דן גרוסמן, מנהל רפת גברעם, החל את דרכו בניהול הרפת כבר בגיל 29. כתף אל כתף, עם ותיקי הענף, הוא גדל לתוך התפקיד והמקום אותו הוא מנהל כבר עשר שנים. דן מספר על החדשנות ברפת, על ההתמודדות עם אתגרי המלחמה וכן על הצמיחה והמבט קדימה אל רפת גדולה וטובה אפילו יותר.
במשרדו ברפת בקיבוץ גברעם אני פוגשת את דן גרוסמן, בן 39, נשוי לאורטל ואב לשלושה ילדים אשר נולד, גדל ומגדל ילדים בקיבוץ גברעם. עוד בגילאי הנעורים, התחיל את דרכו ברפת, והתאהב בעבודה מהרגע הראשון. לאחר שחרורו מהצבא, למד תואר ראשון בתחום הלוגיסטיקה עד להצעה לחזור ולעבוד ברפת ואף לנהל אותה. "הציעו לי לנסות לנהל ומאז אני מנסה, עברו עשר שנים בינתיים ואני עדיין מנסה" הוא אומר בצניעות. בן 29 היה כשהחל את דרכו כמנהל רפת, מהצעירים שידע הענף. ברפת גדלות כ-450 חולבות ועוד 450 עגלים ועגלות וכעת הם עומדים על מכסה של חמישה מיליון ליטר חלב, תוצרת אשר משווקת לחברת "טרה". צוות הרפת מורכב מעשרה עובדים קבועים, חמישה מתוכם עובדים זרים ועוד מספר חברי קיבוץ, ביניהם גם אחיו הקטן – יובל גרוסמן. יובל אחראי על הבריאות והפריון של הפרות. דן מספר: "זאת רפת שהושקעו בה המון משאבים, לפחות בעשר שנים שאני כאן, אני יכול לומר זאת, יש הבנה של הקיבוץ שהרפת היא עסק שחשוב וכדאי להשקיע בו, יש לנו תוצאות טובות הן מקצועית והן כלכלית. אנחנו עובדים ומשקיעים המון בגנטיקה ורואים שיפור מתמשך כל הזמן." דן וצוות הרפת נעזרים גם ביועץ טל קמיאל ובתזונאי יורם שפירר, וכן ברופא ד"ר אלון קפלן.
איך זה לעבוד עם אחיך הקטן?
"אחי בסוף לפני הכל – הוא מקצוען. זה לא תמיד קל, אבל אנחנו עושים הפרדות. הוא עושה את העבודה שלו הכי טוב. כמובן שעל אף הרצון להפריד, בסוף אנחנו יכולים לשבת בסוף יום במרפסת ולדבר על הרפת ועל העבודה."
דיברת על תוצאות טובות, איך זה נמדד? איך אתה יודע שהנתונים משתפרים?
"למעשה, אנחנו מנסים לשפר כל הזמן בתשומת לב מיוחדת את רכיבי החלב כמו שומן, חלבון, כמו כן, בריאות העטין חשובה מאוד. בכל משלוח שאנחנו שולחים אנחנו מקבלים את התוצאות של הרכיבים. אנחנו עושים פה טיפוח גנטי"
רפת גברעם מצויה כעת בשיאו של גידול וצמיחה בתוצרת החלב ובמבנים. דן מספר: "בשנה האחרונה, קיבלנו מכסה גדולה יותר כתוצאה מהעובדה שקיבוץ גברעם ממוקם בעוטף וגם קנינו עוד מכסה. כך למעשה גדלנו ב-25% בשנה. מארבעה מיליון ליטרים חלב לחמישה מיליון תוך שנה. בנינו תכנית אב שבשיאה נוכל לראות את הרפת מגיעה עד למקסימום מיצוי כולל השקעות במבנים – סככות חדשות, בשנה הבאה כבר תהיה פה יונקיה חדשה שאנחנו עסוקים בהיתרים שלה כעת, סככת עגלות חדשה ועוד. עשינו השקעה מאוד גדולה גם במבנים של מרכז המזון, הגדלנו אותנו, הוספנו תאי מזון, בור תחמיץ חדש, בנינו מתבן גדול, קירבנו בעצם את כל האזור וצמצמנו למקום מרוכז יותר."
מה אתה אוהב בעבודה שלך?
"אני מאוד אוהב את השקט, את העובדים והצוות, את המגע עם הפרות. עד היום אני אוהב לחלוב, ממש משתדל פעם בשבוע להיכנס לחליבה ואם לא לחלוב אז לפחות לתמוך בחולבים, לראות את הפרות, לגעת בהן ולראות למי יש דלקת, מי צולעת, זה עושה שקט. אני שם את הילדים במסגרות, מתחיל את הקפה פה בבוקר, לדבר עם העובדים. אני מאוד אוהב את העבודה שלי, לבוא הנה בבוקר, זה השקט שלי."
מה האתגרים שלך בניהול הרפת?
"האמת שמבחינת אתגרים, אחד האתגרים הגדולים היה לאתר עובדים, דווקא בעקבות המלחמה יותר קל לגייס עובדים זרים. הרבה עובדים שכבר עבדו אצלנו בעבר, קיבלו הזדמנות לחזור ארצה. אפילו היה עובד אחד שחזר לתאילנד חיברנו בינו לבין רפת של ישראלים בתאילנד, וכשהוא חזר אלינו עכשיו שוב, הוא חזר אפילו מקצועי יותר. הוא כבר מכיר את העבודה. האתגר המרכזי כיום הוא הגידול של הרפת. מצד אחד, לשמר אותה על אף שהיא רפת שנבנתה מזמן, ומהצד השני להישאר קרוב יחסית למכון החליבה. האתגרים זה לשמור על התוצאות הטובות באופן מתמשך ולא רק לשנה או שנתיים, זהו האתגר המרכזי של גידול תוצרת החלב."
אתה נמצא בימים אלה בימי תחמיץ, רוצה לספר קצת על הימם האלה? איך זה הולך?
"תקופה מעט לחוצה, בגלל שהיה מיעוט גשמים ומזג האוויר התחמם ביום אחד, אז כל הרפתות באזור החליטו לצאת לתחמיץ מהרגע להרגע. מדובר ביומיים או שלושה עמוסים שצריך להיות פה כל היום, לראות שהבור מתהדק כראוי, שלא מתקדמים יותר מדי מהר. זה נחמד ויוצר עניין. יש לנו צוות חיצוני שעושה את העבודות עבורנו, אבל השדות הם שדות של גברעם. יש לנו שיתוף פעולה מצוין ולא מובן מאליו עם הגד"ש, ואנחנו מנהלים את כל האירוע הזה ביחד."
אז אתה מנהל פה כבר עשור, עברת אין ספור מבצעים, סבבים, אבל אין ספק שהשבעה באוקטובר הוא אסון אדיר. איפה זה תופס אותך ברמה המשפחתית והמקצועית?
"היינו עם המשפחה בסיני, באותו בוקר מוקדם יצאנו מהר והתחלנו לעלות צפונה, לאזור עמק יזרעאל. כמובן שהאסון הזה השפיע כמו על כל האזור, כשלשמחתי לא נכנסו לקיבוץ מחבלים. האזור כולו מאוד הושפע מזה. היו לי כמה עובדים משמעותיים שרצו לחזור לתאילנד ונאלצנו לעבור בשבועות הראשונים למצב של רק חליבות, ועבודה בלתי ניתנת לדחייה. הייתה תקופה מאוד מאתגרת, בעיקר היה חשוב לשמור על המורל של העובדים, שלשמחתנו גילו אחריות מדהימה והחזיקו את המקום גם כשאני הייתי צריך להגיע ולקחת את המשפחה שלי."
איך הסתדרתם מבחינת עובדים?
"הרבה אנשים הגיעו מיוזמתם לעזור לנו, מתנדבים בעבר, שינשינים (בני-בנות שנת שירות) שחזרו והתנדבו וגם חברי קיבוץ שרצו לעזור. הצלחנו לייצב את הצוות ולשמור על שלוש פעמים חליבה ביום. בלעדיהם לא היינו יכולים לעבור את התקופה הזו, במיוחד בחודשיים הראשונים."
באילו אמצעים טכנולוגיים אתם נעזרים ברפת?
"אנחנו עובדים עכשיו על השקעה של מערכת צינון מדויק, עם בקרה בסככות של החולבות. יש לנו כבר סככה אחת. בעצם המטרה היא למקסם את הצינון כמה שאפשר מבלי להפריע לפרות במקום האכילה שלהם. חשוב מאוד להוריד את עומס החום, זה משפיע גם על התנובה וגם על הפוריות. מערכת הצינון מזהה לפי התגים של הפרות מי נמצאת בעומס חום ומצננת אותה באופן ממוקד, יש לזה המון יתרונות וזה מאוד יעיל. בנוסף, אנחנו נמצאים בהיתרי בנייה ליונקיה חדשה שאליה אנחנו קונים מינקת, כך שלמעשה החלוקה של המזון, השתיה וכל המדדים של העגלים והעגלות היא אוטומטית. שנת 2025 והגיע הזמן להתקדם מהיונקיה המסורתית הישנה. הבקרה והמענה לעגלים תהיה טובה יותר. מעבר לזה, אנחנו בוחנים שימוש ברובוטים במכון החליבה, אבל זה עוד מוקדם. בהנחה שזה יהיה מוצר איכותי, אנחנו כמובן נרצה גם."
מה הציפיות מהרשויות והמדינה?
"אני מרגיש שלפחות בענף החלב, המדינה התחילה בקו נכון, ואני מקווה שהיא תשמור עליו ולא תשכח. זה לא משהו חד פעמי של שנה אחת, ההשקעה צריכה להיות לאורך שנים. המלחמה מאוד חיזקה את הצורך בביטחון מזון, חשוב שתהיה תוצרת מקומית וחקלאית."
