דונדי שוורץ, קיבוץ בארי
מצב בטחוני מאתגר, רומנטיקה, רכבי שטח, יהודים, ערבים, כולם חוברים יחד כל שנה בפברואר ל"דרום אדום" בחבל אשכול ושער הנגב. דונדי שוורץ מקיבוץ בארי מדווח מעומק השטח
קודם כל הפקקים: כאשר יפה בחוץ ופברואר מכה באדום, זונבים המטיילים בזה אחר זה בכל סוגי כלי הרכב בכבישי חבל אשכול ושער הנגב: מכדורים פורחים עם ערכת פיקניק ויין בבתרונות רוחמה ועד טרקטורוני שטח ואופנועים מהירי בוכנה וקצוצי אגזוז להרבות את הרעש בנחלי הדרום.
המצב הביטחוני שאף פעם לא יציב, תמיד מאתגר את האוזן, כי בדיוק הודיעו ברדיו שהחמאס והג'יהאד מאיימים ש'תגובה קשה ומרה תבוא על האויב הציוני בזמן ובמקום הנכון' כך שחווית טיול תמים עם כיסאות פלסטיק ומנגל, עשויה לתפוש משהו מהאיכות של תוכנית ריאליטי טובה שלה ריח וארומה של סכנת טילים מוחשית, או פרצה בגדר שמכניסה את שלטון החוק ללחץ.
והרומנטיקה! כמה יפה לראות זוג צעיר שברור שלא חווה עול ילדים קטנים, חבושים משקפי שמש אופנתיים ומדוושים על אופניים ששכרו ב"לה מדווש" המקומי, ושאף קנו גבינות מקומיות של מחלבת בארי ושילבו אותם היטב עם פיתה ירושלמית. מה יפה מלראות ילדים, ינוקות שזוחלים לשמחת הוריהם בכלניות, וכלב הבית שמשתולל מהאביב המתקרב מלקק את אוזנם. מה יפה מלראות את המאמץ השנתי של ארגוני "דרום אדום", שמנסים ואף מצליחים להרים פעילויות תיירות פנימית: גסטרונומית, אמנותית, חוויתית ומועילה, וזאת בצל וירוס מהסוג הכי נודניקי שיכול להיות.
מסתבר שתמונה פסטורלית למדי, של עם ישראל מכל המגזרים, יכולה להתבטא באפיק נחל הבשור המוריק, כקילומטר בלבד מגבול עזה: נשים ערביות לבושות בגדים ארוכים רוכנות וקוטפות חובזה לתוך סליהן, טרקטורונים ורוכבי אופני שטח מפרפרים את נוף הערוץ בגלגלי הגומי שלהם, צעירים ארוכי שיער יושבים ומנגנים בחברותא עם בירה קורונה בידם, מטיילים רגליים פוקדים באר עתיקה וזורקים בה אבן למדוד את עומקה, כלב, חמור וציפורי שיר מעטרים את השמים נטולי הענן, ומן העבר השני בתי העזתים ובנייניהם מסתכלים בך במעין תרעומת שקטה של "איך אתם מעזים?".
גיל המעבר של אלוהים
כך עובר לו פברואר. באמצע השבוע מגיעים החכמים במטיילים, ונמנעים מהפקקים. הם בוטחים באל הכל יכול ומהדקים את הכיפה והמטפחת לראשם ובוחנים הכל מזוית שלא מוכרת לנו, החילונים. הפיקניקים שלהם נטולי בירות ויין. הם לא מערבים כתף בקר עם בורקס. הם באים במשפחות גדולות ומשתלבים בנוף בחן עלומים, כבני המקום הזה ובעליו. מן העבר השני יש משפחות בדואיות וערביות שמכינות קפה ושוקטות למרגלות רכבי הטנדר שלהם, עמוסי ענפי העצים.
פברואר הוא גם מבשר שמח של האביב המתקרב: יש ימים מעט ארוכים יותר. יש ציפורים נודדות, ברווזים ועגורים שעקפו בסיבוב את שפעת העופות ודוהרים בלהקות בשחקים. יש ירוק. יש אדום וצהוב. ויש אלוהים. זה האחרון מתמהמה להציל את כדור הארץ ממכת גלי החום של גיל המעבר שלו. ממכת גלי האשפה הבלתי מתכלה, ממכת הקורונה וממכת השמחה שהושבתה: שמחת הנסיעות בעולם הגדול, שמחת האירועים מרובי האנשים ושמחת ההתערבבות זה בזה מבלי לחשוש מימינך ומשמאלך שחברך שכח להעלות את מסיכת הפנים שלו מעל גשר האף.
מתים לחיות
כך או כך נמשיך לחיות עד שנמות. כך או כך אנשים יוסיפו טפשות וחכמה למעשיהם ולדבריהם ויעצימו את גבול הטעות לאבסורד מהדהד בציניותו ובאמונה העיוורת באהבת אדם ובאהבת טבע וכל יצור חי וחפץ דומם.
"דרום אדום" הוא אירוע אולי קטן בקנה מידה עולמי. אנו מבקשים (תושבי הדרום) חוסו על העפר שאותו אתם דורסים בגלגלי רכבי השטח, חוסו על פחי האשפה המעטים שפזורים בצפון הנגב והכניסו שקית או שתיים לתא המטען כדי לזרוק אותו בתל אביב או רמת גן, בצפרדע הירוקה השכונתית. חוסו על ילדיכם בפקקים בסופי השבוע ובואו מוקדם בבוקר, היו מטיילים חכמים. ובעיקר, צחקו ותהנו מהפלא של הכלנית האדומה, שמפתיעה שוב את העין וחודרת לנשמה בכמה רגעי חן נעלם ללא מילים. זכרו גם שאביב הגיע פסח בא – זה קרוב ומתקרב, ואולי לא היו הדברים מעולם, אולי אנו חולמים והולמים, והלמות לבנו מבשרות שהעולם יפה לפעמים וכל שנותר הוא להתפעל. להתפעל ולהלל את יופיו של הרגע החמקמק שבו אנו שוב מאמינים ביפי הטבע ובמעלות האנושיות שהולכות ומתפוגגות ממש ברגעים אלה, מול תלאות החיים כי רבות הן.
