודים שמרכז חייהם בסוריה והיו בעל קשר חזק מבחינה דתית לארץ ישראל, היו עולים לקבר של מאיר בעל הנס בטבריה ולהילולה בהר מירון, אבל לא ראו עצמם חיים בישראל שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי".  

סבו של אלי, מנחם לוזיה, נולד ב-1910 בדמשק והיה ממקימי תנועת החלוץ בסוריה, שנוסדה בדומה לתנועות החלוץ באירופה, מתוך כוונה להגשים את החלום הציוני "ולא רק בזיקה הדתית של ישראל". בני 19 היו סבו מנחם וסבתו שושנה לבית פסח, כשהקימו את הגרעין הקטן, שרבים ממנו הגיעו לקיבוצים ברחבי הארץ. ב-1932 הם עלו מדמשק לחצר כנרת, "זה היה אז די נדיר וייתכן שהם היו החלוצים הראשונים באפיקים שהגיעו ממדינה ערבית ובאותה שנה עלו לקרקע כקיבוץ אפיקים. הם שמרו על קשר עם משפחותיהם בסוריה והחלום שלהם היה להעלות נערים וילדים משם לישראל".  

במהלך שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 העליה מסוריה לארץ ישראל נעשתה בצורה עצמאית. הרוחות הלאומניות התחזקו גם בסוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה והתגברו בתחילת שנות ה-40. האדמה החלה לבעור מתחת לרגלי הקהילה היהודית. ב-1945 הורתה הנהגת היישוב למוסד לעליה ב' להאיץ את העלייה מסוריה, גם בדרך בלתי לגאלית, ובשלב הראשון הוחלט על העלאת הילדים במסגרת "מבצע האלף", במהלכו הוברחו 1350 ילדים בעיקר מחַלַבּ ומדמשק לישראל. "היהודים בסוריה ראו מה קורה באירופה וחששו מהצפוי, מה עוד שתחת שלטון "צבא צרפת החופשית" גברה רוח הלאומיות הסורית אבל הם עוד לא ראו את עצמם עולים לארץ הזו שנתפסה לא בטוחה וגם היא נתונה לשלטון זר. הברחת הילדים הייתה מלווה בשכנוע של שליחים מארץ ישראל, מתוך מחשבה שההורים יגיעו בעקבות הילדים". ואכן, משפחות רבות הגיעו בעקבות הילדים לישראל. מנחם לוזיה קלט את הילדים שהגיעו וכתב את פרטיהם במחברת אישית. מתחילת מאי 1945 ועד סוף דצמבר רשם 913 ילדים במחברתו, מאין הגיעו ולאיזה יישוב נשלחו והמשיך ועקב ומילא פרטים כאשר עברו מיישוב ליישוב. המחברת נשמרה אצל סבו של אלי עד לפטירתו ב-1997 ומהווה מקור חשוב למחקר על העלייה הבלתי לגאלית שלפני קום המדינה.  

למה חשוב לך לספר את הסיפור הזה? אני שואלת את אלי, בעבר עיתונאי ב"הארץ" והיום ב"וואלה" שרוצה להגיע לקהלים של תלמידים בבתי ספר, חיילי צה"ל, חברי קיבוצים ועוד, במטרה לספר את הסיפור של סבו וסבתו.  

"הסיפור של סבי וסבתי הוא פרק קטן ופחות מוכר בסיפור ההעפלה", אומר אלי ומניח שהיו לזה סיבות שונות כמו סיום מלחמת העולם השנייה, התגלות גודל הזוועות שעבר העם היהודי והתמודדות עם גלי עלייה גדולים של אלפי הפליטים מאירופה, "כנראה שהיה פחות קשב בתקופה ההיא למה שקורה בסוריה. הסיפור הזה הוא חלק מהזהות שלי, סיפור שליווה אותי, מורשת משפחתית שסבי דיבר עליה. הוא מוכר לי, אבל חוץ מיוצאי סוריה, בציבור הרחב הוא כמעט ואינו מוכר".   

הילדים הוסתרו בקיבוצים  

לאלי חשוב להדגיש את המעורבות המשמעותית והקריטית של הקיבוצים והמושבים במבצע ההפעלה של ילדי סוריה. "אפשר היה לעלות לבד מסוריה לישראל בעזרת מבריחים שעשו זאת תמורת כסף, אבל היה בזה סיכון שהם ישדדו את אלו שניסו לעבור את הגבול בעזרתם ויפגעו בהם. התנועה הציונית לקחה חסות על המבצע, חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי בארץ, בסוריה ובלבנון היו משתמשים במשאיות של הצבא הבריטי, כמובן ללא אישור ותוך סיכון. הילדים היו מועברים מסוריה ללבנון, לרוב בלי לדעת לאן, ובלילה היו החיילים מסיעים אותם קרוב לגבול עם ישראל. הפלמ"ח היה מעורב בהברחה שנעשתה דרך היבשה, והילדים, בעזרת חברי "החוליה היבשתית" של הפלמ"ח, היו חוצים ברגל את הגבול. הרבה חברי קיבוצים היו מעורבים במבצע. ברגע שהילדים חצו את הגבול היו מיד מעבירים אותם ומסתירים אותם בקיבוצים הקרובים – כפר גלעדי, חולתה, דן, דפנה, חניתה, תוך סיכון כל מי שמעורב. היה מקרה שבו חיילים בריטים עשו מצור סביב כפר גלעדי כי הבינו שמסתירים שם מעפילים".   

מקיבוצי הצפון היו הילדים מועברים דרומה לחיפה ומשם פוזרו לקיבוצים ומושבים ברחבי הארץ כדי שיתחנכו בחברות הנוער. "בשלב זה היה סבא שלי אחראי לפזר אותם ולכל זה יש תיעוד במחברת שזכתה לשם 'מחברת לוזיה' ובה פרטים על כל ילד כולל הערות שונות. לאורך השנים היו מגיעים לאפיקים ילדים שגדלו ומראים לילדים ולנכדים שלהם את המחברת. אלו היו מפגשים מרגשים, לראות את האנשים שבאים לסבא, שחלק משמעותי מהחיים שלו היה הקשר עם הילדים האלה שגדלו. הוא היה מתגאה בהם כאילו היו ילדים שלו וחלק מהם הגיע לתפקידים בכירים בחברה הישראלית". רוב המשפחות, אומר אלי, הספיקו להגיע בעקבות ילדיהם לישראל עד קום המדינה.  

אחד מהסיפורים ששמע אלי הוא סיפור עלייתה של פרידה ג'מאל, לימים אימו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי. "היא סיפרה איך נסעה עם אביה ועם אחיה, היא בת 10 והוא בן 15, ברכבת לביירות. כשהגיעו לביירות נפרד מהם האב, 'חשבתי שמחר ניפגש' אמרה. הם עלו על משאיות לבושים בבגדי נסיעה חגיגיים כדי שאף אחד מהשכנים לא יחשוד, ובדרך לארץ, במסע הרגלי, נפלה אחת מנעליה כאשר חצו את הנהר. היא הגיעה למושב בית חנן ומספרת שבכל יום שישי הייתה יושבת תחת העץ ובוכה כי דימיינה את כל המשפחה מתכנסת לקבלת שבת. היו געגועים עזים, לכך אף אחד לא הכין אותם.  

פרט לבודדים, רובם מדברים באהבה ובהערכה על הקליטה בקיבוצים. אני מכיר את סיפור הקליטה באפיקים. הילדים קיבלו את המדריך, מולה זהרהרי והמטפלת, בלהה רונן, אנשי החינוך הכי טובים, שטיפלו בהם כאילו הם ילדים שלהם. הבינו את החיבור לדת והיה חיבור לתנ"ך ולקבלות שבת. יש גם קולות, בודדים, שאומרים שהפרידו אותם מהדת, גם זה קול שנשמע ואי אפשר להתעלם מכך. ובעיניים שלנו זה כמעט בלתי נתפס להיפרד ככה מהורים ומשפחה ולהישלח לבד. הרבה ילדים בתקופה ההיא חוו פה ובכל העולם ילדות לא פשוטה, קשה בעיניים של היום להבין, אז חשבו שעושים הכי טוב שאפשר".   

אהבה מלאה בציונות  

עוד לפני הסיפור הלאומי הרחב, עבור אלי מדובר בסיפור האישי של סבא וסבתא. "היא הייתה חלוצה פורצת דרך, הבחורה הראשונה שעלתה מסוריה, מה שהיה אז פריצת מוסכמות וגרם לניתוק היחסים בינה לבין הוריה למספר שנים, בגלל שבחרה לחיות בקיבוץ". ביומן שמצאה המשפחה עם מותו של הסב התגלו מכתבי אהבה מרגשים שחשפו חלק נוסף מחיי השניים, "מכתבי אהבה של נער לנערה, כתובים בעברית מופלאה ומלאים בציונות".   

אלי מספר על האסון שפקד את המשפחה הצעירה ב-1938 כאשר בתם היחידה בת השלוש טבעה בתעלת מים באפיקים. "בשלב זה סבתי שקעה בצערה והתמסרה למשפחה, שלה נולדו שלושה ילדים נוספים. סבא התמסר לעשייה הציבורית, השקיע את כולו בהבאת יהודי סוריה ובהמשך במפא"י, רפ"י, מה שנקרא אז בגאווה 'עסקן מפלגתי'".   

"זו עלילה מרתקת ולא מוכרת. חשוב לי לספר את הסיפור של סבא וסבתא שלי ושל העלייה מסוריה, שרבים לא מכירים. כבר התחילו להזמין אותי לערבי תרבות בקיבוצים, מועצות אזוריות ומועדוני ותיקים. הסיפור הזה מתחבר למה שקורה עכשיו במדינה ואני מרגיש שאני מדבר את סבא שלי שהיה לו חשוב להזכיר לאורך השנים מה קיבוץ אפיקים נתן לו. הקיבוץ תמיד היה עבורו בית שנותן גב וגם דוחף להתקדם, בית שקלט את הילדים וגם אם חלקם הגדול עזב, נשאר קשר חזק לקיבוץ. סבא דיבר על חשיבות תרומת הקיבוצים לעליות ממדינות המזרח והייתה תקופה שגם הוא ליווה עולים שהגיעו ממרוקו. הוא הזכיר את התרומה האדירה של כפר גלעדי שראו בקליטת העלייה משימה ציונית שחייבת להיעשות, גם כשהיה קשה וגם כשלא היה כסף. הוא לא יכול לדבר היום וזו החובה שלי לדבר את זה. כואב לי לראות את השיח העדתי שקיים היום ואת החלוקה בה הקיבוצים מוצגים כאליטה אשכנזית, זה ההיפך מהמורשת שאני ספגתי בבית. אפיקים קיבוץ מאוד 'רוסי', של אנשי העלייה מרוסיה. סבא וסבתא והחברים שעלו מסוריה היו דמויות אהובות וחשובות, לא אנשי שוליים. הם לא התביישו בזהות הסורית".  

יש סיפורים של חברים בקיבוצים שהתביישו בשפה, בתרבות המוצא.  

"בבית הם דיברו ביניהם גם ערבית, בחוץ לא. התרבות הערבית לא הייתה משהו להתגאות בה, אולי נחשבה נחותה, אולי זה נחשב בושה לדבר את שפת האויב, היה אז רצון לעשות 'כור היתוך' לתרבות אחת. הייתה להם עברית מדהימה עם ח' ו-ע', וזה היה מצחיק לפעמים, אבל לא לעגו להם ולא הייתה בושה, לא התביישנו בהם ולא ספגנו עלבונות.   

המציאות הישראלית של היום נותנת לי עוד מוטיבציה לספר את הסיפור, לא כדי לנהל ויכוח או להצטדק, אלא כדי שיכירו בתרומה של הקיבוצים. בלי הקיבוצים המסע הזה, הברחת הילדים מסוריה והקליטה שלהם בארץ, לא יכול היה לקרות. זה קרה בזכות הקיבוצים שישבו על הגבול ובזכות מסגרות שיכלו לקלוט. המציאות הנוכחית גורמת לכאב גדול, פילוג ועדתיות אבל בואו תראו מה היה פה, אי אפשר למחוק את זה".