האימהות כמגזר הן שקופות

עוד רבות יסופר על נזקיה המתמשכים של מגפת הקורונה והסגרים שבאו בעקבותיה. יספרו על מי שנפגעו מהמחלה בגופם, ואולי אף שילמו עליה בחייהם. יספרו על מי שנפגעו כלכלית. רותם שובל מדברת על הנפגעות שאיש לא עושה עליהן כתבות – אימהות שהפסיקו לעבוד ונמצאות יום אחר יום בבית או אימהות שמנסות איכשהו להמשיך לעבוד, תוך כדי שהן בבית עם הילדים. אז מה עושים? לשובל יש כמה הצעות

לפני כמה ימים שברתי שיא. השעה הייתה 9:00 וכבר הספקתי לצעוק על שניים מהילדים שלי וגם לבכות. הם גם הספיקו לריב ביניהם תוך כדי צחצוח השיניים. כל זה לפני הקפה של הבוקר וכשלפנינו עוד יום ארוך לבלות יחד בבית, בין שיעורי זום למשחקי דמקה, בין הכנת ארוחות לטיולים קצרים בסביבת הבית, בין רגעי שעמום ונדנוד אינסופיים לפרצי יצירתיות ועצמאות שכמותם לא נראו קודם לכן. נשענתי על השיש במטבח ולא האמנתי שבשעה כל כך מוקדמת הדמעות כבר זולגות על לחיי.

עוד הרבה יסופר על נזקיה המתמשכים של מגפת הקורונה והסגרים שבאו בעקבותיה. יספרו על מי שנפגעו מהמחלה בגופם, ואולי אף שילמו עליה בחייהם. יספרו על מי שנפגעו כלכלית. יספרו על הפגיעה הלימודית והחינוכית. יספרו על השבר החברתי והתרבותי שאנחנו נמצאים בו. אבל האם יספרו משהו על הנפגעות השקטות של הסגר הזה?

עלינו להיעשות בולטות. קודם כל בעיני עצמנו. עלינו למלא את עצמנו בחיים ובצבע. עלינו לדרוש ולקחת זמן ומקום לעצמנו ולמלא את הזמן והמקום הזה בדברים שמחיים אותנו. עבור אחת זו יכולה להיות ריצה בשדות ליד הבית. עבור השנייה שיחת טלפון עם חברה טובה. עבור אחרת זו יכולה להיות שעה של יוגה, ציור, כתיבה, כוס קפה וספר טוב, אמבטיה או אפילו סדרה טובה בטלוויזיה. גם רק לשבת בשקט ולבהות בעננים זה ממלא. בחיי.

אימהות. אימהות שהפסיקו לעבוד וכעת נמצאות יום אחר יום בבית. אימהות שמנסות איכשהו להמשיך לעבוד תוך כדי שהן נמצאות יום אחר יום בבית. אימהות שתומכות בילדיהן שמנסים ללמוד דרך הזום ולהבין מה המורה רוצה, ובבני זוגן שעובדים מהבית או נחשבים חיוניים ויוצאים לעבודה. אימהות שמנסות ליצור אי של שפיות בימים מוטרפים אלו – להכין עוד ארוחה, לשחק עוד משחק, להרשות עוד קצת זמן טלוויזיה, לספר עוד סיפור, עוד ארוחה, פיפי ולישון. אימהות שמוצאות את עצמן לא פעם בודדות, מרוקנות, מותשות.

אל לנו להיתמם. האימהות כמגזר הן שקופות. לא תשמעו אף אחד מדבר עליהן בוועדת השרים לקורונה. אין אף לוביסט שמקדם את האינטרסים שלהן ואף גוף תקשורת שמסקר את מצבן. ועוד אל לנו להיתמם ולחשוב שכיום נטל ההורות באמת מתחלק שווה בשווה בין אבות ואימהות. כן, התקדמנו המון מאז הימים בהם הנשים ברובן נשארו בבית לטפל בילדים, והגברים ברובם יצאו לעבודה ושבו עם צאת הלבנה. היום גברים מעורבים הרבה יותר בגידול ילדיהם ועם זאת, רוב הגברים הם עדיין המפרנסים העיקריים בבית ומשכורתם היא המשכורת הגבוהה מבין השתיים. לכן, עליה לא מוותרים בכזאת קלות.

אמא

איריס אליה כהן, משוררת וסופרת נהדרת, כתבה את זה יפה בשירה, "אמא":

אִמָּא הָיְתָה מַשְׁכִּימָה, מְעַרְסֶלֶת, מַחֲלִיפָה, מְחַתֶּלֶת, רוֹחֶצֶת, שׁוֹטֶפֶת, חוֹפֶפֶת,

מְיַבֶּשֶׁת, מְקַרְצֶפֶת, מְגַהֶצֶת, מְקַפֶּלֶת, אוֹפָה, מְבַשֶּׁלֶת, מְקַלֶּפֶת, קוֹטֶפֶת, מְאַדָּה,

מַרְתִּיחָה, מַמְלִיחָה, מַמְתִּיקָה, מְמַיֶּנֶת, פּוֹלָה, קוֹצֶצֶת, צוֹלָה, וְשׁוּב מְנַקָּה,

בֵּין לְבֵין מֵינִיקָה (עַד גִּיל שְׁנָתִיִּים)

יוֹרֶדֶת, עוֹלָה אַצָּה, הוֹלֶכֶת, רָצָה, חוֹזֶרֶת, לֹא נָחָה רֶגַע.

לֹא יוֹשֶׁבֶת, כָּל הַיּוֹם עַל הָרַגְלַיִם. עוֹמֶדֶת.

וּבְכָל זֹאת, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתִי מָה הַהוֹרִים שֶׁלָּךְ עוֹשִׂים,

הָיִיתִי עוֹנָה: אַבָּא קַבְּלָן. וְאִמָּא לֹא עוֹבֶדֶת.

האימהות כמגזר הן שקופות

מה עלינו לעשות, אם כן, כאימהות? כמה זמן נוכל להמשיך ככה, כמו שזה עכשיו? אני יודעת לספר שהימים שלי לא קלים. אני יודעת לומר שלחברות שלי קשה ממש. יחד עם היופי המתגלה בזמן ה"יחד" הדחוס הזה, מתחילים להתגלות גם ההשפעות המזיקות שלו על ההורות, על הילדים, על הזוגיות. אז איך ממשיכים מכאן, בהנחה שאין לנו באמת מושג מתי המצב ישתנה?

עלינו להיעשות בולטות. קודם כל בעיני עצמנו. עלינו למלא את עצמנו בחיים ובצבע. עלינו לדרוש ולקחת זמן ומקום לעצמנו ולמלא את הזמן והמקום הזה בדברים שמחיים אותנו. עבור אחת זו יכולה להיות ריצה בשדות ליד הבית. עבור השנייה שיחת טלפון עם חברה טובה. עבור אחרת זו יכולה להיות שעה של יוגה, ציור, כתיבה, כוס קפה וספר טוב, אמבטיה או אפילו סדרה טובה בטלוויזיה. גם רק לשבת בשקט ולבהות בעננים זה ממלא. בחיי. ונכון, זה לא מחליף שינוי מערכתי, תרבותי וחברתי שכנראה צריך להתחולל כאן אך זו עדיין התחלה די טובה.

ומה עם הילדים? ומה עם העבודה של הבן זוג? ומי יהיה איתם בזמן הזה? ומה הם יעשו? הם יסתדרו. באמת. אולי הם ישבו עוד קצת מול המסך. אולי הם יריבו. אולי נחזור לבית הפוך. אולי לא. אולי נופתע לטובה. כך או כך, נחזור מלאות צבע בלחיים וזה, ללא ספק, יעשה טוב לכולם. כשהמכל שלנו הולך ומתרוקן ואנחנו מנסות להמשיך ולהעניק, להמשיך ולתפקד, מתישהו אנחנו מגיעות לתחתית ומשם לא צומחים דברים מיטיבים. האימהות מלאת החום והאהבה שלנו, שעדיין קיימת מתחת למסך הקושי והערפל של ימים אלה, זקוקה למכל מלא, שנוכל לתת ממנו בנדיבות לסובבים אותנו. וכל פעם, לפני שאנחנו מגיעות לקרקעית, עלינו שוב לקחת זמן ומקום ולהתמלא.