שביתת רעב בתביעה לקבל את זכויותיו הפנסיוניות, הייתה עוד אפיזודה מרה במסלול חייו של בנימין מאי (62) מחניתה, שחי בקיבוץ לבדו. בנימין, "ילד כאפות" של הכיתה, שחווה אלימות קשה, בא ויצא ממוסדות טיפוליים, שרוי במאבק משפטי ארוך עם הקיבוץ, שמנהל אחיו נחמיה בשמו. עד כה בלי פתרון
ב-29.6.21, פתח בנימין מאי (62) בן חניתה בשביתת רעב בקיבוץ. הוא הציב את מכוניתו במגרש החניה, כשעליה שלט עם הכיתוב: "שביתת רעב לא מוגבלת בזמן. אם הדם שלי מותר כאן, שיישפך כאן".
בין השורות הוסיף מאי שמות של שלושה אנשים שלדעתו אחראים למצב אליו נקלע – אי קבלת מלוא זכויותיו הפנסיוניות וקיפוחו בנושאים כספיים אחרים.
השביתה נפסקה כעבור יום בעקבות פניה של הנהלת הקיבוץ אליו, בניסיון ליישב את המחלוקת בתוך שלושה שבועות. בינתיים נמשך ההליך המשפטי שמנהל בשמו אחיו נחמיה, החי בטבעון.
המכונית עם השלט והשמות עשתה לא נעים לחברים. שביתת רעב בוויטרינה של הקיבוץ, לעיני כולי עלמא, זה לא כיף. בהנהלה הבינו שיש למהר ולהסיר את המיצג המתריס. "התכוננתי לשביתה של חודש ונערכתי לכך. כמה חברים טובים ביקשו שאפסיק ונעתרתי", אומר לי בנימין.
זו, אגב, לא שביתת הרעב הראשונה שלו. שביתה קודמת לפני כעשר שנים, הייתה בעקבות ניסויים אסורים שעשו בו לטענתו (ובאחרים) בתרופה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, שהיו לה, לדבריו, השלכות שליליות על מצבו.
הוא שבת 40 יום ברחבת הסינמטק בתל-אביב, בציפייה לעורר את דעת הקהל לעוול שנעשה לו ולאחרים והגיע בתלונותיו גם לדרגים משפטיים בכירים. הברנז'ה התל-אביבית על כתביה הרבים שהסתובבו שם הגיבה, לאכזבתו, באדישות.
יובל של התשה
מדובר בסיפור ארוך, עצוב, מרגיז ומקומם, ראשיתו לפני יותר מיובל שנים. הכתבה הזאת תכסה בעיקר את שנותיו האחרונות; סיפור שסודק איזו אמיתה, שקיבוץ יודע לטפל ברגישות בבעלי צרכים מיוחדים.
במקרה של בנימין מאי, זה לא נראה כך. נכון, תמיד יש שני צדדים למטבע וגם כאן יש, אבל יש צד חזק (הקיבוץ) וצד חלש. לתחושתי, אילו יכול היה, הקיבוץ היה מעביר את בנימין למוסד כלשהו, ובכך "מזדכה" מן העניין. אבל הוא כאן, לבד, בלי משפחה, ממשיך להילחם על זכויות, שלטענתו נגרעו ממנו.
בנימין ישב בביתי והתחיל בסיפור שחלקו כבר סופר בעיתונות ולחלקו האחר לא הייתי מודע. השבועון "כותרת ראשית" (7.12.1988), בגיליונו האחרון בטרם נסגר, כיבד אותו בכתבה שכללה ריאיון ופרקים מתוך טיוטה לספר שהחל לכתוב על קורותיו.
בעקבות הכתבה, זכה בנימין להתארח בתוכנית המעגל של דן שילון, מדורת השבט דאז. שם, ביושבו בין הקוקסינל לפוליטיקאי, הציג את סיפורו. הרבה שנים עברו ונראה שהרבה לא השתנה.
הספר עצמו, "שפן" שמו, אולי רמז לניסוי הרפואי שעבר, נדפס ב-2011 ומכיל 168 עמודים. בשער מצולם ילד יפה (בנימין), שבספר קורא לעצמו "חפץ" – מי שאפשר לעשות בו מה שרוצים, כדבריו – הצופה בנו מאחורי גדר במוסד נווה צאלים, בו שהה (1970-1972). בפינת התמונה יש קפסולות מכל הצבעים והמינים, מאלה שבנימין בלע. מאוד ריאליסטי, נוגע ומשקף.
הקריאה בספר קשה ומתפזרת בין חוויות של אלימות קשה ואכזרית מצד ילדי הקבוצה ובבית הספר כלפי בנימין, שהחזיר בתורו באבנים ובניפוץ שמשות; לבין חוויות של בדידות, הזיות ומחשבות אובדניות. האבנים הפכו לנשק של בנימין, שבאמצעותם התגונן מפני תוקפיו.
באופן אירוני, דווקא אבן שניתזה מחרמש חשמלי, במהלך התקופה הקצרה שעבד בגינון, פגעה בעינו הימנית ועיוורה אותה. המחשבות האובדניות גברו בעיקר לאחר התאבדותו של בועז, חברו הקרוב בקיבוץ. כמו בנימין, בועז היה בן לפליטי שואה, אבל בן יחיד.
לבנימין יש הפרעה ומוגבלות. הוא מוכר ככזה ב"אהדה", ארגון הורים לבעלי מוגבלויות בתנועה הקיבוצית. בנימין מעריך שהוא פוסט טראומתי, תוצאה של האלימות המילולית והפיזית כלפיו ושל התרופות שקיבל. מה שורשי ההפרעה? מאין באה? גם בנימין עצמו תהה.
מפי הפסיכיאטר ששאל, הוא רשם חלקים מהתשובה, שקרא לו מתוך מסמך שבנימין לא ראה: "15.7.1959 – התינוק כחול בלידה; גיל תשעה חודשים – קשיי נשימה. יש הערכה שנגרם נזק מוחי מזערי; 1965 – בדיקת EEG מורה על אי סדירות מוחית.
מהתרשים נראה כאילו יש בעיות קואורדינציה; בדיקות נוספות גילו קשיים מוטוריים, תפיסה מעולה, רמה שכלית גבוהה, דיבור ספונטני וקולח, בעיות קלות בהיגוי בזמן ההתרגשות;…1968-9: ליקויי קואורדינציה, שיפוט טוב, קשר מצוין, רגיש, תפיסת עולם תקינה; 1970: שובר חלונות לא מסתדר עם ילדים שמתחילים לריב אתו.
תלמיד טוב, נוטה לצד הריאליסטי. ילדים ממשיכים להציק לו ולכן מועבר לנווה צאלים. בסיכום: תלמיד מצטיין בכיתות א-ד." בנימין טוען שממצאים אלה פחות השפיעו עליו בהשוואה לאלימות ולתרופות.
רק מעט הוא זוכר מהתקופה ההיא. דברים רבים נמחקו מזיכרונו. ניסיונו להיזכר בעזרת חבר שהיה שותף לפרעות ההן, נתקל בסירוב מוחלט. "הוא חשש שאיעלב", מסביר מאי.
לא רק בנימין נשלח למוסד מיוחד. עימו נשלחו עוד שלושה ילדים אלימים מהקבוצה, לבית ספר לחינוך מיוחד בגבעת חיים. רחוק מהעין, רחוק מהלב. זה היה בכיתה ו'. "היום לא היינו נוהגים כך", אמרה לי חברה
בחניתה. מדוע הסכים מאי ללכת למוסד? הוא כותב בספרו כי זה היה סוג של בריחה מהמכות ונעשה בתמיכת ההורים, כך שקשה היה להתנגד.
מנווה צאלים חזר בנימין לחניתה בתום שנת הלימודים של 1972. שוב מצא עצמו כ"ילד כאפות" כהגדרתו, שוב מוכה ונרדף על ידי חבריו – שכינוהו "קלוץ" בגלל משמניו – ושוב מגיב באבנים ומסלים את תגובותיו.
שהותו בחניתה לא ארכה זמן רב. במהלך מלחמת יום הכיפורים, בעקבות עוד תקרית של שבירת זגוגיות וחרף שבועתו לרב"ש ששוב זה לא יקרה, הוחלט לשלחו לבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, שם אושפז במשך חצי שנה.
בספרו הוא כותב, כי הופתע מן השקט ששרר במקום. "זה פשוט היה שקט מדי. בעיקרו של דבר, אתה מצפה לראות בבית חולים פסיכיאטרי, ממש כמו בכל בית חולים, אנשים מתייסרים בכאביהם הגופניים והנפשיים… כאן השקט והסדר שרר בכל. בקלות ניתן היה להאמין שכל החולים מסוממים שם לגמרי.
לימים הוא יצא למרדף אחר המסמכים הרפואיים אותם ניסתה המערכת הפסיכיאטרית להסתיר; לימים ילמד על חלקו ועל חלקם של חבריו בניסוי, שבו סיממו אותם וצפו בהם כמו בשפני מעבדה". לניסוי הזה בתרופת "לפונקס", שנאסרה מאוחר יותר לשימוש וזכתה גם לתחקירים עיתונאיים קשים, מייחס "חפץ" השפעה שלילית רבה עליו.
אהבה אחת יחידה
הוא ידע אהבה אחת, למתנדבת מגרמניה, ששהתה במשך שנה בקיבוץ. עבור מי שנפסל לשירות צבאי, זה היה "אביב נעורים". בעקבות הפרידה ממנה באו חלומות והזיות אותן הוא מתאר בספרו.
ההזיות היו הדרך שלו להתמודד עם מחשבות אובדניות. במכתב פתוח ששלח לחברי חניתה, ב-29.6.21, המתריע על כוונתו לשבות רעב, ומפרט את השתלשלות יחסיו עם מוסדות הקיבוץ, כתב מאי: "לפני 42 שנה עשיתי טעות קשה כאשר לא לחצתי חזק מספיק על אבי, שיסייע לי לרדת לגרמניה. א
ם הייתי יודע לאיזו תחנות רוח אני נקלע, הייתי לוחץ עליו יותר. על הטעות הזאת אני משלם עד היום. נמאס לי לשלם בתשלומים".
מסלול חייו הבוגר של בנימין כולל שש שנות עבודה בבננות אליהן הגיע בגיל 18 עם קבלתו לחברות ("בזכות החבר ישי ארנון, שהכניס אותי לשם, האחרים לא רצו בי"); בהמשך עבד באבוקדו, במפעל העדשות ובמפעל הציפויים.
ב-1989 עזב את הקיבוץ לשהות של 17 שנים בתל-אביב, שם התקיים מעבודה ממושכת בדואר, מעבודות מזדמנות ומעזרת ההורים. שם גם השתתף בקורס תכנות מטעם ביטוח לאומי.
למרות היותו ידידותי למחשב, הוא לא עבד בתחום "מחוסר סבלנות". בשנת 2006 חזר לקיבוץ בעל כורחו, לדבריו משום שהקיבוץ לא הסכים לממן את הכתוב בהסכם האהדה בעת שהותו בעיר. מדובר בתקציב קיום הוגן (תק"ה) בגובה 5300 ₪. מאי: "החזרה לקיבוץ הייתה סיוט בשבילי.
בקשה לחזור ולהתקבל לחברות הייתה מחוץ לחשבון וגם ספק גדול מאוד אם הייתה נענית. היום אני מוגדר כבן תלוי בהוריו. זה המעמד שלי".
נקודת אור אחת בחייו הבוגרים, הייתה קבלת רישיון נהיגה. לקורס יצא רק בגיל חמישים, בעידודו של החבר יובל אשוש, מי שהיה המקשר בינו לבין הקיבוץ בעת ההיא.
כיום בנימין, אדם בריא גוף שמדווש באופניו את העלייה לחניתה כמעט יום יום, ובימים החמים במהלך הלילה, איננו עובד. לדבריו, הוא רוצה לעבוד, אבל בשום מקום לא רוצים אותו. "לו לפחות בחנו אותי", הוא אומר.
"הייתי מלגזן, עבדתי בציפויים. יש עבודות שאני יכול לעשות, אבל לא רוצים בי". את יתרת זמנו, בין הרכיבות, בנימין מעביר בעבודה בגינה. ליד המחשב הוא ממלא את "הערבים הריקים שלי".
הוא חי בבית ההורים שנחצה, כאשר החצי השני מיועד להשכרה. גם סביב הבית הזה נטושה מחלוקת בינו לבין הקיבוץ. כשהצעתי לו שאבוא לביתו, אמר שלא כדאי, "תמיד יש כאן בלגן". רצו לנשלו מהבית הזה כדי שיעבור לחיות בשכירות. "החליפו מנעולים, כדי שלא אכנס, כי הבטיחו את הבית לשכן. הדירה הזאת היא על שם המשפחה מתוקף הסכם אהדה".
למה כל העולם נגדך?
"לא כל העולם נגדי" אומר מאי ומונה שמות של חברים שהם אתו ובעדו ומוסיף: "אנשים באו להזדהות אתי בשביתה. היו הרבה מכתבי תמיכה בקהילה-נט. עלו באתר הרבה סיפורים כואבים, של חברים אחרים." אבל זה לא משהו שישבור את בדידותו. בלי מועדון, בלי משפחה, בלי חדר אוכל, קשה היום, בגיל 62, להיות לבד בקיבוץ ועוד במצב של סכסוך עימו".
קרב ללא כפפות
ראשיתו של הסכסוך הזה בוויכוח על פרשנות על פסיקה של בורר תנועתי בדבר זכויותיו של בנימין; המשכו בבית המשפט ובסכסוך יצרי בין נחמיה מאי לקיבוץ, בדבר מילוי הפסיקה שניתנה; וכיום הוא נמצא לפני קרב משפטי נוסף, שאולי יכריע סוף במחלוקת וישקיט את הרוחות.
מעל לכל מעיב חוסר האמון שנוצר בין הצדדים. כבר לא די באמירה של הנהלת הקיבוץ, שהקיבוץ מחויב לבנימין לכל חייו, כדי להרגיע אותו ואת אחיו.
מנגד, הקיבוץ מתייחס בחשדנות ובזעם לפעילותו של נחמיה. כמה מראשיו טוענים כי הוא המבער שמאחורי בנימין ושאם לא הוא, ניתן היה לפתור את הבעיה.
נחמיה מאי: "אני מטפל במימוש זכויותיו של בנימין במיוחד ע"י קיבוץ חניתה, מ-2003. נכנסתי לזה אחרי שהורי הזדקנו והתעייפו מלהתמודד מול הקיבוץ.
בנימין מקבל מחניתה זכויות חלקיות בלבד. בנוסף, הקיבוץ רושם על שם בנימין ומשפחתו חובות פיקטיביים, כמו גביית שכ"ד קבוע על דירת אביו ז"ל, גם כשהדירה לא מושכרת, או שהתקבולים קטנים מחישוביו.
הקיבוץ גם גובה מבנימין תשלומים לביטוח הלאומי על חשבון שנים עברו, בהן הקיבוץ מתוקף החלטותיו שלו, כבר שילם כספים אלה. אבא תמך בבנימין כלכלית במשך שנים רבות.
הקיבוץ מידי פעם היה שועה לתחנוניו ועוזר. רק בשנת 2006, ממש לפני תחילת תהליך הבוררות עם הקיבוץ על מימוש הסכם אהדה, בנימין קיבל קצבה מסודרת קבועה מהקיבוץ.
הקיבוץ לא רצה לתקצב את בנימין כשחי מחוץ לחניתה בטענה שיעזור רק אם יחזור אליו. כשבנימין היה מוכן לחזור, הקיבוץ סרב לקבלו וכתוצאה מכך נאלצנו לשכנו ביחידת דיור בת 25 מ"ר עד שהבוררים אילצו את הקיבוץ לאתר לו דיור הולם יותר.
"ב-2016 היה משפט. דרשנו שהקיבוץ יפקיד כספים לפנסיה של בנימין ושיחזיר מיסים עודפים שגבה. הקיבוץ גבה מבנימין מיסים בעודף כמו חבר ומצד שני לא נתן לא את תנאים של חבר, בין היתר את הזכויות הפנסיוניות. במשפט, אמר נציג הקיבוץ, כי הקיבוץ גובה מיסים מבנימין כמו חבר, כי זכויותיו של בנימין הן כשל חבר, כולל הפנסיה.
בעקבות דבריו קבעה השופטת שמה שהיה הוא שיהיה ובנימין זכאי לפנסיה. אח"כ, בניגוד למתק השפתיים באולם בית המשפט, לאורך השנים הקיבוץ סרב לענות לי על שאלותיי הרבות בנושא הפנסיה.
בפועל גבו מבנימין את הפרשת הפנסיה אבל לא מילאו את קופת הפנסיה. שכרנו יועץ פנסיוני והוא גילה שהקיבוץ מילא את החלק הקיבוצי עד 2004, כל עוד הקיבוץ היה שיתופי.
את החלק האישי הוא לא מילא למרות שגבה אתן כספי פנסיה (344 ₪ בחודש ע.ד). בגלל אי הפקדות במשך יותר משנתיים, צריך כעת להכפיל את ההפקדות כדי שבנימין יגיע לתנאי הפנסיה הנדרשים ע"פ התקנון".
להערכת נחמיה מאי, הייעוץ המשפטי של משרד שלמה כהן, שמייצג את הקיבוץ, גורם להנהלת הקיבוץ להקצין עמדות. "ניראה כי עקב משבר מנהיגות בקיבוצים, משרד שלמה כהן מנווט את המהלכים מול המשפחות.
עשרות שנים איננו מצליחים להגיע לפשרה הוגנת. ההשערה שלי ומניסיוני היא שמשרד זה מקצין עמדות. עשרים שנה אני סביב הסיפור הזה. אם, בכתבה זו, אני יכול לעזור למשפחות אחרות שהן במצב דומה, אשמח לעשות זאת".
סורל הרשקוביץ היה מנהל הקהילה בחניתה מפברואר 16 עד אוקטובר 2020. כיום הוא מנהל הקהילה במשגב עם. סורל הוא אחד החברים ששמו הופיע על כרזת השביתה של בנימן מאי ונפגע מכך.
"הקיבוץ קיבל את פסק הדין במשפט שהיה ב-2016, ללא ויכוחים. יש פה גורמים אחרים במשוואה שמעכבים את הפתרון. מי ששב ופותח את התיק זה כל פעם מחדש זה לא הקיבוץ. הדלת הייתה פתוחה לפני בנימין. הוא התנצל על השלט. הסברתי לו בשעתו, שאנחנו רוצים לקדם את הדברים לטובתו. לא הסתייע בידינו לעזור לו. זה סאגה שלא נגמרת והיא על גבו לצערי.
עבדתי עם המשרד של שלמה כהן חמש שנים, העצות שלהם מקצועיות. להבנתי הקיבוץ דואג לבנימין על פי מה שהוא מחויב. כשהייתי בתפקיד, פעלנו לפי הנחיות התנועה. מישהו מנצל את בנימין וזה לא הקיבוץ. בדיון המשפטי הכול נלקח בחשבון. עכשיו יש תביעה חדשה שאינני מכיר".
עינב כרמלי (בת חולדה, היום מקורנית), החליפה את סורל הרשקוביץ בניהול הקהילה. "אני אמא לילד בעל צרכים מיוחדים", היא אומרת בפתח דבריה, "כך שאני רגישה לתחום ומנסה לעזור.
הסיפור פה הוא עם האח נחמיה שמגיש את כל התביעות נגד הקיבוץ. למחרת השביתה נפגשתי עם בנימין. הוא אמר לי שהוא רוצה שקט וזה מכל הכיוונים. אחרי השביתה אחד מחברי חניתה, ניצן עדן, אמר שהוא רוצה לטפל בעניין הזה אישית וזה בדרך.
"בנימין חושש שהקיבוץ רוצה להתנכל לו ולכן לא משתף פעולה. יש בעיה שהוא זרוק בצד. זה קורע את הלב. נוצר מעגל קסמים שמבודד אותו במקום לעזור לו להשתלב. הוא ממוסה כמו כולם. יש לו הבטחה שביום שיצא לפנסיה הוא יקבל את פנסיית הרשם. הוא מקבל רשת ביטחון. אנחנו ממלאים את פסה"ד שבא בעקבות התביעה שהגישו.
הקיבוץ היום אף נותן לו יותר. אינני מכירה את סיפור הדירה ואת תנאי המחיה שלו. הגישה שלנו היא לבוא לקראת. איני יודעת למה אין לו מקשר. אינני מכירה את ההיסטוריה שלו. הוא חי ורצה לחיות בתל-אביב. אחיו תלש אותו משם. אני קוראת לנחמיה לשבת ולדבר.
"משרד שלמה כהן מטפל בתביעה כשהיא מוגשת. אין להם עמדה. הם דווקא מושכים לפשרה. לצערי העיזבון של ההורים מממן את המשפטים האלה במקום את בנימין. אפשר לגרום היום שיהיה לו טוב. לתקן את מה שעשו בעבר אינני יכולה. המשפחה שכרה עכשיו את עו"ד צפריר בן-אור, שהוא יותר לוחמני."
ישי ארנון, מילא שורה של תפקידים מרכזיים בחניתה ובתנועה הקיבוצית. כיום הוא נפח אומן. בנימין מאי זוכר לו לטובה את תקופת חניכתו בענף הבננות ופחות לטובה את פרשת החלפת המנעולים בחדרו, שארנון היה אחראי לה.
אתה יכול להעריך כמה הקיבוץ אחראי וכמה בנימין להשתלשלות האירועים?
"המערכת רוצה להושיט יד לבנימין ואיננה מצליחה. או שבנימין לא מצליח. במקרה הזה, אני שם את האחריות עליו. חברים בגילו עובדים, הוא לא, מתוך החלטה שלו.
איש לא מחפש את רעתו. אינני יכול למצוא צידוק להטלת אשמה על הקיבוץ. חניתה רצתה לדאוג לבנימין אחרי שהוריו לא יהיו. היה ויכוח על הבית שלא מעלה ולא מוריד.
אם הוא השתלט עליו, אז החליפו את המנעול. יכול להיות שהיינו חריפים מדי. אחיו נחמיה מלכלך מטנף ומשמיץ. הייתי מדריך שלו ואין לי הסבר להתנהגותו. כמות הבוץ שהוא מפזר – עצומה. זה לא בנימין, אתו אפשר היה לסגור עניין. חניתה מחויבת לבנימין לנצח, בלי קשר לוויכוח על ההפקדות".
חברה ותיקה עימה שוחחתי בהקשר אחר, אמרה: "בנימין הוא קורבן של חניתה. נקודה. בפירוש קורבן של השיטה. הרבה שנים עבדתי בחינוך, הוא קורבן של השיטה שהייתה.
מה שקרה עם בנימין לא היה עבריינות נוער, אלא כיתה שלא טופלה. הוא לא טופל כמו שצריך. חניתה רואה את האחים מאי כמי שרוצים להוציא כסף מהקיבוץ וזה לא כך".
יש כאן עניין שצריך ליישב. נציגי הקיבוץ טוענים שהפנסיה של בנימין מאי מובטחת ובבוא הזמן יקבלה כסדרה, ככל החברים; מנגד, האחים מאי טוענים שמנכים ממנו כספים להפקדה, שלא נכנסים לקופתו.
בניסיון להבין, שאלתי את פי המומחה, חבר ששוחה בתחום הפנסיוני. וכך אמר: "קיבוצים לא אוהבים להפקיד למי שהם חושבים שלא מגיע להם.
ברגע שמפקידים בקרן אישית, אז במקרה של פטירה, זה לא חוזר לקיבוץ, אלא הולך ליורשים. החשש הזה שהכסף עלול לא לחזור, גורם לקיבוצים במקרים מסוימים לא להפקיד בקרן אישית".
אם זו האמת, הדבר יתברר בקרוב בבית המשפט. מול משרד עו"ד שלמה כהן, פעם חבר שריד ומנהל המחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי שעבר לשוק הפרטי, יתייצב עור דין צפריר בן-אור מגבעת חיים איחוד. את חוות הדעת מטעם האחים מאי יגיש היועץ הפנסיוני יובל דורי מיפעת. העיקר שהכול נשאר בתנועה.
